עלון לשבוע: עלון 151 יוני 1970

"הבן קיבוץ והקבלה לחברות"- שמעון בן דרור

פורסם בעלון יוני 1970

בעיית הבן בקיבוץ היא כיום אולי הבעיה בה' הידיעה של הקיבוץ בכללו, בעית העזיבות המרובות של בנים ובעיית חוסר הקשר בין המשק הגדול והחברה הבוגרת – הם רק חלק מהבעיה הכללית של הבן בקיבוץ.
הבן בקיבוץ מחונך מימיו הראשונים להישאר במשק, הקיבוץ רואה כהתפתחות טבעית בחייו של הבן את הקבלה לחברות מיד לאחר סיום ביה"ס, ללא שאלות ללא הרהור וללא שום התלבטות.
תפקיד בן המשק הוא להמשיך את המסגרת שהוקמה, למצות את מקומו במשק, שהוא ביתו ולשאת בסופו של דבר את המשק על כתפיו.
תהליך "טבעי" זה נתקל בבעיות גדולות, לכל אורכו – מבעיות התלישות של הבן המתחנך בחוץ, לבעיות הקבלה לחברות ולבעית מרד הנעורים שאינו מאפשר לבן לתפוס את מקומו במשק שכבר הושלם, ולהמשיך בתלם של הדור הקודם לו.

הבעיה הרצינית ביותר מתוך אלה היא בעיית התלישות וחוסר הקשר של הבן אל המשק. לרוב מתחנך הבן במשק עד כיתה ח' ואז הוא עובר ללמוד בחוץ, בביה"ס המשותף, הוא רוב היום לא בבית, וכשהוא מגיע הביתה הפעילות שלו במסגרת החברה היא כמעט בלתי אפשרית. הוא יוצר לו (או המשק יוצר לו) חברה סגורה מהודקת ומגובשת, שהאינטרסים של המשק לא מעניינים אותה במיוחד ובתור חברה סגורה בתוך המשק הגדול, ברור שהיא מתנגשת איתו – תופעות של סחיבת מכוניות, פריצה למקומות שונים. (כל מקום שיש לו מנעול – סימן שאפשר לפרוץ אותו – סנקה) וכו' הן תוצאות טבעיות מהתלישות של הבן מהמשק.
תופעה נוספת היא יצירה של חברה אזורית, שהיא במידה מסוימת קרובה יותר מהחברה במשק, וגם היא מגבירה את הקרע. ההזדהות של הבן עם המשק שלו, שהיא כמעט 100% לפני היציאה לבית הספר המשותף, נעלמה במידה ניכרת בחינוך המשותף.
חשוב לזכור עוד שהחיים החברתיים במשק מתבססים במידה רבה על העבודה, ולכן הבן הלומד בחוץ, שאינו עובד ואינו חי את חיי העבודה במשק מרגיש זרות ותלישות לגבי החברה במשק, ברור שהגורם הגדול ביותר לתלישות הוא ביה"ס המשותף, חינוך במשק של הבנים עד י"ב היה יוצר קשר הרבה יותר חזק בין הבנים למשק.
גורם נוסף הוא הצבא: 4 שנים של שהיה מחוץ למשק באופן מוחלט גורמות בהכרח לניתוק הקשר.
תופעת התלישות הזו מעמידה במצב מעורער את האקסיומה המקודשת של ייעודו של הבן בקיבוץ כממשיך הדרך. אבל נחשוב לרגע, החברים שבאו להקים את המשק; האם באו ליצור מסגרת של קיבוץ שתעמוד לעולם, או שבאו למצוא לעצמם מקום לחיות בו?
כמעט אף אחד לא בא מתוך כוונה ליצור לדורות הבאים.
חדוות היצירה הייתה מכוונת כולה לדור המתחיל, הם באו ליצור קיבוץ לעצמם – לא לנו. באופן התפתחותי, במשך השנים התבססה אצלנו הדעה שהמסגרת הקיבוצית צריכה לעמוד לעולם ובאופן טבעי חינכו את בניהם להמשיך אותה. עתה הם באים אל הבן ו"מלבישים" את התפקיד ואת היעוד – להמשיך את המפעל שהם התחילו, זו הונאה עצמית; אתם יצרתם לעצמכם את המקום שרציתם לחיות בו, המפעל שהקמתם לא נועד בשבילנו. בדיוק באותה מידה שאם אנחנו נשאר במשק, נבנה אותו בשביל עצמנו ולא בשביל בנינו והדורות הבאים.
לכן לפני השאלה "מהו עתיד הקיבוץ?" נשאלת השאלה האם מחויב בכלל להיות עתיד לקיבוץ?
בתוספת לשתי בעיות אלה קיימת הבעיה הקוראים לה בשם "מרד הנעורים", שלרוב מתייחסים אליה כאל הבעיה הראשונית של הבן בקיבוץ למרות שהיא לא הבעיה היסודית. הטענה המקובלת היא שחוסר הרצון "להמשיך את המפעל" מצד הדור השני נובע מהרצון להתחיל משהו חדש ולמרוד במוסכמות ובדרכי ההורים, לא ללכת בתלם.
לדעתי נובע חוסר הרצון הזה יותר מתלישות של בן המשק ומתוך היסוד הרעוע של תביעת ההמשכיות מצד המייסדים.
כל הסיבות והגורמים האלה, מופיעים יחד בבעיה הספציפית של "קבלה לחברות לפני או אחרי הצבא" בבעיה זו הדרך המקובלת (אצלנו על כל פנים) היא קבלה לחברות לפני הצבא שהיא קבלה אוטומטית לחלוטין, ובמידה ויש הצבעה באסיפה – היא לא יותר מאשר מעוררת גיחוך.
חברות לפני הצבא היא רק פיקטיבית, הבן מתקבל כ"חבר שווה זכויות וחובות" כאשר אין לו כמעט שום קשר לקיבוץ, בעוד זמן מועט הוא יצא לצבא לשלוש או ארבע שנים, הקבלה לחברות אינה מסמנת מפנה או הפסקת תקופת התלישות ויצירת קשר אורגני וטבעי עם המשק. קבלה זו לחברות שאין לה שום ערך מעשי מורידה את ערך המשק וההשתתפות בו בעיני הבן, הבן שרק גומר בית ספר, לרוב אין לו מושג על החיים בחוץ וגם לא על החיים במשק ולכן הוא אינו מסוגל לברר לעצמו האם דרכו היא ב"המשכת המפעל" או בהליכה למקום אחר.
קבלה לחברות אחרי הצבא היא הרבה יותר ריאלית וממשית גם בכלל שהיא לא אוטומטית וגם בגלל שהיא בא אחרי ידיעה מסוימת של החיים בחוץ ושל החיים במשק ובגלל שהיא מלווה התלבטות ושאלות מצד הבן ומצד המשק.
הטענה שהקבלה לחברות לפני הצבא היא ההמשך הטבעי של חיי הבן בקיבוץ אינה תופסת כי ההמשך הטבעי הזה אינו ממשי – הרבה פחות ממשי מאשר המשך אמיתי, שבא עם הקבלה לחברות לאחר הצבא.

שמעון בן דרור (י"ב)