חדש מהארכיון: מהו קילון? ואיך זה קשור לקידוש השם? צייר יצחק שלח, מאוסף משפחת רוזן

08/11/2020
לפני חודשים מספר נמצא מיכל ובו ציורים וצילומים שהיו שייכים לדיני וראובן רוזן.

מעניינת במיוחד סדרת ציורי מים שצוירו ע"י יצחק שלח בשנים הראשונות של ההתיישבות.

המכשיר המתואר בתמונה, נקרא קילון ושימש לשאיבת מים. הוא היה מותקן במחנה הראשון על הדופן של הנחל. זה היה בערך איפה שהיום ממוקם הטרקטור הצהוב בכניסה לשדה נחמיה.  על פי האוהלים שברקע ניתן להסיק שזה היה בשנת ההתיישבות הראשונה (1941). המבט מצפון לדרום. ברקע ניתן לראות את הגשר התלוי.

בתמונה מוזכר גם סמילנסקי. זה היה משה סמילנסקי, אבא של ס. יזהר ועל כך בהמשך.
".... וגם משאבה התקינו לעצמם. מוט עץ ליד הנחל ובפח הקשור לחבל "ישאבו" מים, מים לשתייה וגם לערוגות ירקות אחדות...."


מספר מיכאל בן דרור שמשמש מאגר בלתי נדלה של זיכרונות וסיפורים.


"כשנבנה המחנה הראשון (ליד הטרקטור הצהוב). החליטו לבנות  ק י ל ו ן  במפגש הנחלים או בסמוך לו. היום זה בערך  בית וינמן - אנוליק. ראובן רוזן ניגש למלאכה, על פי שרטוט שנשלח לו מתינו בועז שעדיין קינן בנטעים. הביצוע הראשון לא הצליח. וראובן ניגש למקצה שיפורים. ושוב הוא פנה לתינו והלה שלח לו שרטוט מפורש יותר. צריך להבין שלא היה פה איזה שירות דואר, פשוט חיכו למישהו שיגיע לביקור מולדת מנטעים. על כן ההתכתבות נמשכה שבועות, אם לא חודשים.
ק י ל ו ן  (שאדוף, בערבית) הוא אמצעי שאיבה המוגבל רק לעומק מסוים. (נניח, מכסימום 10 מ').  הוא שימש רבות בעמקי הנילוס והפרת, כמו גם ברצועת עזה ומישור החוף בראשית ההתיישבות. הוא מבוסס על העיקרון שקל יותר  ל ה ו ר י ד , או למשוך למטה, מאשר להרים. ישנו מוט עבה על נקודת משען. בקצהו האחד דלי, היורד אל הבאר / בניאס וכו'. ואילו בקצהו השני משקולת גדולה, או אבן ממנה משתלשל מטה חבל. משיכה בחבל מורידה את המשקולת ומטיסה מעלה את הדלי, במקרה שלנו, עם מימי הבניאס.  
ע"פ עיקרון הקילון פעל גם השער הדרום מזרחי (העמדה של מוטקה / משרד הלול בימינו. כמו גם מחסומי כבישים ובעיקר רכבת, שערי מחנות צבאיים ועוד. בסרט המפורסם של קוסטריצה, "חתול שחור - חתול לבן", יש קטע מפורסם "היתולי" (עם גופה...) של מחסום-רכבת, שהוא קילון."


במיכל של ראובן ודיני נמצא צילום של הקילון האמתי.

התמונה הזאת צולמה עם הגב למחנה האוהלים ועם הפנים צפונה לכיוון החרמון וללמבנה הראשון שנבנה בשטח המחנה החדש.



משה סמילנסקי ביקר במחנה האוהלים שהוקם על גדת הבניאס במרץ 1941. (ארבעה חודשים אחרי העלייה לקרקע).

את התרשמותו מהביקור רשם במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ


קידוש השם

קטע מתוך כתבה ב"הארץ" – מרס 1941

משה סמילנסקי

יום מעונן וסגריר. רוכב אני על סוסי וחוצה את שבילי הבוץ בחולה – ופתאום... שפשפתי את עיני. את מה הן רואות? אם חלום לילה או חזות קסם? במקום בו שלושת הנחלים – דן, חצבני ובניאס – נשפכים לאפיק אחד ומהווים את הירדן, רואה אני "מחנה" קטן על שפת אחד הנחלים, שלושה אוהלי בד, שלוש סוכות מחצלות מתוצרת הפפירוס של החולה, ובין האוהלים מתרוצצות שתי בחורות עבריות.  מי הן? לבדן כאן?... מי הביאן למקום שכמטווח קשת מהגבול הסורי, במקום שכוחות חשוכים מתרוצצים עתה במסתרים? לא. לא לבדן הן. עוד שמונה בחורים עמהן. "מניין" אחד בלבד בביצות החולה. הם.... אל תגיד ..... אלה עדיין "בלתי לגאליים" הם, לוחש על אוזני מלווי.

ולא מטעמים חיצוניים. מטעמים פנימיים הם "בלתי לגאליים" מטעם ה"תקציב". האדמה נקבעה להם, אבל האמצעים לא הרשו לפי שעה את העלייה.

ה"מניין" הזה שייך לחבר הקבוצות "חוליות" שמו. כלומר: חוליות, המקשרות בשרשרת אחת את האבות עם הבנים. אבל אין "השרשרת" חזקה ומהודקת, כנראה, ביותר. האבות של "המניין" הזה שייכים לאחד הקיבוצים העבריים היותר עשירים בגולה, שרק לפני עשרה חודשים נפלו בשבי היטלר ונשדדו. והבנים נמצאים זה שלוש שנים בכור העוני של פועלים חקלאיים ביהודה (לפני העלייה לקרקע ישבו המייסדים במושב נטעים. א.א.). ורק לפני ארבעה חודשים באמצע ימי החורף, עלו והתיישבו בין ביצות החולה, ללא קורת גג על ראשיהם וללא דרך סלולה שתקשרם עם הישוב. באופן פרימיטיבי חרשו וזרעו יותר מאלף דונם קרקע. ומן השמיים נענו להם. מעטות מאוד חלקות הדגן שראיתי בארץ כה יפות כחלקתם. וגם משאבה התקינו לעצמם. מוט עץ ליד הנחל ובפח הקשור לחבל "ישאבו" מים, מים לשתייה וגם לערוגות ירקות אחדות....

 



מעניין במיוחד ציור מים נוסף, ממש מימי העלייה על הקרקע,  המתאר סצנה שמשתתפים בה שני שחקנים: ראובן רוזן בתפקיד  קאובוי, ומקלר שליווה את העליה מטעם הקק"ל.



מספר מיכאל בן דרור:

כשהגיע הליפט הראשון לגשר, מוכר עם סיפור הבוץ, הירידה מכפר-גלעדי, והריבה "שהתקלקלה", כלומר קופסת השימורים הגדולה נשברה איכשהו, וכולם ליקקו בהנאה, - ובכן כשהגיע הליפט לגשר שלנו יצא לקראתם ראובן רוזן רכוב על משהו. וממש לפני המפגש הסוסה מעדה וראובן פרח מגבה בסלטו מרשים. לרוע מזלו, חרף החשכה, היה לאירוע קהל גדול, ביניהם מקלר (איש הקק"ל) שהשמיע את אימרת השפר הזאת, - "מיהו הקאו-בוי הזה?", שאריה גל לא חדל מלצטט אותו שוב ושוב.


קישורים קשורים בארכיון

לחצו לצפייה בשאר ציורי המים 


אלבום ציורים נוסף שניתן לראובן רוזן כמחווה , שהדריך לטיול של גרעין השלמה לקיבוץ דוברת.

לחצו לצפייה באלבום.



תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב