ירי - ירמיהו סביר (סויקה) - 1916 - 1986
תמונה זו משמשת עילה לכתבה על ירי - ירמיהו סביר שהלך לעולמו לפני יותר מ-30 שנה.
בתמונה, ירי סביר, בפוזה "ליצנית" אופיינית, אולי מנסה להצחיק את הצלם. צולמה ב 1974 בתל חי, בתקופה שהיה עדיין מעורב עמוקות במכון לאמנויות תל חי אותו הקים בסיוע של כמה שוחרי אמנות בגליל.
נמצאת בארכיון התמונות שלנו אבל היא צפה והתגלגלה דרך הפיסבוק..
ירי היה אישיות איקונית יוצאת דופן בנוף האנושי של חוליות.
ביקשתי ממיכאל בן דרור שיעלה מזיכרונו קווים לדמותו. מיכאל מיהר להגיב.
מסתובבים בינינו אנשים רבים שנושאים זיכרונות וסיפורים על האיש המיוחד הזה. אודה לכל מי שישתף אותנו בזיכרונותיו.

ירי סביר (סוייקה) הגיע לחוליות יחד עם אחת מקבוצות הצ'כים הראשוניות. ומיד תפס מקומו בכותל המזרח של התרבותניקים-משוררים-מוזיקאים. מרביתם של פזמוני שנות ה 40  היו מפרי עטו ומוחו הקודח של ירי. ובענין ה"קודח", - תקופה ארוכה שימש ירי גם כסניטר החוליותי, שחלק מתפקידו היה המלחמה באנופלס, יתוש המלריה, ובקדחת. יש לזכור כי העברית לא היתה ממש שפת אמו, אך בהתחשב בכך הגיע להישגים לא רעים.


    אנו, בני הדור השני, נחשפנו לכישוריו באמצעות שירי-החזרה-מגלות-חיפה, בספטמבר 1948. אם כי כאן הצטרפו לכתיבה עוד כמה מוחות צלולים, (יהודית אוסטרר? אסתר מנצ'ר? אסתר שוהם?). למשל השיר "...בחיפה בילינו שלושה חודשים..." ע"פ נעימת "שושנה-שושנה", החזיק מים כעשור. כמותו גם ..."שלום רחוב הגפן/ שלום לך חיפה היפה"... כאן הלחן היה כבר אורגינל ירי. ללא עזרה מהרוסים.


   לאט לאט זנח ירי את התמלול והתמקד במוזיקה. ובענין הזה לא היו לו מתחרים. ירי היה ממש כשרון מהלך. לו היה פוסע אל תוך פס הקול הלאומי, היה ניצב בשורה אחת עם מתיתיהו שלם, דוד זהבי, יהודה שרת, משה וילנסקי וכו'. בשנות החמישים העלינו, כיתת "בולבול" את המחזמר המרקד, - , "כיפה אדומה", בניצוחה של מורתנו להתעמלות, זהבה אודס מעמיר. ירי הלחין מוזיקה המלווה את כל המחזה(מר), וזאת ברמה שטרם הכרנו. משהו ברמה של "פטר והזאב", או אפילו "מפצח האגוזים" של צ'רניחובסקי.


   על הדרך הוא הקים ואירגן את כל מקהלותינו ותזמורותינו (חליליות. ומה?), וכמובן ששימש בקודש כמורה האולטימטיבי, למוזיקה, חלילית ופסנתר.  כתלמידו של ירי לפסנתר ספגתי ממנו גערות אכזריות במיוחד, יורדות חדרי בטן. הפסנתר נח אז ב"חדר המוזיקה", שהפך בהמשך לספריה והיום משמש המבנה את מזכירות האג"מ, הבזנ"ט והתרבות, מתחת למועדון שטרם נבנה בימים ההם.  כשירי היה יוצא לרגע, הייתי שולף את הקלע (רוגטקה) וצולף בחגיגת העכברים הנצחית, מעל ומתחת לפסנתר.  לעומת הפריטה בכלי, כאן היו תוצאות ממש לא רעות.


   שני אירועי שיא היו לירי בתקופת המקהלה-תזמורת: - כשהובאו ארצה עצמותיו של  ר פ י   ר י י ס  ב 1952 מסלובקיה, שרה מקהלת הילדים בניצוחו, כמובן,  נוכח הארון שהוצב בחדר-האוכל. ולאחר מכן (נדמה לי) גם בטקס הקבורה בהר-הרצל. השירים ..."מכלאי מבור שבי..." ו"אשרי הגפרור" הרטיטו לבבות.


   הארוע השני היה חגיגי במיוחד. – תזמורת החליליות של ילדי חוליות הוזמנה לנגן ברדיו ב"קול-ישראל"  את "סימפוניית הצעצועים" של היידן. אגב, השידור הישיר מקיבוצנו, לא נעשה בשל איזו יראת כבוד של אושיות התרבות והשידור בארץ. פשוט לא היו אמצעי הקלטה משובחים כמו בימינו.  אורה גל (דת) למשל גערה בחליל הטנור. מיכי בועז ששמיעתו המוזיקלית היתה אז רק בחיתוליה (בהמשך, כמובן, המצב החמיר) זכה בציפור הממולאה במים, בה בעבע  על פי איתות מהמאיסטרו, ירי. וכן. – היו גם משולשים. הרבה משולשים. אותם חילק ירי בשום שכל לאותם הללו ממחוזותיו של מיכי בועז.


   אך אין ספק שגולת הכותרת של מפעליו של ירי היא הקמת " ה מ כ ו ן   ל א ו מ נ י ו ת  ב ת ל – ח י ". היה זה מבצע  כביר של שילוב של חזון ומעשה.  הנביא ירמיהו.  הוא תר ומצא כל מיני כשרונות הוראה ואמנות בצפוננו. אריאלה, אשפית המחול ממשגב-עם, ממרומי 83 שנותיה,  עדיין לא חדלה להלל ולשבח את ירי, החולם והמבצע. עם השנים המוסד הלך והתמסד, הלך ותפח, ונוספה לו גם האקדמיה.  והיום, בחצרו הצנועה של טרומפלדור, צמחה לה עיר. עיר אמנותית-אקדמית-וותיקנית.


   והכל התחיל כפסנתרן נחבא אל הכלים הרוכב (בחוסר כשרון מוחלט) על גבי טוסטוס.  אה, - כן. – שכחנו לספר שפתרונו של ירי לניוד הבלתי אפשרי מחוליות לתל-חי, היה רכישת טוסטוס. וזה ממש לא ענין של מה בכך לאדם שאף לא השכיל להתניע מריצה.


  את ירי אפשר היה לכבד ולהוקיר, או להעריץ. אחד ממעריציו-"גרופיו", היה שלמה קוגל. מאושיות הקיבוץ. אכן גם הוא, קוגל, היה אמן בדרכו. מעבר לצילום, כינורו היה המחפר ומכחולו – הניווליר של אגון, המודד הנצחי. באלה ואלה הוא יצר, כביש פה, תשתית שם, ניקוז וכמובן בניה של ממש. מאז נפטר ירי, קונן עליו קוגל ארוכות. – "אלו הם האנשים אותם אנו צריכים!", - "ירי, - תפארתו של הקיבוץ!", וכו'. היום שניהם נעדרים ממחננו. ושניהם חסרים, איש-איש בתחומו וביצירתו.


    חייו של ירי היו רצופי שכול וחולי. בתקופת שיא פעלו  נפטרו שניים משלושת ילדיו. ואילו יובל, הבן האמצעי, נפטר אף הוא בטרם עת.  ירי רותק לכסא-גלגלים בעקבות ארוע מוחי, אך עוד זכה לשבת תחת גפנו, עם רותי'ה, אשתו, ולחבוק נכדים.


   ירי מת.  אך פעלו ויצירתו ילוו אותנו תמיד. בכל פעם שאנוכי שר (במקלחת), מיד מצטרף אלי ירי בקול שני ולא חוסך תוכחתו מכל דיסוננס נסיוני.  וכשאני עולה לתל-חי,  לאיזה חוג או מה, שתי דמויות ניצבות לנגד עיני,  -  האריה של טרומפלדור  ו י ר י !

   

הוא היה מענקי הדור. כהן ונביא, איש חזון!!!

מיכאל בן-דרור


אמנון הוסיף שתים שלוש אנקדוטות מזכרונותי האישיים:


מקהלת ילדים


כשהייתי בבית הספר היסודי, ירי הקים מקהלת ילדים. למדנו אז בצריף השבדי, בכיתה שמשמשת היום את הארכיון. באחת החזרות למקהלה, למדנו כנראה שיר חדש, עזב ירי את שולחן המורה ששימש אותו כשולחן מנצח, הורה לנו להמשיך לשיר והחל לעבור בין השולחנות. אנחנו שרנו ושרנו וירי הטה אוזן קשובה ועבר מילד לילד. הכל עבר בשלום. המשכנו לשיר. ואז, פתאום, קרבה אוזנו אלי. אני כמובן המשכתי לשיר אבל שמתי לב שפניו מאדימים. הוא תפס באזני ואמר: "זה אתה שמזייף כל הזמן.... החוצה!!!". זה היא אצלו סדר הקדימויות. פשוט נכמרו רחמיו על המוסיקה. ממש לא הגיע לה, למוסיקה, שאתעלל בה ככה.


סיפור הפרברים


בשנים הראשונות שלנו בבית הספר התיכון, עמק החולה, נדמה לי בכיתה יוד, הנהיגו המורות לאנגלית, שושנה המאירי וג'נט פרסנס נוהל מבורך של שיתוף פעולה עם ירי, המורה למוסיקה. כן, הוא היה גם קצת מורה למוסיקה בעמק החולה. היינו לומדים אנגלית (גם) דרך שירים של מחזות זמר. זה התחיל בגבירתי הנאוה. מחזה שכולו שיר הלל לשפה האנגלית. ואז הגיע סיפור הפרברים. ירי נכנס לכיתה עם פטיפון והשמיע את היצירה מתחילתה ועד סופה. ובשיעור שאחר כך נחשפנו למלים ושוב שמענו את השירים בזה אחר זה. חודש או חודשיים אחר כך הגיעה לארץ מנו יורק הלהקה המקורית של סיפור הפרוורים. נסענו לצפות במופע באולם המופעים הידוע בעין גב. נראה לי שירי היה אחראי גם על החלטה לקחת את כל הכיתה להופעה בעין גב. מניח שהיה דרוש מאבק אל מול הגזברות. נהייתי "שפוט" של היצירה הזו. בביתנו בחוליות היה פטיפון וסיפור הפרברים היה מתנגן בו ללא הפסקה. עד היום איני מפסיד אף הפקה של המחזמר הנהדר הזה שנחשפתי לו הודות לירי.


ליל הסדר


מי שהפיק את כל הסדרים כמעט מימי ראשית הקיבוץ ועד לשלהי שנות השישים היה ירי. לילות הסדר בחוליות, התנהלו ברוח יהודה שרת. הפקה מוקפדת של שירה בציבור, שירת מקהלה, קטעי קריאה ושירתם של הסוליסטים.   לא רבות היו המנגינות שחוברו על ידי יהודה שרת. ירי בעצמאותו המוסיקלית התאים את היצירות שבחר לקולות המיוחדים של הסולנים והמקהלה.

כמעט בכל שנה היינו לומדים שיר חדש. בשני השבועות לפני החג, ביום שני בערב - לפני תחילת הסרט, ירי היה מתייצב מתחת למסך ומלמד את כל הקיבוץ לשיר. חזרנו על השיר שוב ושוב עד ששרנו אותו כהלכה. המוטיבציה לשיר הייתה ענקית. שהרי אם לא נשיר לא נזכה לצפות בסרט.

בחדר האוכל הישן (היום המינימרקט), בחולצות לבנות, לאורך חמישה טורים של שולחנות, ירי על הפסנתר במה מוגבהת ממש בכניסה, מנצח על האירוע פרי הפקתו הבלעדית.

את שיר הפתיחה לסדר בפי רפי וינמן חיבר ירי בעצמו." הגיע ליל פסח... כל העולם כולו אומר בו הלל." כך גם שיר הסיום בפיו של רפי: "חסל סידור פסח כהלכתו...". הפתיחה והסיום צלחו את כל לילות הסדר גם בתקופתה של עפרה ארבל עד שליל הסדר עבר לחיק המשפחות.

בכל השירים וגם בהקראות היה משהו מההוד וההדר האופף את קדושת החג. שירה של שפרה ברומט בקולה הרך והרועם זכור לי כשיאו של כל ליל סדר: "אל רם נפלא, שבח לך, על נפלאותיך בים". וכמובן אורי גורן בטנור העמוק שלו הוציא אותנו ממצריים עם מזמור תהילים: "מה לך הים, כי תנוס, הירדן תיסוב לאחור; ההרים תרקדו כאלים, גבעות כבני צאן..."


אמנון


סרט שצולם לפתיחת מסיבת החתונה של ג'ני ויעקוב הרץ / עדנה ושמעון לשם (כנראה) שהתקיימה בחדר האוכל ב1966 .

בסרט ירי סביר משחק חיזר שמדבר עם כדור הארץ בטלפון. הפסקול שהושמע מטיפרקורדר בנפרד לא שרד.





תאריך מאמר מקורי
20/8/2019
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 2

  • הצילום של ירי
    25/8/2019

    גאולה מרוק-כאהן

    הצילום של ירי

    היי אמנון,

    כתבה יפה וראויה לאיש המיוחד שהיה ירי סביר. רק רציתי להוסיף שהצילום של ירי בתחילת הכתבה, צולם על ידי האומן אברהם אילת והוא זה שפירסם אותו לאחרונה בפייסבוק.

  • ירי - ירמיהו סביר (סויקה) - 1916 - 1986
    22/8/2019

    דותן סביר

    ירי - ירמיהו סביר (סויקה) - 1916 - 1986

    מיכאל ואמנון,
    שמחתי מאוד לקרוא את מה שכתבתם על סבא שלי ירי, כמובן שחלק מהסיפורים שנכתבו אני מכיר מהזמן שעוד היה בחיים וחלק מהם שמעתי מסבתא רות, אבל היה מאוד מעניין לקרוא גם דברים שלא ידעתי.
    תודה על הכתבה המעניינת שכתבתם.