אהרון מנצ'ר 1917-1943
מאמר של מוקי צור שהתפרסם בידיעות הקיבוץ 16.03.2019
\



תגובתו של מיכאל בן דרור התפרסמה בידיעות הקיבוץ

שלום רב. 

יישר כוח מוקי על חשיפתו של הגיבור האלמוני - אהרון מנצ'ר. מסיבות שונות הוא לא זכה בפרסום והארה למרות קרבנו הגדול בהשארות עם חניכי גורדוניה-וינה ואחרים במחנות המות עד היספו עמהם. גורלו והקרבתו של אהרון היתה פצע פתוח בקרב בני משפחתו בחוליות (שדה-נחמיה) . הוא לא הוזכר בשום טקס וארוע אך הכאב היה רב. שניים מאחיו של אהרון מנצ'ר היו חברי חוליות עוד מימי ההכשרה בנטעים. פנחס מנצ'ר נהרג בשלהי מלחמת העצמאות בקרב על מנרה (שייך עאבד, היום "ציפורן".) הוא נפל ימים ספורים לפני מבצע "חירם", בה נפל לידי כוחותנו שייך עאבד ללא קרב.  

אחיו - מנחם מנצ'ר היה מזכיר "הגרעין הוינאי" שהצטרף לחוליות. זו הייתה קבוצה משכילה ומגובשת מאוד, חניכת "גורדוניה", כמובן. 

מנחם היה גזבר הקיבוץ במשך שנים רבות, ובהמשך ראש המח. הכלכלית ב"איחוד", והוא נשא בעוד כמה תפקידים תנועתיים. בהמשך היה מנהל מפעל "חוליות" (הוא שהוביל את מהפכת-הצנרת) ועוד. בנו גדי, ששינה שמו למצר, היה גזבר הקיבוץ ובהמשך גזברה של המועצה האזורית הגליל-העליון. ב 1996 נרצח גדי ע"י מטורף שהשליך רימון. משפ. מנצ'ר-מצר היתה למודת כאב ושכול.

כשאהרון הגיע לחיפה עם חניכיו ב 1939, המתינה לו של חברתו-ארוסתו, (וינאית אף היא, כמובן,) שהפצירה בו להשאר בארץ. אהרון הסביר לה את מחויבותו לחניכיו שנותרו באוסטריה שהפכה לארץ גזרה. בהמשך, הבטיח שישוב והכל יהיה טוב. אהרון הלך ולא שב.

לפני כעשור זכיתי לקחת את רחל מצר, אשתו של גדי ז"ל, לביקור במעגן-מיכאל אצל אלי זמיר שהיה חולה. אלי היה מחניכיו של אהרון, ובהמשך היה בהכשרת עין-גב, כפי שציינת, מוקי, לימים היה ממקימי מעגן-מיכאל, מזכיר הקבוץ-המאוחד שפעל לאיחוד שתי התנועות, ה"איחוד" והמאוחד". הוא גם התמודד עם המשבר הכלכלי של שנות ה 80, ובהמשך ניהל את מפעל "פלסאון".

בראשית שנות ה 40 כאשר אמרת "גורדוניה- וינה", אמרת - חוליות. יש להניח כי אילו השתלשלות העניינים היתה אחרת, אהרון מנצ'ר, גם הוא היה מצטרף לקונגלומרט ההולנדי-וינאי-צ'כי. שבעמק החולה.

אהרון מנצ'ר, - המאור הגדול שקולו לא נשמע.

מיכאל בן דרור


בתמונה:

חמישה אחים לבית מנצ'ר - מימין: דוב, פנחס, מנחם, מרדכי, אריה. התמונה צולמה כשפנחס חזר מהבריגדה (1946-1947), בחיפה ברחוב בר גיורא בביתו של האח הבכור אריה. התמונה מופיעה גם בחוברת זיכרון לפנחס מנצ'ר שנפל במלחמת השחרור בקרב על מנרה. (המידע המתוקן נמסר ע"י המשפחה)




הערך "אהרון מנצ'ר" בויקיפדיה

אהרון מנצ'ר (26 באפריל 19171943) היה מנהל עליית הנוער בווינה בין השנים 19391941.

מנצ'ר נולד בווינה למשפחה יהודית דתית מגליציה, רביעי מבין שישה ילדים. בשנת 1932 עלתה משפחתו לארץ ישראל, בעוד מנצ'ר עצמו נשאר בווינה ופעל בה כמדריך בתנועת "גורדוניה".

לאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית במרץ 1938) ריכז מנצ'ר את פעילות תנועות הנוער הציוניות. כ-130 אלף מיהודי אוסטריה עזבו את המדינה בעקבות הרדיפות ונותרו בה כ-60 אלף, מרביתם חסרי אמצעים וחלקם חסרי אזרחות. רבים ממנהיגי התנועות עזבו את וינה במועד מוקדם יותר וארגוניהם נעדרו מנהיגות מנוסה. מנצ'ר לקח חלק מרכזי בארגון מוסדות ההשכלה, תגבורם במורים, וכן קיום פעילות ציונית. בתקופה זו הוא ארגן הברחת נוער יהודי, בעיקר חסרי אזרחות, ליוגוסלביה. פעילות זו בוצעה בשיתוף עם רחה פריאר וניצלו בה מאות ילדים.

בפברואר 1939 ליווה מנצ'ר קבוצת עולים לארץ ישראל. למרות שהיה לו סרטיפיקט לעלייה, הוא סירב להשאר על אף הפצרות בני משפחתו, וטען כי "כל עוד יש ילדים יהודים בווינה, מקומי איתם". כעבור כחודש שב לווינה ונותר בה.


בתמונה: אהרון מנצר (aron menczer) יושב, ומאחוריו מדריכים של תנועת הנוער הציוני בווינה (wien). מנצר היה ראש עליית הנוער שם. צולם ב 194

ב-24 בספטמבר 1942 הועבר מנצ'ר עם חניכיו אל טרזינשטט, בה נמשכה פעילותו החינוכית. באוגוסט 1943 הובאה אל המחנה קבוצה בת 1,260 ילדים יתומים מגטו ביאליסטוק. ילדים אלו, שחוו את אימי המלחמה, היו מוזנחים וסירבו להיכנס למקלחות בשל השמועות שנפוצו בגטו. מנצ'ר התנדב לטפל בקבוצה זו וטיפל בה. ששה שבועות לאחר מכן ביקש להצטרף למסעם לאושוויץ. קבוצת הילדים נרצחה בתאי הגזים ומנצ'ר עמם.


"אדם שמח עם הכרה ומחשבה יהודית

קישור למאמר של רינה ברקאי שהתפרסם בכתב העת של מכון יד בן צבי


מכתב אהרון מנצ'ר לחניכיו

בתמונה: אהרון מנצראעם חניכים מתנועת גורדוניה בווינה -  יושב שלישי משמאל לימין

חבריי היקרים! דרכי הגורל מסתוריות הן ולאיש מאתנו לא ניתן לצפות לעתיד לעבר גורלו. אולם האדם המאמין יכול לצעוד לעבר העתיד בצורה קלה יותר. כבר חלפה לה שנה שלמה, שנה של עבודה, שנה של יצירה, שנה של חוויות והתנסויות, אך גם שנה של אכזבות, ולעתים די קרובות שנה של דמעות. היום אני יודע כי אתם, חבריי הצעירים, ממלאים את הנדרש מכם בכל מקומות העבודה שלכם, ואין זה משנה היכן אתם נמצאים. 

ביום הזה הייתי רוצה לראות אתכם מאוחדים במחשבה ומחוזקים בכוח הרצון! במשך כל השעות בחיי היומיום – לעתים קרובות הן קשות ולעתים קרובות קר לנו בביתנו. עייפים ומיוגעים אנו נותנים לגוף ליפול למקום מנוחה, ובשמחה נכנעים לחלום – אנו רואים חוף אשר מזמין אותנו לבוא, שמַים בהירים ותכולים מתפרשים מעל החוף, ולפתע אנו מודעים בשמחה לנעורינו, שכן גרגיר החיים עדיין נמצא בתוכנו. כפות ידינו נכספות לעבודה מספקת לתועלת עמנו, לבנו מתגעגע לחום, שכלנו ובינתנו נכספים למימוש ועינינו למולדת! מולדת! בית! בבית! מעולם לא חשנו את המשמעות העמוקה ומעוררת ההשראה של מילים פשוטות אלו כפי שאנו חשים אותן כעת. הכיסופים מעולם לא היו חזקים יותר, האמונה שלנו מעולם לא הייתה חזקה יותר והנאמנות שלנו מעולם לא הייתה איתנה יותר! אנו מאמינים! ולמען יום ההגשמה אנו נתחזק, למען אותו יום שבו נחוש שוב את אדמת מולדתנו מתחת לכפות רגלינו ואוויר המולדת מסביבנו. וכאשר נרגיש שוב כצעירים, ביגיע כפינו נניח לבנה על לבנה כדי להשלים את בניית הבית, למען שמחתנו, למען אושרם של הורינו, למען גאוות העם העתיק שלנו ולמען הדורות הבאים, ולשם חיים שלווים ושלום על גדות המולדת של נהר הירדן. הנביא קורא לנו ובצימאון אנו שותים את דבריו: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם, עַל-רֹאשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. יהיו אלו חיים מלאי סיפוק ויצירה. חברים, אני מקדים לכם שלום ברוח זו, אני לוחץ את ידו של כל אחד ואחד מכם ומסתכל עמוק לתוך עיניו. ושפתיי מביעות בשקט את המשאלה כי השנה החדשה הקרבה ובאה תהיה שנה של ביצועים והגשמה לכל אחד ואחד מכם, להוריכם ולמשפחותיכם ולכל אחד מאתנו, כי השנה תבשר ותביא לכם רק דברים טובים ויתמלאו בה משאלות לבכם. ואנו גם רוצים לעמוד ברוגע ובשקט ביום הזה ולשאול את עצמנו האם אכן מימשנו את חובותינו, האם לבנו טהור, האם מחשבותינו טהורות, האם אנו ראויים להיות הממשיכים של עם עתיק זה, האם אנו ראויים לכך כי אחינו לפנינו נכנסו לארץ הזאת כדי לחטוף אותה ולהציל אותה מן המדבר. אנו נלחץ את ידו של כל אחד ואחד אשר מרגיש כמונו ונקרא בקול לפניהם: אחים! זוהי ברכת השלום שלי ומשאלת לבי לשנה החדשה! חברים, חברות, חזק! שלכם, אהרון [נחתם בכתב ידו] 


בבניין שברחוב מארק-אאורל 5 פעל בצד "לשכת פלסטינה", שחילקה סרטיפיקטים לעלייה, גם "בית הספר לעליית הנוער", שהכשיר נערים ונערות לעלייה לארץ ישראל. מנהל בית הספר משנת 1939 ועד לסגירתו ב-1942 היה אהרון מנצ'ר. מנצ'ר גדל בווינה להורים שהיגרו מגליציה, והצטרף בגיל צעיר לתנועת הנוער הציונית "גורדוניה". מנצ'ר עצמו סירב להצטרף לחניכיו בעלייה, עד שכל ילדי וינה היהודיים יוכלו לעלות. ב-1942 גורש לטרזיינשטאט, שם המשיך לטפל בילדים. ב-1943 התנדב ללוות קבוצה של 1260 ילדים יתומים מגטו ביאליסטוק לאושוויץ, ושם נרצח. ב-9 בנובמבר 2012 נחנך לוח זיכרון לזכרם של מנצ'ר וחניכי עליית הנוער.



תאריך מאמר מקורי
27/3/2019
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 1

  • מרגש ומפעים
    29/3/2019

    חווה ינאי

    מרגש ומפעים

    כתבה מרגשת ועושה צדק עם האיש היקר אהרון מנצר וכל משפחתו.

    והמילים של מיכאל מרגשות ויפות .
    בבית הכנסת הגדול בווינה יש אתר זכרון לאהרון מנצר ולכל הנופלים הוינאים במלחמות ישראל.
    תודה אמנון