פרשת שמות מהספר "ימים בחולה" - מיכאל בן דרור.

"חוליות שלום" מתוך הסרט לחג השישים

חוליות היה שמו של הגרעין ההולנדי הראשון. אך דרכו של השם, מההכשרה במושב נטעים שבשפלה,לעמק החולה לא הייתה חלקה ובודאי שלא הייתה  מובנת מאליה. 
 בשנים 1939-40 התלבטו החברים הצעירים בבחירת מקום להתיישבות. האפשרויות היו רבות, היו שביכרו את הכבארה (ביצות נחל תנינים ליד מעגן מיכאל של ימינו), היו שהעדיפו את ואדי קובאני (עמק חפר). אלה היו ה"קל"בניקים". היו גם מחשבות על ברגיאט (כך נכתב במקור...) היא ברגיאת (הדופילה) של אזור שמיר. ( נימוקי  הנגד: - " איננו יודעים הרבה על ברגיאט אך המקום הוא לא טוב"). אחרים דיברו על נעמה, שטח  כפר בלום לעתיד.  נרמז כי יש גם  "מקום שלישי", אדמות דווארה. לבסוף  נוספה  הצעה רביעית: אדמות הכפר לזזה (מקומה של בית-הילל היום, שבראשית דרכה כונתה "לא-זזה"...) הכף נטתה  ל"מקום השלישי",  לאדמות דווארה. וזה מקום הקיבוץ עד היום. ההחלטה התקבלה מנימוקים חלוציים: כיבוש השממה, רחוק מהמרכז, קדחת,  חוסר תשתיות, ועוד. ככל שה"כלה" הייתה נידחת, מוזנחת  ודוחה יותר, כן גברה התלהבותם של האבות המייסדים. מי שלחם על מקום זה, והשקיע את כל כולו במאבק מול המוסדות והתנועה (וגם זכה), היה יצחק סלייפר (שלח).
היום, כשנשאלים מה שם הקיבוץ , התשובה היא:  שדה-נחמיה, חוליות  או "שדה-נחמיה / חוליות". בדרך כלל מתבקשת אינפורמציה נוספת להסברת צרוף השמות המוזר.
וותיקי הארץ  מכירים אותנו בשם חוליות, ובהזדמנות זו שואלים אם אנחנו מייצרים עדיין כוסות מפלסטיק ... (ספלי משק שהיו ואינם.) הצעירים מביעים פליאה על קיבוץ  שנקרא על שם המפעל. ואתה צא והסבר להם כי המצב הוא בדיוק הפוך...
הגרעין ההולנדי נקרא, כזכור,  חוליות  (כי היו זקוקים לחי"ת בשם הקבוצה ההולנדית...) כך גם כונה המקום בראשיתו, בעת ההתיישבות באדמות דווארה. בפי ערביי האזור נקרא הקיבוץ: דווארת-אל-יאהוד. שם, שבמחוזותיהם, נוספה לו גם הדרת כבוד.
לימים  פנו אלינו מהאיחוד החקלאי ובקשו "לעברת" את השם כמקובל באותם ימים. כלומר לקרוא בשם אחד המאורות הגדולים, אנשי המפעל הציוני או אוהדיו. זה היה הסידור בימים ההם... כמו בכפר-רופין, כפר- ויתקין, כפר- בלום, בית-הילל וכו'. לאחר מאבק קצר וחסר סיכוי, התקבל  "דין התנועה" והוחלט לבחור שם אחד מההצעות הרבות שהועלו בפנינו.
נבחר  נחמיה דה-לימה, ציוני הולנדי, ראש ההסתדרות הציונית בהולנד, מיסד תנועת גורדוניה שם, ומנהלו של הבנק המשפחתי – צנטראל. נחמיה דה-לימה דגל ברעיון "הציונות הכלכלית". כלומר, לכבוש את השממה, לסלול כבישים, לייבש ביצות, - למה לא? - הכול הולך. אך השורה התחתונה חייבת  להראות  רווח. הציונות והסוציאליזם הם "על הכיפק", אבל עם ארנק מלא...רעיון זה ממש לא עלה בקנה אחד עם תפיסתם ההתיישבותית של מנהיגי הדור. מי מחפש רווחים בשליחות ציונית כה חשובה? לנגד עיניהם עמדה דמותם של יחפני גדוד העבודה משנות העשרים. האם כביש טבריה – מגדל היה נסלל לו חיפשו הסוללים ומנפצי הסלעים רווח קל?
מנחם אוסישקין, איש הציונות הסוציאליסטית היחפנית. (..."בואו-נייבש-את-הביצות-ואחר-כך-נראה-כי-מי-חושב-בכלל-על-רווח?"...) היה יריבו המושבע  של דה-לימה. כשהוקמו מצודות אוסישקין בשנת 1938, שהנציחו אותו עוד בחייו, הוא זעם על האפשרות שקיבוץ יישא את שמו של נחמיה דה –לימה.  נחמיה נפטר ביוני 1940 בפלישה הנאצית להולנד,  כחצי שנה לפני עליית חוליות  על הקרקע. ביום 15.12.40, כלומר 4 ימים בלבד לפני יום העי"ן, נערכה לכבודו עצרת זיכרון באולם יאשה חפץ ברחוב אלנבי בתל-אביב. בין הדוברים היו גם ברל כצנלסון ויצחק סלייפר (שלח)
ואם כבר מדברים על פרגמאטיות ...בחוליות קיוו, שהנצחת השם (והבנק...) תביא גם הכרת טובה מהבנק המשפחתי בדמות איזו המחאה או שתיים. אלא שכאן שכחו שמדובר ב"נדיבות" ההולנדית המפורסמת. מהבנק ההולנדי לא נשלחו אפילו פרחים... המציאות  המטורפת של מלחמה רצחנית באירופה, מול ההתבוססות הראשונית בבוץ של החולה,  איננה קלה להסבר. 
בקיבוץ לא הפסיקו לחלום על תמיכה פיננסית מארצות השפלה. בשנת 1967, למשל,נחנכה בריכת השחייה שלנו, בגדה המערבית של הבניאס. הכמיהה לאיזה מענק ציוני, דחפה שוב את פרנסינו להזמין לטקס את נציגי בנק צנטראל מהולנד. הנציגים אכן הגיעו, וכול מחסורם והוצאותיהם כוסו על ידינו (...). אך לא זכינו אפילו בעוגת יום הולדת. האם  יתכן שכאן לראשונה חלה איזו התפכחות בעניין השם?...
חברינו המשיכו את בנין הקבוץ בתחושת בושה קלה, בשל עקרון הציונות הפרגמאטית. אך עינינו הרואות, כי רוחו הכלכלית של נחמיה דה לימה השפיעה, ועודנה  מובילה כדגל לפני המחנה. מימי בראשית רווחה המימרה  של יצחק סלייפר /מנחם מנצ'ר /יהושע פוגל : "קודם נרוויח, אחר כך נשקיע".   וכך, מאז ועד היום. 
ולעניין פרשת שמות:  לאחר מאבק קצרצר בין כפר-נחמיה לשדה-נחמיה,  ניצח דווקא ה"שדה" הפיוטי יותר. חשוב לציין, שגם בשם חדש זה  מתנוססת לתפארת החי"ת  ההולנדית ההיא .
...וכמו שנאמר בחבלי הלידה הקשים של חוליות , כשחל האיסור לעלות ולהתיישב בחולה: " חוליות נולדה בחטא  ובחי"ת..."
השם ח ו ל י ו ת  סרב להעלם. המפעל  נושא אותו בגאווה עד היום הזה. במועצה האזורית, בבתי הספר, בקרית שמונה, בישובי הסביבה, עדיין משתמשים בשמנו ההיסטורי. כלומר מראש-פינה וצפונה אנחנו חוליות לכל דבר ועניין. שמות אחרים בגליל נמוגו לבלי זכר: קריית-יוסף (קריית-שמונה), מעלה הבשן (להבות הבשן), הגוברים (גדות), החושלים (עמיעד), רמים (מנרה). כל אלה עלו בעשן. נותרה רק חוליות, העקשנית ההיא מנטעים, שעדיין נושאת את שמה המיתולוגי בגאון.
בשנת 1949 עלה על הקרקע קיבוץ גבעת –עוז. מיקומו היה על כביש  הגבול (החסום) בואך ג'נין, מזרחית לתל מגידו ולצומת. להונגרים, מקימי הקיבוץ, היה רעיון נפלא: לקרוא לקבוץ בשם   ח ו ל י ו ת ... וכך, אכן, פורסם בכלי התקשורת דאז.
האגדה לבית פימנטל אומרת כך: יצאה משלחת מטובי הולנדינו, הגיעה לגבעת-עוז והסבירה כי : "חברים.  לכל גבול יש צחוק! השם הזה, ח ו ל י ו ת, תפוס, רבותי. ואין לנגוע בו !."    מלמול מדיארי נרגן נשמע מכל עבר, אך הם קבלו עליהם את דין התנועה (שלנו...), והבינו שזכות הראשונים היא של ח ו ל י ו ת  ה מ ק ו ר י ת. זו שבחולה.

ועוד בעניין היד ההולנדית הפתוחה והנדיבה...
בשנת 2003  התקבלה פנייה מזוג רופאים פנסיונרים זה מכבר, יוצאי הולנד, שפעלו בבי"ח זיו בצפת . הם הביעו את רצונם לתרום לקיבוץ סכום למטרה ציבורית  נאותה.  הרופאים קשרו את גורלם בגורלנו, זה מכבר (וד"ל).  הם התקבלו כאן כבני בית,  ואף סייענו להם רבות. הזוג האמיד והקשיש שב לו  להולנד, והיה אמור לבקר כאן שוב בפברואר. דפדוף קל ביומן  הביא להזמנתם ל"חגיגות" ט"ו בשבט... לא היה זה אירוע גדול במיוחד באותם הימים, אך לכבודם נערכה פה חגיגה בנוסח יום העצמאות !
בגן המשחקים המשופץ, הוא "גן הקורות" שלנו, נבנה פודיום, הוצבו מיקרופונים, והבייגלה והמיץ נשפכו כמים. במרכז האירועים החגיגיים היו אמורים הדוקטוריים ההולנדים לשאת נאום קצר, ולשים דגש על הקשר המיוחד שלהם לחוליות. ( ובהמשך לפתוח את הכיס).  הקרניבל היה במיטבו.  כטוב  לבנו בחגיגות, עלה הרופא  ההולנדי (בדימוס) אל הבמה, ולאחר ברכות חמות ולבביות, באקצנט המוכר כל כך במחוזותינו, הוא השמיע את בשורתו הפיוטית לעולם :   
0 0 1  (מאה...) שקלים לפיתוחו ולשיפוצו של גן הקורות.!!!...כלומר זכינו  ממש בקרן השפע! מחציתו של סכום עתק זה תינתן במזומן, והשאר יישלח בהמחאה לקראת הקיץ.
יתכן שהיו שם כמה התעלפויות ומלמולי תודות  על נדיבות הלב יוצאת הדופן הזאת. ובאמת לקראת הקיץ, משנדמו התשואות  והושלם האקט האלטרואיסטי,  נקנתה בסכום דמיוני זה  מברשת צבע ,יד שנייה, לצביעת המיתקנים. 

תאריך מאמר מקורי
2/7/2014
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!