קללת השייח' ג'ומעה מהספר "ימים בחולה" - מיכאל בן דרור
לפנינו סיפור כמעט מיסטי. ניסיתי להעביר את העובדות כהווייתן, אך גם לקשור אותן ביחד, כמארג  מסתורי ומעורר מחשבות.
בעבר היו בקבוצנו בריכות דגים. בראשית הן השתרעו על יותר מ 700 ד.  מהלולים מזרחה עד לדרך-כביש במזרח שטח ב'.  בשנת 1966 צומצם השטח למחצית, והיה תחום בין הפינה הדרום מערבית של דרך המערכת, דרומית לשטח ההרחבה, לבין כביש עמיר-שמיר והדרך המזרחית, הנ"ל, בשטח ב'.  כ 40 דונם  מתחום הבריכות היו שטח בור בצפונו של הכפר דווארה.  במרכז השטח, במרומה של גבעונת ניצב עץ   א ק ל י פ ט ו ס    ע נ ק ! ספק אם היו גדולים ממנו בארץ. גם בגובה של 30 מ'. היו משתרגים ממנו ענפים, שעוביים כגזע איקליפטוס גדול מאוד. לרגלי הנפיל ההוא היה קברו של   הש י י ח'    ג' ו מ ע ה , גדול השייח'ים בעמק, שאנשים היו נשבעים בשמו. 
דגים למטבח
לימים החלטנו, שאנו רוצים לנצל גם את השטח הזה. בשל הפרשי הגבהים הוחלט לחפור שתי בריכות קטנות, יחסית, ועמוקות כים. אך השאלה הייתה מה יפול בחלקו של כבוד השייח' ? בתכנון הוא היה אמור לשכון לבטח במרכז בריכה מס. 10 (שזה היה שמה בישראל), ששטחה יהיה 19 ד.  היו ויכוחים, ונשמעו דעות לכאן ולכאן. הנימוקים להשארת האיקליפטוס היו, שאין אנו פוגעים בקבר שכזה,  זה יעניק לבריכה יופי ונוף יוצאי דופן, וגם העבודה תוזל.  הנימוק העיקרי שכנגד היה, שעץ זה יהיה משכן לעופות זוללי דגים, כמו, למשל, אנפות לילה. בשל גודלו, הדמיוני ממש, יכול נופו לאכלס מאות  עופות, שנקים להם  במו ידינו מסעדה בשרות עצמי...
לא נכנס כאן לדקויות. אך בשובי  מחופשה שנתית "על גלגלים"(כך כונו החופשות עם  הרכב בשנות השבעים המוקדמות) עם בני המשפחה, נדהמתי לראות את האיקליפטוס הענק מוטל על צידו ליד בור, כקיקלופ כביר. בשריגי שורשיו היה לפות קברו של שייח' ג'ומעה על עצמותיו.. ומונף אל על. זה הזכיר את לפיתת המוות של הקפיטן אחאב ,שהונף למרומים בסרט "מובי דיק". הקבר התנוסס בגובה רב, משהו כמו 10 מ' או יותר. לאחר שהתאוששתי מן המחזה המבעית , והתפעלתי מגדלו הלא יאומן של הגזע. התחלתי לחקור בדבר :  

 ה ק ל ל ה 

חופר הבריכות, שהפעיל די 9 גדול, היה איש גוץ, קרח  ומוצק, שרוחבו עלה אך במעט על גובהו.   חזותו כשל מתאבק סומו ללא כל הבעה על פניו. שמו היה " מ-ו-ש- ה !!!"  אם לא היית מריע את שמו במלוא גרון, הוא לא היה מבחין במשהו חריג. רק בהישמע צווחת  הסירנה נרמז האיש. שנים של חיים בצל הבולדוזר הפכו את שמיעתו לאבסולוטית. כלומר, רק בצריחה מולטי- דציבלית  היה  "מ-ו-ש-ה (!)"  מפנה את ראשו לאיטו. כך גם ניהל האיש דו שיח: בקריאות קרב כברמקול  אדירים, והכול לאט, לאט, ולא להתרגש. לא להתרגש!!! 
למרות הוויכוח על גורלו של האיקליפטוס החליט משה ליטול את היזמה לידיו הקצרות והחסונות כיצולי עגלה. על מנת להתמודד עם עץ כה אגדתי ואדיר, היה עליו לחפור  ולחתור לעבר שורשיו, שגם הם היו כעץ ענף לכל דבר. כך עבד וחפר כל אותו היום. לפתע נשמע ה"קרא-ק" המהוסס הראשון. אחריו הגיע גם השני. שמיעתו המוזיקלית, שבשבחה כבר דברנו, לא עמדה לו גם הפעם. ממש ברגע האחרון, לפני ה"ט-ר-א-ך"! הסופי, כשהעולם כולו איים להתמוטט, הוא זינק מהטרקטור ונמלט בטיסה. העץ התנודד וחרק, ו " מ-ו-ש-ה!" למזלו הרב, נס לכיוון הנכון. גובהו של העץ היה כמאה מ' וכשקילומטראז' כזה רודף אחריך אין כל סיכוי.
מרובענו   ניצל בנס. אך בנוגע  לטרקטור  הסיפור שונה  לגמרי. די אם נאמר,שהיה פה אפקט של קופסת שימורים הנרמסת על ידי טנק.  אגב, כמה ימים קודם לכן, ברוורס של חירשים, רמס איש הבולדוזר את אופני, חרף זעקות השבר, היבבות והשריקות מכל עבר, והפכם למשהו הדומה לאטב משרדי...
   
הרמן טל וזאבקו ברגר 1943
זהו, חברים,  המבוא לפרק שנקרא -  ק ל ל ת     ה ש י י ח     ג' ו מ ע ה .  – מכאן  החלה מסכת של קללות, שאינני בטוח אם  הסתיימה  בכלל  אי פעם.
זמן קצר לאחר חנוכת שתי הבריכות החדשות, מס. 9   ומס. 10,  החלטנו להזמין שומר בדואי על מנת להילחם בשקנאים, אויביי הענף.  הגיעו אלינו שני נערים צעירים, בדואים. נפחדים מכל צל רוחף, ושמם בישמעאל חסן ואיסמעיל. מיקמנו אותם  בסמוך לעץ עתיק של אלה אטלנטית בצפון מזרח בריכה מס. 12. שם הייתה גבעונת קטנה, ממנה אפשר היה להשקיף על העמק השטוח ובריכותיו.  משימתם הייתה פשוטה: - בראותם להקת שקנאים מנמיכה לעבר הבריכות, או גרוע מזה,אם השקנאים  כבר נחתו בשלום באחת הבריכות, עליהם לרוץ לעברם, לגעור בהם בכל לשון (ערבית, כנראה...) עד שיוודאו כי הם יוצאים משטחנו. והיה כי נצפו שקנאים יורדים על הבריכות של עמיר, הרי שאין כל רע בכך. נהפוך הוא. על  דחלילינו לעזוב את המקום חרש, על בהונות, לבל תופרע הלהקה מעיסוקה החינוכי.
את הטעות הטרגית עשיתי עוד באותו היום. סיפרתי להם שממש בסמוך היה קברו של השייח' ג'ומעה. מבלי לפרט בדיוק את כל מוצאותיו.  תגובתם הייתה מדהימה : - "... לא!!! לא רוצים שייח' ג'ומעה! זה אסור... זה חראם!... אסור אפילו להביט על מקום כזה!..." הנערים   מחו בקול בכי, התפתלו וזעקו בקול גדול. 
למרות שהלב נכמר, אי אפשר היה לוותר להם. זו הייתה נקודת התצפית היחידה בשטח, וכאן עליהם לנטות את אוהלם.  ואכן, הם הקימו סככת ענפים קטנה מצופה בניילון, ואחסנו בה את צרורם הדל. אך מיראת נחת זרועו  ורוחו  של השייח', העדיפו לישון בחוץ... 

נזיר

כשהגענו לבקרם בבוקר חשכו עינינו.  הנערים ישבו דוממים ובוהים בחלל, מעט הרחק ממשכנם. נראה שהם היו בהלם מוחלט.  הסתבר שבלילה נשרף משכנם על כל  ציודו. אפילו חלקי העץ של רובה הצייד שלהם הפכו לפחמים.  מי שהיה אחראי לאסון זה היה, כמובן, השייח' ג'ומעה. איך לא?  גם בהמשך חלו על הצמד כל חוקי מרפי גם יחד. כל מה שיכול היה להשתבש/ להישבר / להעלם, /  לפגוע / להזיק ולהינזק, - אירע  לבדואים הצעירים.  לבסוף לא יכלו לשאת יותר את  פחדיהם ופרשו  לכפרם. 
אך השייח'  טרם נרגע. מסתבר שזה היה אך מופע החימום.  באחד הימים, בסמוך לשריפת מגורי הבדואים, התמוטטה לפתע הדופן המזרחית של הבריכה, קרוב לנזיר (מבנה-צינור להוצאת המים). הדבר קרה בתוך שניות. בבת אחת פרצו יותר מ 60.000 מ"ק מים.  הם הציפו מיד את כביש עמיר – שמיר, והמשיכו במרוצתם  דרומה  לעבר כביש נאות מרדכי – להבות הבשן. יש הטוענים כי נצפו גם דגים על הכבישים. דבר המוטל בספק. יש לציין כי בשל מיקומה על הגבעה, בריכה מס. 10 הייתה עמוקה במיוחד. עמוקה בהרבה משאר הבריכות. עומקה הממוצע היה כ 2.5 מ.  פריצת דופן של בריכת דגים היא סיוטו של כל דייג. אך אירוע כזה לא קרה קודם לכן. לא אצלנו, ועד כמה שידוע לי, גם לא במשקים האחרים.

ליד הנזיר נפערה מערת נפילים , שגובהה היה כ 5 מ. מעליה נותר קרום דקיק של קרקע,  שנשא עדיין את דרך העפר המקצרת לכפר סולד. עוד אנו, צוות המדגה וקוגל, עומדים בגדה המערבית של הבריכה, בסמוך לשאריות המפוחמות של סוכת הבדואים  ולעץ האלה, והנה מרחוק ומדרום   נוסע לו  הפרייבט של הרופא מכפר סולד, שנהג לקצר את דרכו מכאן. הרכב טס לו בענני אבק וקרב במהירות  למלכודת המוות של המערה. צעקנו, צרחנו, 

במשך שנים רבות היה מוטל חלקו התחתון של  גזע האיקליפטוס בראש השטח, בצמוד לכביש מס. 9779 . הבולדוזר גלגל אותו לשם, למרחק של כחצי ק"מ מן הגבעה ההיא.
נפנפנו ,בכינו , צחקנו,  - אך לשווא. היינו רחוקים מדי, והד"ר החביב לא שמע דבר. עצמנו את עינינו כדי לא לחזות באימה הקטלנית. כשפקחנו אותן, כבר פרח לו הד"ר הרחק צפונה מן המלכודת. ולא ידע  שנסע על קרום דקיק. סגרנו מיד את כל דרכי המעבר. בעבודה קפדנית, שארכה כמה שבועות, תוקן הנזק. בבחינת "שנית מצדה לא תפרוץ". אך דבר לא הכין אותנו להמשכה של קללת השייח':  יבול הדגים בבריכה היה אפסי. ממש כך.  בבריכה מס. 10  היה גידול שלילי.  הדגים נישלו ממנה בסיום העונה כשמספרם ומשקלם היה   כ  א ח ו ז    א ח ד    ממה שאוכלס בראשית העונה.!!! הכנסנו קרפיונים דשנים ומשינו משם  קומץ  סרדינים. כך נמשך הדבר מעונה לעונה, עד לחיסולן הסופי של הבריכות  ב 1979 והפיכתן לגד"ש. אגב, מעניין אם יבולי הגד"ש באותה משבצת שווים באיכותם וכמותם לשטח ב' כולו?
ובלילות חסרי הירח, בין יללות התנים לשריקת הרוח בענפי הצפצפה, ניתן אולי לשמוע את צחוקו העמום, המבעבע  והשטני של השייח'  ג'ומעה.   

הדייג האחרון 1972

     

תאריך מאמר מקורי
9/9/2014
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 1

  • איילת השחר
    12/9/2014

    אמנון דותן

    איילת השחר

    תודה עבור הקישור.

    הספור של מיכאל יוצא מן הכלל .
    כמו תמיד הוא מצליח לשזור הדמיון עם המציאות  באופן כזה שיוצר ספור מלא חיים.
    כאיש צוות המלואים של עובדי המדגה באיילת הסרט המצורף  אני מזדהה עם כול שלבי הדיג המצולמים סרט מאוד מוצלח  .
    כול טוב ושבת שלום
    אמנון דותן