שכנים מהספר "ימים בחולה" - מיכאל בן דרור

שלמה קוגל, אהרון נן דרור ודוד מילרד והשכנים 1945


בעמק החולה ובשוליו היו כפרי  ערבים. האוכלוסייה לא הייתה הומוגנית כלל. שבטים שונים, קהילות ועממים חיו זה בצד זה, ולעיתים - אף ביחד. העמק עצמו היה ריק מישובים עד שנות ה 60 של המאה ה 19.  במבט כולל ניתן היה לומר, שההתיישבות הציונית שהחלה בגיא אוני (1878) הייתה הקטליזאטור ליישוב האזור. נזכיר כאן את השבטים/ העממים השונים: 

ה ב ד ו א י ם  
      
היו כאן  מספר שבטים של בדואים "אמיתיים". השבט  הסמוך  ביותר לכאן  ממערב היה ערב א- ח א מ ד ו ן , שבמורדות הרי נפתלי. הכפרפרון הנמוך  והקרוב ביותר לעמק היה ואדי לוס,  בשוליו המערביים של שטח האבוקדו של איילת השחר מדרום למלאחה (עינן). קרוביהם נמצאים היום גם בשעב, תרשיחא, מע'ר ושפרעם. שמם יצא למרחוק בכישורי ה"העלמה" שלהם. או איך שלא נכנה מתת שמים זו...

אריה גל מספר, שיום אחד חורש לו איש הע'וואר'נה  (הבדואים  "שלנו"...  ר. המשך) בשדהו, עם שני ג'מוסים. והנה בשולי השדה מקפץ לו  החאמדוני  ומצווח : - " יא וואלי!  יא וואלי!" . אץ אליו החורש בבהלה לברר  את פשר זעקותיו. כשנרגע החאמדוני מעט הוא פולט בפליאה : 
"יא וואלי! מעולם לא ראיתי איש ע'ווארנה חורש עם ג'מוס  א ח ד!" 
הצטחק החורש  והסביר : " אתה פשוט טועה. אולי מכאן זה נראה כך.  אך כמובן שיש  לי ש נ י ג'מוסים!" שב זחוח למחרשתו, והנה, אכן,  רק ג'מוס  א ח ד  לו. עודו חורש בג'מוסו הגלמוד, והנה שוב מקפץ החאמדוני בקצה שדהו  בזעקות שבר : " יא וואלי! יא וואלי!..." ממהר אליו החורש בדאגה אמיתית ומרגיע אותו. אומר החאמדוני, מששבה אליו רוחו: " יא וואלי! יא וואלי! מעולם לא ראיתי איש ע'ווארנה חורש ללא ג'מוסים כלל!"... 

ויש הטוענים  ש"כישורים" אלה של החאמדונים , טרם עברו מן העולם... 
במלחמת לבנון השנייה  קטלה קטיושה שלושה צעירים בדואים בתרשיחא. אחד מהם היה בן שבט החאמדון.
      
שבט אחר הוא    ע ר ב   א ל    ה י י ב  (ו ז נ ג ר י ה) ,  שאנשיו חיים פה גם עתה בטובא ובגליל התחתון. במלחמת העצמאות נוספה יחידה מיוחדת במינה לכוחותינו. היו אלה הבדואים של טובה, מערב אל הייב, שבמשך שנים רבות יגאל אלון שמר איתם על קשר הדוק. הם הוכיחו את נאמנותם לפלמ"ח בכל עת. ממעל ריחפה היריבות בין ערב זנגריה שבדרום לטובא בואך פילון ואליפלט, (שאכן הייתה קרויה לראשונה זנגריה) לבין ערב אל הייב.
יגאל אלון הפך את האחרונים ליחידה נפרדת, בפיקודו של יצחק חנקין, שנקראה "פלהיי"ב". תפקיד הכוח היה לעסוק בפעולות ריגול ואיסוף ידיעות בסוריה, ובעיקר בשוד בקר בלבנון... וזאת בשל "מתת הטבע" המולדת... ומה נאמר ומה נדבר? - יש להם את זה.

שבטים נוספים הם: ע ר ב    ש מ א ל נ ה  ("הצפוניים")  ו ע ר ב   ס מ ק י ה  ("הדייגים"), שבין טובא לצפון הכנרת,  הם שני שבטים שהיו ואינם. 
זכורה הפרשה המוזרה, שאנשי ערב שמאלנה החליטו להתגייר, בשנות ה 20 למאה ה 20, וסיפרו לכל המעוניין כי מוצאם בכלל יהודי. המוסדות הלאומיים ורבנות צפת התייחסו לעניין בספק רב, והשתדלו לדחות את הטיפול בנושא עד שהוא יעלם ויתמסמס בדרך הטבע. ואכן כך היה.  סופו של הסיפור היה, שאנשי השמאלנה ירדו מהעניין. הסתבר שהיה פה איזה מאבק שבטי פנימי.
     

תמר ואלדד שוהם עם עבדב אל נבי 1946

צילום זאב שוהם

השבט הבדואי הגדול ביותר, שהיה בשכנותנו הקרובה, היה   ע ר ב   א ל    פ א ד ל.  הם התמקמו בשוליים המערביים של צפון הגולן ובצפון מזרח העמק. למעשה כל התושבים, מקו שאר ישוב – כפר -סולד  - שמיר – להבות הבשן מזרחה ומעלה, היו בדואים מערב אל פאדל, עליהם הטיל את חיתתו השייח' הכול יכול,    ה א מ י ר   פ ע ' ו ר , שארמונותיו היו בווסט, במלון הגושרים (חסאס) ובדמשק. גם בית הבק, הסמוך לשפך הירדן לכנרת, היה חלק מנכסיו. האמיר, למוד פרשת תל חי ונידויו של קאמל א חסיין (קאמל אפנדי) ע"י ההתיישבות היהודית, היה ידיד גדול ליהודים. גם המוכתרים (דוד  זוננפלד, למשל) עלו  אליו לרגל (בסוסותיהם...) לארמונו  שבווסט. כמו בסיפורו של ד"ר פואד, רופא השיניים מעין פיט, גם כאן הוצע לאמיר, במלחמת ששת הימים, להישאר ולהמתין בארמונו בווסט, ולא יאונה לו כל רע. אך בפאניקה הכללית שאחזה באנשי הגולן בליל שישי ה 9.6.67 , נס גם הוא לדמשק. 

כפר  בני הפאדל הסמוך  לנו ביותר היה מד'אחל , שמצפון מזרח לעבסיה,  בשוליו המערביים של יער האיקליפטוסים של כפר סולד. ידועה הייתה משפחת אבו עייד האמידה, שבתי האבן שלה שמשו את מכוורת כפר סולד (מצפון מזרח לעבסיה). שלד הטרקטור, שהיה בקבוצנו סמוך לבית אורן היה "תרומה" של משפ. אבו עייד. המשפחה בקשה במאי 1948 שנשמור על הטרקטור עד יעבור זעם. הזעם עבר ומשפ. אבו עייד נותרה בסוריה עד היום...  חשוב לציין  שכפרים אלה היו סמוכים אמנם לכפרי הע'ווארנה עבסיה ודווארה, אך המרחק ביניהם מבחינה מעמדית (בהיותם בדואים אמיתיים) היה מרחק של שמיים וארץ. 

לאחר מלחמת העצמאות התמקם שבט  ערב אל פאדל מאחורי הגבול הבינ"ל. כל "כפרפרי המעיינות" כמו דופילה, סומן, עין מאמון, עורפיה, דרבשיה, עין טינה וכו', היו בתחום המושב של ערב אל פאדל.  בשנת 1956, שנה חשובה מאוד בדברי ימי הגולן, תפס את מקומם הצבא הסורי. במקום  חושות הקנים והאבן, נבנו כפרי המוצבים המוכרים-זכורים לכולנו (נוחיילה, נעמוש, סומאן, דרבשיה, עין תינה, פאג'ר וכו') אז נסללו גם "כבישי" הבזלת  המקפצצים של הגולן. מרבית בני שבט הפאדל עברו לסביבות דמשק. בתרשיחא, בוואדי חמאם ובחיפה חיים עדיין כמה מבני משפחות  ערב אל פאדל כמו גם ממשפחת האצולה -  פע'ור. עלילותיהם בשרות מוסדותינו מסופרות עדיין בלחישה מפה לאוזן...

אחד הסיפורים הכמוסים נחשף  בתקשורת ע"י אחד מבני פע'ור...  זהו סיפור המטוסים הסוריים:   בשנת 1969 נחתו שני מטוסי מיג 17 סורים בשדה התעופה המנדטורי הזעיר ליד מושב בצת.  טייסיהם היו שניים מבית פע'ור, שהחלו קורס טייס בחלב בצפון סוריה בידיעה, שברגע שיתאפשר, הם חומקים לישראל  במטוסיהם. כאן תואמו את המהלכים, ואכן, כשנה לאחר הסמינר הם חמקו לשמי לבנון. הדבר לא עורר שום חשד בחיל האוויר הסורי, והם נחתו מיידית במסלול המנדטורי (והמיניאטורי)  בבצת. (וכמעט שהתנגשו באיקליפטוסים שבשולי המסלול). כאן דאגו לביטחונם, ולאחר טיפול מסוים בחזותם ובמסמכיהם, הם נשלחו אל מעבר לים. (למעשה מעבר לכמה ימים... ) מטוסים  אלה היו בית הספר של צה"ל בלימוד המיגים ובתרגול קרבות אוויר. יש אומרים, כי לולא פעילותם המבורכת של בני משפחת פע'ור, היו תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים גרועות בהרבה.

המוכתר דוד זוננפלד עם השכנים בכנס מוכתרים 1941


שבט נוסף של "בדואים אמיתיים" היה   ע ר ב    ק ר ד י ם  שבלבנון, ממערב לחצבני ולע'ג'ר. שם הם מתגוררים בבתי קבע גם היום.  זהו שבט הבדואים ה י ח י ד  בלבנון. (למעט שמץ מערב אל עראמשה  באזור אדמית). שאר ה"בדואים" הלבנוניים  אינם בדואים אלא "נוואר", כלומר צוענים שמקורם בטורקיה ובקווקז.
בדואים "אמיתיים" הם אלו שמקורם היה במדבריות ערב , ובהמשך- בחורן. נוסעים אירופאים במאות הקודמות מעידים על הימצאותם של שבטים אלה פעם בערב, פעם בגלעד, פעם בחורן ופעם במדבר הסורי ואף בעיראק של ימינו. השם "ערב", כפתיח לשמו של שבט בדואי, מעיד כי אלה הם  הערבים האמיתיים, אנשי ה"סאחבה" שהיגרו עם מוחמד ממכה למדינה. מכאן גם גאוותם העצומה של הבדואים, שבתודעתם הם ה"ערבים המקוריים".  ומי הוא שיקבע לנו אם הבדואי  "טהור" ואם לאו? –  דבר זה יוחלט על ידי  הבדואים עצמם... ובעניין חשוב זה לעולם אינם מזייפים. כך בענייני נישואין, בריתות, משאים ומתנים וכו'.  לעולם יהיו הפלאחים נחותים יותר וכך גם "שבטי" הע'וואר'נה .

ה ע' א ו ו ר' נ ה 
"בדואים"  אלה היו שכנינו האמיתיים והקרובים. כמעט כל הכפרים שסבבו את חוליות היו של בני הע'וואר'נה.  אך יש לזכור כי הם אינם בדואים כלל. למעשה הם פלאחים, שהובאו על ידי הטורקים ממצריים, מהדלתא של הנילוס וגם ממצריים העליונה. אלה האחרונים הם נובים שחורים משחור, ונמצא אותם עוד היום בכפרי הע'וואר'נה באזור עוג'ה ויריחו ובג'סר א זרקא. כמו גם משפחות משבט חילף, צפונית לטבעון ("חילף אפריקה" בפי הטבעונים).

ההגירה התרחשה  משנות  ה 50 של המאה ה 19 ועד לסופה.  מרבית הכפרים הוקמו בשנות  ה-70-80 של המאה ה19,קרוב לזמן הקמתן של המושבות הראשונות בגליל.  כפרפר הע'וואר'נה האחרון שהוקם היה אל מנשיה, שמיקומו היה מול צ. בית הילל הצפוני על כביש מס. 99, במקומה של הבריכה הגדולה שמצפון לצומת. כפרפר זה הוקם ב 1922,  כלומר  44  שנים לאחר ראשיתה של גיא אוני, 6 שנים לאחר ההתיישבות הקיבוצית בכפר גלעדי ובאיילת השחר, ושנתיים לאחר מאורעות תל חי. הערכתי האישית היא ,שחלק נכבד מתנופת ההתיישבות והשגשוג היחסי של הע'וואר'נה ניתן לזקוף לזכות ההתיישבות הציונית.  דוגמאות בולטות הן סיפורה של חלסה (היא קריית-שמונה) ומיבניה הציבוריים , חאן יארדה, רכבת העמק, החורנים בחיפה, סלילת הכבישים בגליל, ועוד. 

השם "ע'וואר'נה"  נגזר מעמק הע'ור',  אגנו הגדול והאורכי של הירדן (לעומת ה"זור" שהוא אזור המיאנדרים הצמוד לנהר). על כן אין זה שבט, אלא פשוט ציון מיקומם של המצרים ה"חדשים" . שמות הכפרים הם מצריים: עבסיה, קטייה, סלחיה ועוד. אגב הגירה מצרית מכוונת זו ניכרת גם באזורים אחרים בארץ. (למשל, כפרי המשולש הדרומי: טירה, טייבה, כפר קאסם ועוד). כל הע'ווארנה בסביבתנו היו אריסים. בעלי הקרקעות  היו מוסלמים ונוצרים אמידים, ורובם באו מלבנון. 

"הבדואים" של הע'וואר'נה  היו פזורים לאורך כל בקעת הירדן.  היום נוכל לראותם בתל שמס ובעין אל ביאדה, שבין טירת צבי למחולה. בעשור האחרון עברו רובם לבתי בטון מהודרים, אך ביניהם ניתן  עדיין לראות את בקתות הבוץ, שכמותן היו בכל הכפרים בחולה.  כך גם במרג' נעג'ה (ליד ארגמן) , בעוג'ה אל תחתה, ובכפרים באזור יריחו. התושבים  הובאו לצורך יבוש ביצות הכבארה (שטחי מעין צבי היום) מאזור היבוק (סביבות גשר אדם), הקרוי בערבית "זרקא" (כחול) ממש כנחל תנינים הסמוך לכפרם.  מקצת מאנשי הע'וואר'נה נמצאים היום בוואדי חמאם.  

זאב ברגר בביקור אצל סלח באבסיה


ערב הכרזת המדינה ב 1948 קראו הסורים לע'וואר'נה ולשאר הכפרים בחולה  לפנות את כפריהם על מנת להשאיר  "שטח נקי" לפלישה , לטבח ולביזת הקבוצים.  הובטח להם לקחת חלק בשלל ובנשים היהודיות.  הדבר גונב לאזנם של אנשי "ההגנה". (אחד המקורות היה הדלפה מחסאס לאנשי המושב הדתי נחלים). ביוזמתו של יגאל אלון, נתבקשו כל מוכתרי הכפרים להתכנס בכפר הגדול והמרכזי בעמק, סלחיה, שמדרום לעמיר. יגאל אלון לא נכח בעצרת המוכתרים, אך הוא הנחה את נציגינו.  שם נאמר להם (בין השאר גם על ידי זאבקו ברגר שלנו), שאנו יודעים על הדרישה הסורית.  המלחמה היא בלתי נמנעת, והיא תהיה קשה ומרה. אך בסופו של דבר ננצח את כל צבאות ערב ונחיה יחדיו לבטח בשכנות טובה.  אך מי שיימלט , לא ישוב לכאן יותר. המוכתרים הנהנו כולם בהסכמה. מובן מאליו שהם יישארו כאן. וכי מי בכלל העלה על דעתו לנטוש את הכפרים?     

מרבית אנשי הע'וואר'נה לא היו לאומנים פלסטינים ולא שיתפו פעולה בלחימה נגדנו,אך גם ציונים גדולים הם לא היו. יוצאים מן הכלל היו בנעמה, בחסאס ובאחסניה שהיו כפרי פורעים והם טופלו כיאות בידי ההגנה..

ב 1990 נחתו כמה סירות גומי של מחבלים באזור חוף ניצנים. המחבלים נלכדו כולם מבלי שהסבו נזק. בראשם עמד  בן הכפר דווארה, שהיה ממזרח לנו ולעמיר. יענו, בן משק...

ובחזרה ל"ועידת סלחיה" בראשית מאי 1948.  עוד באותו הלילה  עברו כולם את הגבול , רובם  לסוריה וקצתם ללבנון.  בלבנון הקימו נוטשי עבסיה "שלנו" כפרפר-בת, על הכביש המוביל מבניאס לע'ג'ר לרגלי החרמון. גם הוא נקרא בשם עבסיה. בית הספר שלו נמצא, גם בימינו אלה, מצפון לכביש סמוך למוצב  "טוליפ". בסוריה עניין מחנות הפליטים "לא צלח"... כמו שאר המדינות ניסו גם הסורים לרכז את הפליטים במחנות, אך רובם התיישבו במקומות אחרים. וגם למעט ה"מחנות" שלהם הייתה עדנה. המחנות בסוריה הפכו לערי ווילות, שתושביהן נמצאים בראש הסולם החברתי במדינה. כך, למשל, ב"מחנות" ירמוק וג'רמאנה, שליד דמשק. סיפור זה של שיגשוג חוזר על עצמו גם עם פליטי הגולן מ 1967. שלא כג'בליה ונוסיראת בעזה, למשל,  כדהיישה בבית לחם, וכראשידיה בצור.

קומץ זעיר מאנשי הע'וואר'נה "שלנו" נותרו בכפריהם במשך המלחמה, וחלקם אף סייע לקיבוצים ולכוחות. היום הם ובני משפחותיהם, כאמור, בוואדי חמאם.

אחד מהם הוא סלאח חסיין אבו יוסוף (הוא סלאח המוכר,"שלנו"...).סלאח, איש הכפר עבסיה, היה בן משפחה רחוק של בני אבו עייד, משפחת המכובדים מהכפר מדחל, שישב צפונית לעבסייה.  סאלח היה "שומר המים" שלנו. הוא הקפיד שהמים הזורמים בתעלות לשטחינו  לא יוטו לחלקות ערביי הכפרים, בבחינת מים גנובים. סלאח מילא את תפקידו בנאמנות ואגב כך יצר קשרים טובים עם חברי המשק. אשתו הנאה והתמירה עמאשי הייתה עקרה. לאחר שסאלח  זכה לרווח כספי נאה בעקבות "שמירת המים", החליט לקחת אישה שנייה, עיישה, שהייתה כבר אלמנה עם בן. הרווח כאן היה כפול.  מחירה היה זול ממחיר בתולה, והבן העיד שאיננה עקרה.
מקץ זמן נולדה בתו ג'לילה, שהיתה המקבילה לבתם של אריה ושושנה – אורה. אחרי ג'לילה נולד לסאלח  בן,  יוסוף, ששמו הצטרף לתאריו של סאלח. אלא שהבן נפטר לאחר שנה. (ר. הפרק של סיפוריו של ראובן רוזן). עיישה רדתה קשות בעמאשי והפכה אותה למעין שפחה. עמאשי הפגועה הייתה קרועה בין אהבת אמת לסאלח להשפלתה התמידית, והייתה חומקת מפעם לפעם לבוסתנים וממררת בבכי.

במלחמת העצמאות  נותר סלאח  בעבסיה, יחיד מכל בני כפרו שנמלטו. בימים הקשים העביר לקיבוץ כבשים למאכל, ובהמשך ביקש שנשמור על הטרקטור שלו עד יעבור זעם. למעשה הוא "ירש" את הטרקטור ממשפחת אבו עייד, שנמלטה ללבנון. טרקטור מוזר ואנכרוניסטי זה ניצב עד היום ליד הגנים. בכפר וואדי חמאם, ליד הארבל, המשיכה עיישה לקלוע מחצלות מהגומא אותו סיפק לה יוסוף חוליות (ר. פרק יוסוף חוליות). וכך גם לאחר פטירתו של סאלח בעלה. את המחצלות האחרונות קלעה עיישה לבקשתי באמצע שנות ה 90 של המאה ה 20.

ש א ר     ע מ י   ה א ז ו ר  

נציין אותם בקצרה.

ה ד ר ו ז י ם  
ארבעת כפרי הדרוזים המוכרים לנו בגולן. עד ל 1969 היה כפר דרוזי נוסף,  סחיתא , שנמצא  ממש על הגבול הסורי. תושביו עברו לדרום מסעדה. הם יזוהו כמשפחות וולי ובטחיש. כפרים דרוזים אחרים יושבים בדרום לבנון בסמוך לגבול: אל מרי צפונית לע'ג'ר, איבל א סאקי וחצביה והכפרים שמצפון. חשיבות מיוחדת יש לחילוות אל ביאדה, שמדרום לחצביה כ 12ק"מ צפונית לע'ג'ר. זהו המקום השני בקדושתו לדרוזים (הראשון בהם הוא נבי שועייב). גם המושבה מטולה הייתה כפר דרוזי (אום טלעה) שננטש ונמכר לברון.

בעל הקרקעות, שממנו נקנו שטחינו הצפוניים ב1936  (באזור עבסיה),  היה האמיר חאלד שיהאב.
מוסלמי סוני נכבד שמוצאו מחצביה. הוא גם מכר לק.ק.ל. קרקעות ליד חלסה. מי שביקר בשנות ה 80 של המאה הקודמת בחצביה מכיר בוודאי את הארמון העתיק של משפ. שיהאב בצפון העיירה. השיהאבים היו דווקא דרוזים במקורם, אלא שבשל עקרון הת'קיה (המרת הדת לכאורה בימי מצוקה, משהו הדומה לאנוסים או למראנים בימי האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל) חלקם התנצרו וחלקם התאסלמו. לעיתים התהליך חזר על עצמו כמה פעמים. כך אנו מוצאים שורשים דרוזיים  במקומות תמוהים למדי (משפ. ג'עברי בחברון, משפחות ביפו ובעזה, ועוד).

ה ע ל א ו ו י ם 

שלושה כפרים היו מצפון לנו. זעורה ועין פיט שהיו ואינם, וע'ג'ר שחי וקיים על גדות החצבני. (פרוט נוסף בפרק  של "ד"ר סנאן, - רופא מהסרטים"). 
בראשית ימיה של המושבה מטולה הגיעו שלושה שייח'ים על חמוריהם מן הכפר ע'ג'ר.  הם ביקשו, שיקנו את קרקעותיהם מג'אבור ביי, התקיף הצידוני, כדי שיהיו אריסי יהודי מטולה (או הברון?). זאת משתי סיבות :   א .ההתעמרות של ג'אבור ביי הייתה להם לזרא.   ב. בכתביהם ("כיתאב אל מג'מוע", - ספר המאסף) מצוין כי באחרית הימים היהודים והעלאווים ישלטו בעולם, וכי העלאווים יהיו לעד אריסיהם של היהודים. מהכרות אישית אני מכיר מרכיבים רבים בדת העלאווית הסודית למחצה, הלקוחים מן המסורת היהודית. אך אסאד הוא, כידוע, אסאד...
העלאווים הם אמנם דת בפני עצמה, אך אין ספק שהם כמו הדרוזים, התפלגות של השיעה.

על כך ירמז הסיפור הבא : 
בראשית היה מקום פולחנם של עלאווי האזור בנבי הודה, המהווה מרכז טבעי לשלושת הכפרים. לאחר מלחמת ששת הימים החלו הדרוזים לאט לאט לנשלם מהמקאם עד ל"כיבוש" הסופי. גם היום הפולחן במקאמים "הדרוזיים" בבניאס, שיח' חאדר וסולטן איברהים, אינו מתקבל בעין אצל"הבעלים"... בשנים האחרונות "ירשו" את נבי יושע מהשיעים שבלבנון. לאחר הנסיגה בשנת 2000  השיעים כמעט ואינם פוקדים את המקום. למעט קומץ מגדוד 70 של צד"ל. לעומת זאת עלתה קרנו של יהושע בעיני העלאווים, והם הם היום אנשי הקבר. אם כי, כמיטב מסורתם הניסתרת, הם עושים זאת בצינעה.

ה ט ו ר ק מ נ י ם  
מושבם היה בכפר נפח שבגולן ומסביב לו, כמו סנאבר (צנובר), עלייקה, רומסניה ובכפרי הצ'רקסים מחושניה לעין זיוון. מקורם מדרום הים הכספי. וכמיטב המסורת הטורקמנית-פרסית הם המשיכו להפליא באריגת שטיחים גם כאן, במחוזותינו.

ה ש י ע י ם 
אלה היו ועודם בדרום לבנון. היום  אנשיהם בין מחבלי החיזבאללה כך שיש קשרים...  באזורנו היו כמה  כפרים שיעים:  הונין (מרגליות), נבי יושע, קדיס (קדש), מלכיה, ודרומו של איבל אל קמח, (אבל בית מעכה). זה האחרון היה ה"כפר התאום" של ילדי כפר גלעדי. אלה היו יורדים לקראת ילדי הכפר ל"עמק השווה", הוא עמק הדרדרה החוצץ בין השניים. שם נערכו משחקי השכונה ובעיקר הכדורגל "האזורי". (ר. פרק "מסתרי אבל בית מעכה"). בעבר היו השיעים, ובעיקר משפ. אסעד מטייבה, בני הברית של אנשי השומר ואנשי כפר גלעדי. השיעים, ובעיקר משפ. אסעד היו גם הגורם לכך שבתקופת המרד הערבי (1936-1938)  לא היו פרעות באצבע הגליל. למרות שסעד א דין שאתילה, הנכבד והעשיר מעדייסה, קבע את מפקדתו ב 1938 בעין פיט. אך זאת רק למסחר בנשק, שזה היה עיסוקו מאז ומתמיד, ולא לתקיפות. ב1945 סיימו אחמד אסעד מטייבה ועלי אפנדי עבדאללה מאל חיאם את מכירת האדמות מעדייסה (משגב עם) ועד מלכיה בגבול לבנון לק.ק.ל. בהמשך, הצטננו היחסים עד שהגיעו לאן שהגיעו בימינו אלה. העיירה השיעית הקרובה היא אל חיאם, שמצפון מזרח למטולה. בשל הריבוי הטבעי העצום של השיעים הפכה לעיר ואם של כ 70.000 נפש.  מהפך דומה עבר על מרבית כפרי השיעים ה"קטנים" שהפכו לערים.

ה מ ר ו נ י ם 
הכפר הנוצרי מרוני הקרוב היה איבל אל קמח (אבל בית מעכה) בחלקו הצפוני והגבוה. (קטע המוכר מן האירוס ההדור). ב 1949 עברו תושביו לשני כפרפרונים זעירים, מזרעת אל סרדה ומזרעת אל עמארה, ממזרח  ומטה  לאל חיאם. למעשה אלו הן שתי כנסיות, שסביבן נבנו ככוורת מספר בתי תושבים. דיאב (זאב)  הספר (פ"א דגושה) של כאמל א חסיין (כאמל אפנדי הידוע ממאורעות תל חי) עבר במלחמת העצמאות להתגורר בקרית שמונה, והיה הערבי (הנוצרי) היחיד בקריה עד שהגיעו אנשי צד"ל. (על כך בפרק " מסתרי אבל בית מעכה").

ה י ו ו נ י ם     ה א ו ר ת ו ד ו כ ס י ם 
נוצרים יוונים אורתודוכסים. חיים  בשני כפרים בדרום לבנון: ראשיה אל פוחאר ושבעה. משמעות השם ראשיה אל פוחאר היא ראש החרסים, ואכן בכפר נמצאים בתי היוצר של הקרמיקה הלבנונית המפורסמת.(ר. פרק "הרפתקאות ארכיאולוגיות") .הכפר שבעה נמצא במרומי החרמון, כ 8 ק"מ צפונית לע'ג'ר. 

ה צ' ר ק ס י ם  
הצ'רקסים הגיעו לאזורנו בשלהי שנות ה 70 של המאה ה 19. כולנו מכירים היטב את ריחניה הצ'רקסית. מעטים יודעים כי היו עוד 12 כפרי צ'רקסים בצפון הגולן, בהם גם שתי עיירות: קוניטרה וחושניה.  הכפרים הסמוכים אלינו היו קרחתה (ליד מושב שעל) ומנסורה בכביש מרום גולן – אלרום. בסוריה נותרו עדיין שני כפרים: בריקה וביר אל עג'ם. בעקבות האכלוס האינטנסיבי של הגולן הסורי, כנראה שהאוכלוסייה הצ'רקסית התמוססה ואיננה.  כך גם  בקוניטרה בטרם נטישתה ב 1967 ובזרקה שבירדן. 

ה מ ו ג ר ב י ם 
המוגרבים הגיעו לאזור בין הראשונים. לאחר כשלון המרד נגד הצרפתים באלג'יריה בשנות ה 30 של המאה ה 19. יישוביהם היו במורדות יערות צפת וביריה. בקבעה (אתר תאנים) מע'ור אל חייט, שמעל לחצור, נבוריה, מרוס, וכנראה גם עלמה. יש האומרים כי גם מיס א ג'בל שבלבנון, דרומית מערבית למנרה, היה במקורו כפר  מוגרבי.בשנים 1982-2000 שבר כפר זה  את כל השיאים בהשאת בנותיו לערביי כפרינו, (בין כפרי הנוצרים היה זה רומייש ש"העלה" את בנותיו ארצה...) המוגרבים נמצאו  גם באזורים אחרים בארץ, כמו בגליל התחתון -בין לביא לכפר תבור, בדרום מזרח הגולן (בצד הסורי), באזור אושה-שפרעם ועוד.  לאחר מלחמת העצמאות שב חלק ניכר מהם באניה מביירות לאלג'יר. מעין ציונות מוגרבית. אחד ממנהיגיהם, ריזאק עבד אל קאדר,שהיה בנו של ראש עירית דמשק בשנות העשרים של המאה הקודמת, נשאר בארץ כעיתונאי, איש שמאל (ציוני!).הוא ניסה להתקבל כחבר באפיקים (בה אף נקבר תחת השם דב גולן...) והיה בקשרים מיוחדים עם חברי עין גב.

ה כ ו ר ד י ם 
שני כפרי האכראד : אכראד אל ע'נמה ואכארד אל בקרה( הכורדים של הצאן והכורדים של הבקר).אלו שכנו במשולש בין חולתה , איילת השחר וגדות . בשנת 1956  הם פונו לשעב, שם צאצאיהם חיים עד היום.

תאריך מאמר מקורי
21/7/2014
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!