רפי רייס - 70 להוצאתו להורג - 100 להולדתו

הצנחן שיצא למשימה עם חנה סנש לא רצה שיזכרו אותו כגיבור

כתבתו של עופר אדרת התפרסמה בעיתון הארץ ב 14-11-2014

בארגז עץ גדול שניצב בחדר השינה שלה, שומרת עדנה רייס לשם את הזיכרונות מאביה, רפאל. בקיץ מלאו מאה שנים להולדתו, סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובשבוע הבא ימלאו 70 למותו, בסוף מלחמת העולם השנייה. רייס הוא אחד משבעת החללים מקרב "צנחני היישוב", שיצאו ב–1944 מארץ ישראל לאירופה הנאצית כדי לצנוח מעבר לקווי האויב. הם נתפסו והוצאו להורג בנובמבר באותה שנה, שכונה "נובמבר השחור".

חברתו לצוות של רייס, חביבה רייק, שנכלאה ונרצחה יחד עמו ואף היא נולדה לפני מאה שנה, הונצחה בשמו של קיבוץ (להבות חביבה) ושל המרכז החינוכי של תנועת "השומר הצעיר" (גבעת חביבה). גם אוניית מעפילים נקראה על שמה. שותפתם לדרך, חנה סנש, שאף היא נרצחה בנובמבר השחור, נהפכה לסמל בזכות השירים שהותירה אחריה. מנהיג החבורה, אנצו סרני, הונצח בשמו של קיבוץ (נצר סירני).

רייס ושלושה צנחנים נוספים נותרו אלמונים. בתו, עדנה, שהיתה תינוקת בת שנה כשנרצח, לא מצטערת על כך. כפי שלמדה, היתה זו צוואתו המפורשת של אביה. בארגז שבביתה שמור המכתב האחרון שכתב אביה לה ולאמה, נעמי, בכלא הסלובקי, בלילה האחרון לחייו, 19 בנובמבר 1944. המכתב הוברח מהכלא בידי פרטיזן ובדרך לא דרך הגיע לבסוף לישראל. למחרת הועלו רייס ורייק על משאית והובלו אל קבר אחים, שם נרצחו ביריות.

עדנה רייס בביתה, אתמול. "כשאמא חזרה התחלתי לשאול שאלות: איפה אבא. מה זה 'למות' ומה זו 'מלחמה". 

צילום: רמי שלוש

"נעמי היקרה, עדנה. אין לי שום מושג אם מכתבי זה יגיע לידיכן. הוי, מה מאוד חפצתי שיגיע. בזה אני רוצה עוד פעם להיפרד מכן לעולם", כתב רייס. "לפי כל הסימנים הגעתי — אם לא לקצה מטרתי — הנה על כל פנים לקץ חיי. הדבר נשמע בנאלי כל כך, שבעל כרחי אני נאלץ לצחוק. כבר זמן די ממושך אני יודע בבירור כי יירו בי, אך בכל זאת משונה הישיבה הזאת בכלא והידיעה כי ערב זה הוא האחרון בחיי".

במכתבו, שהיה לצוואה, ביקש רייס שלא יהפכו אותו לגיבור לאחר מותו. "איני עייף כלל מהחיים, אבל חייתי מספיק כדי שאוכל בשקט להיפרד מכן לפני מנוחת הנצח. אבקשכן לא להתייחס לדבר בצורה טרגית ביותר. למרות שכאן מדובר בי, הרי עליכן להבין זאת כאילו שמעתן על אחד ממיליונים. נעים לי לדעת שלא איעלם מן העולם בלי עקבות אחרי. אני מתכוון בזה לעדנה ולאהבתכן אלי", כתב.

"איני דורש לעצמי כל מצבה אחרת מלבד הרגשה זו, ואף מתנגד אני לכך שיעשו ממני גיבור לאומי. אם יודע מישהו על העניין, הרי זה אני היודע כי לא היתה זאת גבורה כלל. זה גרם לי תמיד צער כאשר העריכוני יתר על המידה ויש לי הזכות לדרוש כי בתי תכירני כפי שהייתי — שתכיר בי את האדם על כל שגיאותיו ומגרעותיו".

סופו של המכתב דרמטי: "הרי זהו זרם עצום של הולכים למות. אליהם אצטרף מחר, או יותר נכון: נצטרף, כי יחד עמי הולכת בדרך זו גם חביבה מ'מענית' בכרכור" — חביבה רייק היתה חברת קיבוץ מענית — "תמונותיכן ליווני בדרכי, וכאשר היה לי קשה הוצאתי את התמונות והייתי קצת 'בבית'. אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעיניים פקוחות. אני בטוח בעצמי ואיני מתחרט על אף צעד אחד מאלה שעשיתי".

70 שנה חלפו מאז. נעמי, אשתו של רייס שנותרה לגדל את בתם התינוקת בקיבוץ שדה נחמיה בצפון, נישאה מחדש והביאה לעולם בן ובת, שלימים נהרגה בתאונת טרקטור. עדנה, בתם של רפאל ונעמי, גדלה במחיצת אחיה למחצה. "אני לא זוכרת כלום מאבי. הזיכרונות שלי הם מסיפורים", אמרה השבוע, שעה שהביטה בשתי תמונות קטנות שמוסגרו יחד במסגרת אדומה. באחת מהן נראה אביה, לבוש מדים, מחזיק בידיו אותה, התינוקת. בשנייה היא צולמה לצד אביה ואמה. "באיזשהו שלב אתה מרגיש שהזיכרון בורח לך", הסבירה את החלטתה למסגר את התמונות.

ימין: רפאל רייס במצרים ב-1944


שהיתה בת שלוש או ארבע החלה להבין כי אין לה אב. "אמי נסעה באחד הערבים. ילדי הקיבוץ שאלו אותי, 'למה אבא שלך לא משכיב אותך לישון במקומה?'. לא אמרתי כלום, אבל כשאמא חזרה התחלתי לשאול שאלות: איפה אבא. מה זה 'למות' ומה זו 'מלחמה'. לאט לאט בניתי מסגרת שיכולתי לקלוט בתור ילדה בגיל הזה", אמרה.

דמותו של אביה צפה שוב על פני השטח ב–1952, כשעצמותיו הועלו ארצה יחד עם עצמותיה של חביבה רייק. כמה שנים לפני כן נקברו השניים בחלקה צבאית בבית קברות בפראג — תחילה תחת צלב, שהוחלף אחר כך למגן דוד. כשהתקבלו האישורים המתאימים, יצאה משלחת מישראל כדי להביא את עצמותיהם ארצה, לקבורה בהר הרצל.

"הייתי בת תשע", אומרת עדנה. "אני זוכרת את הארון, שהגיע תחילה לקיבוץ שדה נחמיה. הכנו זר גדול של ציפורנים, כי אמא אמרה שזה הפרח שאבא הכי אהב. דוד שלי הרים אותי בשביל לשים את הזר על הארון, שעמד בחדר האוכל של הקיבוץ עם משמר כבוד של חברים". על המקהלה, שהופיעה בטקס, ניצח יהודה שרת, אחיו של משה שרת, ראש הממשלה השני בישראל.

עדנה, שהתייתמה מאביה בינקותה, עבדה כשבגרה כאחראית על חדר הלידה במרכז הרפואי פוריה בצפון. "זה מקצוע מדהים שמלווה נשים ברגעים הכי משמעותיים בחייהן", אמרה. היא עצמה הקימה משפחה והיא אם לארבעה בנים וסבתא לשמונה נכדים, "שפזורים ברחבי העולם", כדבריה. הבן הגדול, שירש מסבו ידיים טובות, הוא נגר החי בברלין. השני גר בפלורידה, השלישי בהולנד והרביעי בקנדה.

הארגז עם המזכרות מאביה הוא עבורה כמו קפסולת זמן. יש בו עשרות תמונות שמשרטטות את מסלול חייו מבודפשט, שם נולד; דרך העיירה נובה זאמקי בסלובקיה, לשם עברה משפחתו בילדותו; ברטיסלבה — שם החל ללמוד רפואה ב–1932 והצטרף לאגודת הסטודנטים הציוניים "בן גוריה"; אוניית המעפילים "הילדה", שעל סיפונה עלה לארץ ב–1939; מחנה עתלית, שבו נעצר לחצי שנה; ההכשרה במוסד החקלאי "עיינות"; קבוצת חוליות, לימים קיבוץ שדה נחמיה, שם הקים את ביתו; יציאתו לקורסים ב"הגנה" ובפלמ"ח, שם הוכשר בצניחה; האימונים שעבר במצרים ויציאתו לאירופה. כן שמורים בארגז גם חפצים אישיים ומכתבים שכתב. כל אלה הם עדות לקורות חייו הדרמטיים לאחר צאתו מן הארץ, כפי שתוארו במחקרה של הסופרת ואשת הפלמ"ח תהילה עופר.

בקיץ 1944 צנח רייס ביוגוסלביה, בשטח שהיה בשליטת הפרטיזנים של טיטו. לאחר לכידתה של צנחנית אחרת מהיישוב, חנה סנש, הוא נשלח, עם חביבה רייק ואחרים, להרי סלובקיה, ומשם היו אמורים לחדור להונגריה. בדרך סייעו ליהודים שנותרו באירופה הנאצית.

משליחותו כתב למשפחתו: "אם בכלל פקפקתי אי פעם לשקול את ערכה של שליחות זו לעומת הסכנה הכרוכה בה, הרי כיום כל ההרהורים הלל נעלמו ואין זכר להם. התוכלו להבין מה פירושו של דבר בשביל האומללים הללו לראות מישהו אשר בא אליהם מהביטחון, מהחופש, מארץ ישראל, וזאת — רק למענם ורק למען הגיש להם עזרה, לשהות עימם! האמונה והתקווה שעצם הופעתנו עוררה בתוך תוכה של היהדות הרצוצה הן אשר מחפות על הסכנות ששליחות זו כרוכה בהן". את אמו, שנשלחה למחנות, לא הספיק להציל, ולבסוף נפל אף הוא בידי הגרמנים.

בארגז בבית בתו היחידה שמורות פיסות חייו: לוח שנה מגולף מעץ, שעליו אייר את הגמדים של שלגיה ושלח כמתנה לבתו, כפתורי המעיל שלו, סיכות, מדליות ותעודות שקיבל, מצפן, פנקס חברות בהסתדרות וגם מזכרות ששלח ממצרים. "היתה תקופה די ארוכה שעלינו לקבר פעם בשנה, אבל במשך הזמן זה התמוסס. היום אני מעדיפה לשבת בבית עם תמונות ולא עם אבנים", אמרה בתו השבוע, לקראת יום השנה ה–70 למותו.

תאריך מאמר מקורי
17/11/2014
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!