בכביש חיפה - תל אביב - 1935 - מהספר "ימים בחולה" - מיכאל בן דרור

פרק זה איננו קשור ישירות  לתולדות הקיבוץ. אך בעקיפין הקשר הוא אמיץ.  


ביום שישי 5 בחודש מרץ  1935  ירדו  אריה אנגל (גל) וידידו  בנמל חיפה. היה זה לאחר מסע ארוך מוינה לפלסטינה (הוי טיטינה...).  מעט מאוחר יותר  עשו גם שאר ותיקינו את דרכם ארצה. תאור מהלכו של האוטובוס , מנמל חיפה לתל– אביב , שופך אור על קשיי התחבורה בהעדר  כבישים ראשיים. בלעדיהם, היום, אין להעלות על הדעת קיום חיים  תקינים במדינה.


האוטובוס  התמלא לאיטו בנוסעים , ונוספו עוד כ 15 איש בעמידה. היו בו פלאחים ערבים רבים על צרורותיהם ותרנגולותיהם. גם גג האוטובוס היה טעון לעייפה. בערך ב 9.00 יצא האוטובוס מתחנתו ברח. יפו (היום, סמוך למטה המשטרה).  הדרך תל-אביבה עוברת, מטבע הדברים, דרך נצרת. שם ירדו ערבים רבים ועלו אחרים. שם גם הוחלפו הנהגים. לאחר עליה למרומי הרי נצרת, ירידה תלולה לעמק ולבירתו, הלא היא עפולה, הייתה הפסקה במלון "סבן דרוב". וכמובן (איך לא?...) ההפסקה האולטימטיבית בעפולה. נשמע מוכר?...

ומכאן "אצה הדרך", אם ניתן להתבטא כך, והיא נמשכת דרומה  במקביל למסילת הברזל התורכית , דרך זרעין (יזרעאל) לג'נין. ההמשך בפיתולי הכביש מעלה לסילת א דהר , סבסטיה  וצומת דיר שרף (היום שבי- שומרון) בואך שכם. הציבור היהודי האיץ בנהג להגיע תל-אביבה  לפני כניסת השבת.  לכן, במקום להכנס אל מרכזה של נבלוס על פי הרשום  במסלול הקו, הוריד הנהג את  כל הנוסעים לשכם, על שקיהם, צרורותיהם ותרנגולותיהם, בצומת . חרף  הקללות והמחאות הקולניות, המשיך מערבה לעבר טול כרם. ובטול כרם שוב הפסקה, לאחר שזו של עפולה נשכחה זה מכבר.


היעד הבא היה קלקיליה.  שם החליט הנהג לקצר בדרך עפר בסמוך למושב הצעיר  ירקונה. אלא שממש בקטע האחרון  נכנס האוטובוס לשלולית גדולה והחליק. ציבור הנוסעים המכובד היה צריך לרדת ולדחוף אותו עד לכביש הבטון. יש לזכור, כי כבישי בטון היו נפוצים, בתקופת המנדט, לא פחות מכבישי האספלט.(כמאמר השיר "הך פטיש עלה וצנח, כבישי בטון בחול נמתח"...).בהמשך, מירקונה דרך פתח תקווה ורמת גן, הייתה כבר הדרך נוחה ומהירה (יחסית).


בדיוק בשעה 15.30 הגיע האוטובוס  לתחנתו בהצטלבות הרצל ורוטשילד.  אריה וידידו משכו לעבר רחוב אלנבי, שם פגשו ביהודי תימני עם פיאות וגלביה,  רוכב על חמור באמצע הכביש, כהתגלמותו של משיח בן דוד. והיהודי  תוקע בחצוצרה ומריע בתימנית  (...!) :  "  ש א ב ע ס !   ש א ב ע ס !. . . "

 

כמה  הירהורים בעקבות המסע.

 

  1. מרבית הכבישים אז היו עשויים משני פסי אספלט, התואמים לצמיגים , וביניהם סולינג. כלומר  אבנים רצוצות . כביש עפולה-ג'נין-שכם היה כזה בוודאות . לאור זה נראה כי  המסע היה מהיר מאוד! עם ההפסקות, השלולית, העמסת מטענים והורדה מהגג וכו'. ס"ה  שש וחצי שעות מחיפה לתל- אביב בתנאים ההם? זה ממש צ'יק צ'ק.

  2. התחבורה הייתה מועטה , כך שה"כבישים" היו ריקים. אך כל רכב שבא ממול חייב תרגולת מאוד מקצועית, כדי ששני כלי הרכב יחלפו בשלום זה על פני רעהו. בפיתולי סילת א דהר מדובר ממש בדיני נפשות

  3. כל מערכת הכבישים לאורך חוף הכרמל לא הייתה. כך גם כבישי  ואדי מילח  וואדי ערה. יש לזכור, כי גם הרכבת מחיפה לתל-אביב ולמצריים עברה בימים אלה דרך  ג'נין – שכם – טול כרם.

  4. מצב הביטחון בתקופה זו היה סביר. שנה לאחר מכן החלו המאורעות, ואין להניח שמסלול הקו נותר כפי שהוא. ואכן מ 1936 היה כבר כביש מחדרה לפתח-תקווה. ושנה לאחר מכן נסתיימה סלילתו של הכביש  הישן:  חיפה – תל-אביב. (כביש מס. 4), כך נפרדנו סופית מג'נין, שכם וטול כרם.
קראו עוד





תאריך מאמר מקורי
13/4/2014
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!