מכתב ממלחמת ששת הימים מאת פאול האספ - נכתב ב 2008

רקע


לפני כמה חודשים ביקר יאן וינטר, מי שהיה מתנדב בקיבוץ בתקופת מלחמת ששת הימים. בעקבות הביקור שלח לנו סדרת תמונות שצולמו בקיבוץ ב1967. 

התמונות הובילו אותנו לפאול הספ. שגם הוא היה מתנדב באותה עת ועבד באבוקדו עם ראובן גדרון.

פאול שלח לנו מאמר, המובא כאן מתורגם במלואו, המתאר את תקופת המלחמה בפרספקטיבה של זמן. 


מכתב ממלחמת ששת הימים


נראה לי שמשמאל זה הגב שלי. בצריף המתנדבים שבו גרתי בקצה הקיבוץ

הייתי עד למלחמה בקיבוץ שדה נחמיה. בעמק שבגליל העליון.  סביב שטחי הקרקע  הרחבים והפתוחים של הקיבוץ נמצאים ההרים של סוריה ולבנון. הגבול עם סוריה, במחצית הדרך למעלה לרמת הגולן היה בערך 5 ק' מעלינו. עבודת בשדה  דמתה לעבודה במגרש פוטבול בעוד שחוליגנים מתכוננים לזרוק חזיזים ובקבוקים מהיציע.ב2003, אחרי שקראתי ספר על מלחמת ששת הימים בין ישראל ושכנותיה הערביות (5 – 10 ביוני, 1967) שנכתב על-ידי מיכאל אורן, קצין ישראלי לשעבר, התחלתי לרשום רשימות על השנה שביליתי בישראל: ספטמבר 1966-אוגוסט 1967. באותה התקופה, לנסוע לישראל ולעבוד בקיבוץ לא היה דבר יוצא דופן – היה בזה מרכיב אידיאליסטי, זה היה גם כמו להיות טרמפיסט לאפגניסטן.

ביום ג' של המלחמה כשלא הבנתי את ההוראות, והנחתי  שהכל יהיה שקט לזמן מה, יצאתי לסדר את מערכת הטפטוף במטע החדש של האבוקדו, אותו מיהרנו לעזוב ביום א' של המלחמה. הייתי לבד; העצים היו קטנים מאד, עורפי הצטמרר.

מלבד מזכרות בדפוס שנתנו לי כשעזבתי את הקיבוץ, מעולם לא קראתי על המלחמה. גם לא חשבתי ולא דיברתי על זה—ואחת הסיבות לחוסר הדיבור היה שקשה לתרגם את החוויות האלה למילים. הספר של אורן קיבל ביקורת חיובית מאד ב-New York Review of Books, בין היתר כי הוא ראין אנשים בצד הערבי של העימות. כאחת התוצאות, חזרתי לרישומים שלי, אבל מעולם לא שהמשכתי: היומן שלי נעלם מזמן, מכתבי להורים לא אומרים הרבה (כנראה, כי ידעתי שהם יתפלצו מדאגה) לא יכולתי להחליט מה לכלול—האם לתאר את כל תפקידי בקיבוץ והמסעות בטרמפ הלוך חוזר לאתונה (כי באותם הימים הייתה ספינה זולה שיצאה מחיפה), ומעל הכל, איך לתרגם את החוויה למילים משכנעות?

פאול האספ - התמונה נשלחה ע"י יאן וינטר

בחופש שלנו בהולנד ביולי האחרון, היה מפגש חוזר עם אחת החברות הוותיקות מהקיבוץ, Ina Budde-Korver ו- Ans Vos בדירה של האם המאמצת שלי בקיבוץ,  Betty Schabracq, שחזרה להולנד. אינה הביאה אתה את אלבום הזיכרונות מתקופת המלחמה. בין היתר, נמצא שם עותק של מכתב ששלחתי לה ולAns ב14 ביוני 1967. יותר מוקדם באותה השנה, שתי הנשים עברו לקיבוץ עין גדי ליד ים המלח. שם, הכל היה שקט. את העותק, אינה שלחה לי, ופתאום, היה בידי על נייר חלק מרכזי של חוויתי בקיבוץ. למטה התרגום (מהולנדית), לא תיקנתי את הנוסח הגמלוני פה ושם.

כמה הארות על המכתב:

הקול הסתמי של הנער-  היום מביש אותי כי מאות אנשים מתו במרחק קילומטרים ספורים. המכתב משקף רק מעט את האמת  כי במשך חצי השעה הראשונה כשהסורים הפיצו את קיבוצינו, רעדתי ללא שליטה באחד המקלטים. ואז, הפסיקה הרעידה, ופרט לדקות של פעימות לב מזורזות, בשאר השבוע הייתי רגוע לגמרי. לפי דעתי, קראתי שוב את הספרים שהבאתי בתיק גב: אליסה בארץ הפלאות ומקבת. Betty מאשרת שתמיד היה לי ספר ביד. היא גם סיפרה לי שרשרוש הניילון החיצוני בשק-השינה שלי הרגיז אותה כשישנו במקלט בלילה הראשון.

פרט ללילה הראשון הזה, ישנו על המדשאה קרוב למקלטים (הבתים הקטנים של חברי קיבוץ שכנו בתוך פארק משותף גדול). המודיעין הישראלי גילה שהיורים הסוריים לא אהבו לעבוד בלילה. במקרה הזה, מקור המודיעין היה איש צנום ונרגן,  בד"כ אחראי על מחסן הכלים שלנו, אבל באופן זמני מתגורר ב-Dakota (?? א.א.) עמוס באלקטרוניקה שהשאירה הטייסת הסורית שנהרסה ביום הראשון למלחמה.  הסורים, על אף ההתרברבות הלוחמנית, הגבילו את עצמם להפגזות לסירוגין עם תותחים בקליבר בינוני ואליהם הגיבו הישראלים עם סוללת תותחים בינונית שנחפרה מאחורי מטע התפוחים והאגסים של הקיבוץ. (המפקד שלה היה רכז הפרדס בזמן שלום (יהודה קידר א.א.). הוא שנעלם בתקופת הגיוס וכעבור כמה ימים חזר והופיע ליד הצריף שלי באמצע הלילה עם שישה תותחים כבירים מוצבים על טנק (העיר אותי בגסות, אפשר לומר).

אחרי כל הפגזה ישראלית באו שעות של שקט, בהן השקפנו מגגות המקלטים. הנ"מ הסורי היה חסר תועלת לחלוטין: ניתן היה לראות את שובלי הפגזים הסוריים מאחורי המטוסים הישראלים. הם נראו כמו חוטים ארוכים שדמו לקישוטי חג המולד. עד עצם היום הזה, אני חושב שהסורים המתינו בחוכמה עד שהמטוס הישראלי עבר את העמדה שלהם. טנקים סורים הצליחו לחדור לתוך השטח הישראלי רק פעם אחת, כמה קילומטרים מצפון לנו. הטנקים נעצרו די מהר על-ידי הבזוקות של קיבוץ דן. רק ביום החמישי למלחמה, אחרי התבוסה של מצרים וירדן, הישראלים התמקדו בגולן. מדינת לבנון שמרה על איפוק. הייתה אש כבדה של ממש. ענני עפר עפו לתוך המקלטים ועברו את קירות ההגנה  נגד פצצות ששמרו על הכניסות.

סוללת התותחים (של יהודה קידר) עוזבת את שדה נחמיה בדרך לגולן. 9.6.1967 לפני הפסקת האש. צילמה ביאנסה וולר

בשעה המאוחרת של הצהריים, נכבשו העמדות הסוריות על מורדות הרמה, ואנחנו הפכנו למשקיפים מהצד. לפי דעתי, האחיזה הישראלית אח"כ בשטחים הכבושים הייתה טעות גמורה. אבל לעולם לא אשכח את המראה של צבא אמתי של אזרחים דוהר לגולן באוטובוסים עירוניים וטנדרים מוסווים בגסות בבוץ, כשלפניהם טנקי השרמן הוותיקים.   

נוסף לעזרה בחפירת בור מרגמה שמעולם לא הופעל, תרומתי למאמץ המלחמה הייתה להתנדב כשומר מקלט. עמדתי הייתה קצת פנימה בכניסת המקלט, וציידו אותי בקסדה קנדית ממלחמת העולם השנייה, מטפה, וזיכרונות חלודים מקורס ב-1963, "עזרה ראשונה בקו העימות" כקצין לעתיד.

הסבירות לשריפות הייתה נמוכה, אולם פגזים עם פתילי השהייה היו עלולים לחדור מבעד האדמה והסלעים מעל המקלט וגם דרך גג הבטון ולהתפוצץ בפנים. כעיקרון, כאחראי מקלט הייתי אחראי על 40 איש בערך, וגם לו שרדתי, לא הייתי מסוגל לטפל באסון. אולם, לאחר שפגז מוקדם התפוצץ בתוך האדמה במרחק של 10 מטרים בערך, וגרם למקלט שלם להתנדנד כקאנו, ובסופו של דבר, השאיר בור קטן נקי עם בליטה קטנה סביבו, כל הפגזים שירדו (וכל יום היינו תחת אש) התפוצצו ברגע שפגעו באדמה. גם כיוונו אותם רע מאד. זאת על אף שהבתים הלבנים היו כמו תערוכה בטווח קל של אש התותחים הסורית, כפי שגיליתי בסיור לגולן, אף אחד לא נפגע ורק קומץ בנינים נפגעו או נהרסו. המקלטים הוכיחו שהם שימושיים: ג'יפ אחד שחנה בדיוק מחוץ למקלט שלנו הפך למסננת משרידי פצצות.

אחזור לסיבה לקול הסתמי - זה הייתי אני. כמו בטירונות בגולני, התגובה שלי למנות גדולות של לחץ  הייתה התבדחות, לרוב בדיחות גרועות. גורם נוסף כנראה, היה חוסר דמיון: הייתי יותר מדי סגור, הרבה פחות מהרצוי.

מעין באה השלווה הזאת? חוץ מחוסר דמיון, דבר אחד, נראה לי על פניו,  כסיבה להישאר בארץ. הפחד לעזוב את האנשים האלה שנאלצו לבנות את חייהם מחדש . זאת על אף ההפצרות של השגרירות שלנו לעזוב. אז, קבעתי לעצמי לראות את זה עד הסוף, אף על פי שלא היה לי מושג מה זאת מלחמה אמתית. דבר נוסף היה שכל האחרים נשארו רגועים. אני לא זוכר עצבנות גלויה, צעקות, או בכי בכלל. לביאנקה, מתנדבת נוספת. השכנה שלי, היה קור רוח (לAns  ול-Ina היא כתבה, "הגינה נפגעה קצת על-ידי דואר אוויר סורי"). הפצצות, כפי שאמרתי, לא גרמו לפגיעות באנשים. וגם הייתה לנו הערכה נמוכה לאויבינו הערביים, למרות היתרון המספרי של הכוחות המשוריינים שלהם. שידורים , מקהיר אני חושב, ניסו לשכנע אותנו בעברית במבטא מוזר "שאנחנו נזרק לים." הם לגמרי הגזימו. בקושי הבנתי אותם והרגשתי אך ורק זלזול מההפחדה החובבנית שלהם. הספר של אורן מאשר את חוסר היכולת המזדעזעת של המנהיגות הפוליטית והצבאית הערבית. ובסופו של דבר, האימונים הצבאיים עזרו. אני הבנתי מה קרה והכרתי חלק מהציוד הישראלי. הצליל המרושע של הפצצות אשר קרעו דרך העצים היה דבר שזכרתי...

תגובתי, אחרי טיול של הקיבוץ יומיים בגולן ובגדה המערבית: תחושה של תשישות מלאה למשך מספר ימים. חוץ מזה, החוויה מעולם לא הפריעה לי.




תיאור התמונה ע"י פאול: מסיבה על הדשא לסיום המלחמה. 11 ביוני. מקדימה יושבים הנחלאים. מימין המפקד שלהם צבי. שושנה שנייה משמאל. ברקע יושבת בטי שברק. עומד ראובן גדרון הבוס שלי באבוקדו. משמאלו יוסי וחנן אופיר.



המכתב:

שדה נחמיה, 14 ביוני 1967

בצריף המתנדבים 1967 צולם ע"י אינה בודה קובר

שלום אינה Ina (ואנס Ans ) (שתי חברות של פאול שהיו בעין גדי בתקופת המלחמה א.א.)

התכוונתי לשלוח תשובה מהירה ומפורטת למכתבך, אבל קרו מספר דברים. היה שבוע של יריות  הלוך וחזור, וכתוצאה מכך, כמעט כל הזמן ישבנו בתוך וסביב המקלטים, לרוב בחושך, וכשהיה אור, דברים מעניינים נראו על ההר  (רמת הגולן), אבל לא יצא כלום בכתב. לא היה כתוב כלום בעיתון לגבי החזית הירדנית בנגב, האם הכל היה שקט אצלכם?

בסך הכל, הקיבוץ שלנו יצא כמעט ללא נזק.

כל הקיבוצים בסביבה היו תחת אש הרבה יותר כבדה, – שימי לב –היו לנו שישה תותחים מסיבים סמוך למפל המים על הבניאס בכניסה הצפונית ל הקיבוץ. שהרעישו מאוד וניפצו לרסיסים כמה חלונות. הסורים ניסו למצוא אותם (את התותחים א.א.) , אבל לא כל כך הצליחו. הכל נפל על המטע או במשק. נזק: בחלק הישן של הקיבוץ  לא היה חשמל במשך שלשה ימים, מדי פעם לא היו מים, המרפאה הישנה (לא הייתה בשימוש) נהרסה לחלוטין וגם בית מגורים אחד קרוב לבריכת השחייה. גם כמה עצים ומדשאות נהרסו; עץ אחד נפל בדיוק לפני ראובן (1) ביום הראשון בו חזרנו לעבודה. כנראה, העץ שמר שיווי משקל במשך מספר ימים, אבל כשהזקן שלי עבר בשקשוק של אופניו, העץ וויתר.

דרך אגב, אף אחד בקיבוץ לא נפגע. אני לא יודע הרבה לגבי החיילים. הבחור, הבחור הטייס (שמואל רינגל א.א.), הופל. הוא פצוע, אבל כנראה משתפר (בעפולה). דרך אגב, הוא עשה עבודה טובה, מטוס אחד נגד שישה ואני חושב שכולם התרסקו לפניו (3).  

כרגע כל האזור מלא ברכב צבאי. היה מרהיב לראות את הטורים האדירים של הטנקים דוהרים לעבר רמת הגולן. לפני כן, חיל האוויר הטיל הרבה פצצות, מראה מרגש, יכולת לעקוב אחרי הכל מעל המקלטים.

אלי שברק (4) כבר עלה למעלה בג'יפ. הוא אומר שכל הכפרים למעלה (על הגולן) היו מאוכלסים בחיילים סורים  (כולם ברחו). לקצינים היו בתים טובים מצוידים היטב: מכונות כביסה, טלוויזיות, וכד'. הכל עטוף כראוי, אבל לא היה להם זמן לקחת את דברים. (5)

כשאבוא דרומה (אני עדיין מתכוון לעשות כך אם אתן רוצות להישאר שם קצת יותר זמן), אספר יותר על זה ואראה כמה צילומים (יש הרבה, גם של ביאנקה).

בבית האריזה - התמונה נשלחה ע"י יאן וינטר

אהה, כן, טנק אחד נהג לתוך בריכת דגים ומשאית גדולה נפלה לתעלה בין המטע והפלחה. כל מיני דברים מתרגשים עם מנופים גדולים ומקומיים במדים מוזרים (בעצם, במדים...) וכובעים וכמתות וקסדות צעקו אחד על השני להוציא את הדבר החוצה. (6).

בסך הכל מדהים אותי מה שהעם הזה השיג. זה לא יאומן. לפעמים, אני רוטן עליהם, אבל הם עשו את זה. למרות  שRadio Jordan יותר טוב מקול ישראל (7).

בינתיים הכל חזר לשגרה. היום או מחר, עשרה מתנדבים מאנגליה אמורים להגיע כדי לעזור בעישוב הכותנה. אני מפחד שהם יתאכזבו כשיגלו על מה מדובר. בכך זאת נפלא שכל כך הרבה אנשים מגיעים לארץ הזאת בבת אחת. זה גם מראה, תודה לאל, שכל מני ממשלות שאינן בידידות עם ישראל אינן מייצגות את האוכלוסיות שלהן בקשר לזה. יש תחושה אם דיין ירצה, הוא יכבוש את ארצות הברית, אנגליה וצרפת בשבוע ימים.

נ.ב: שמועה מוזרה.

יהודה, מפקד הסוללת התותחים במטע פה (הדבר האמתי עם שני פסים על הכתפיים שלו), סיפר שהרדיו שלו יכול לשמוע את עמדת האום בגבעה ליד לפר סולד. אנשי האום העבירו, כנראה, את מיקומה של סוללת התותחים לסורים כי אלה לא היו מסוגלים למצוא את המידע הזה בעצמם. מעניין!

בתקווה שתוכלי לקרוא את הכתוב, אני שלך,

פאול


הערות למכתב

1)    ראובן גורדון, מנהל מטע האבוקדו, איש מוצק. הוא היה הבוס שלי במשך רוב השנה. עלה לארץ מברלין, עבר להולנד כפליט בשנות ה30. ההולנדית המצוינת שלו הייתה אחת הסיבות שאני מעולם לא התקדמתי מעבר לעברית עילגת.

2)    חיילים – כל הבחורים מהקיבוץ שלנו שגויסו לצבא חזרו.

3)    נדמה לי לא סביר שלמרות החיסול המלא של הטייסות הערביות, שהטייס שלנו גמר שישה מטוסים עירקיים בבת אחת. הוא יצא עם כמה שריטות על פניו.

רכב מגוייס - צולם בבניאס

4)    אלי שברק הבעל של בטי. אני זוכר אותו מפטרל על אופניים עם ה צ'כי שלו בסל – (רובה מאוזר גרמני.

5)    שבוע אחר כך ראיתי את זה במו עיני, כשביקרנו בכמה מן העמדות הסוריות בגולן. פרה בישראל גרה יותר טוב מחייל רגלי בסוריה.

6)    אני זוכר את הבריכה ותא התעלה אבל לא זוכר את הטנק או את המשאית. אני זוכר בבירור שבשעות הערב באותו היום, אחרי שהלחימה בגבעות סביב עומעמה לרעש ברקע, הלכנו ברגל לטנק שרמן בודד ששמר על גשר יוסף, גשר על הירדן שעליו עברו רוב הרכבים הצבאים, בערך מאה מטר מהצריף שלי. פטפטנו עם הצוות, שנח אחרי תקופה קשה בדרום (רבים מן היחידות הצבאות שעלו לגולן באו ישר מהקרבות בחזיות המצריות והירדניות.) מבפנים הספרטני, זהר אור צהוב נעים; הרדיו ניגן מוזיקת פופ. חצי תריסר שריפות גדולות בערו בשני צדדי הגבול. 

7)    תחנת הרדיו של ירדן: Radio Corporation of the Hashemite Kingdom of Jordan, אהבתי לשמוע את השם המלא ואת ההדגשה של ה H, הם נגנו מוסיקת פופ הרבה יותר טובה מזו שנוגנה בקול ישראל.

8)    לאום היו משקיפים לאורך הגבול. מדי פעם, ג'יפ לבן היה מבקר אצלנו כשהם חיפשו עדים לאירוע בגבול. מהקיבוץ, יכולנו לראות את הצריף הכחול הקטן למעלה במחצית הדרך במורד הגולן, מעל קיבוץ כפר סולד. סביר להניח שלפני המלחמה, הוציאו את המשגיחים, כמו במצריים. השמועה שהם העבירו מידע לסורים, בה האמנתי באותו זמן, היא דוגמה טובה לגישה השלילית ששני הצדדים נטו להראות כלפי שומרי השלום. אחרי שהישראלים כבשו את הגולן, חיפשתי מזכרות ומצאתי בצריף של האום ספר הדרכה למקלע קל סובייטי בערבית. מהר מאד זרקתי אותו. הוא בטח לא היה שימושי גם למשקיפים של האום.

טיול לבניאס יום אחרי הפסקת האש

  

איפה הם היום?

שני המתנדבים הצעירים הללו הם היום בני שבעים. 

פאול חי בוינה כרכז של מועדון הולכי רגל 







יאן מוסיקאי ועיתונאי חי באופסלה שבשבדיה בונה כלי נשיפה.



תאריך מאמר מקורי
3/12/2014
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 2

  • למנהל האתר - חבל שאין אפשרות לשתף בפייסבוק
    19/12/2014

    מורן

    למנהל האתר - חבל שאין אפשרות לשתף בפייסבוק

    1

  • מדהים! איזה תעוד חשוב ואוטנטי, תחזקנה ידי מפעילי האתר הזה
    19/12/2014

    מורן

    מדהים! איזה תעוד חשוב ואוטנטי, תחזקנה ידי מפעילי האתר הזה

    הגעתי לכתבה הזו במקרה, אבל שמחתי שהתגלגלתי עד הנה.


    שאפו וחיזוק לכל העוסקים במלאכת הפעלת האתר המרשים הזה, ולמשקיעים בכתיבת התוכן ועיבודו!
    לצערי התוכן האוטנטי ברשת הולך ונהיה נדיר, כאשר העניין העסקי שולט בכיפה. קשה כבר למצוא אתרים מושקעים שאין מאחוריהם דחף כספי עיקרי.
    אולי התנועה הקיבוצית תהיה האחרונה להשקיע בנכסי רוח...
    אני מנחש שפנינים כגון אלה קיימות עוד למכביר באתר הזה, קצת חבל שקשה לאתר אותן.. אולי אם היה בתחתית הדף משהו בסגנון "קרא עוד" עם חיבור למאמרים דומים היה עוזר.

    כל הכבוד ובהצלחה! המשיכו כך והביאו לנו עוד סיפורים ומאמרים מטעם הציבור הפשוט, במקום המלומדים והמומחים.
    מי יתן ומצבור החומרים רבי הערך באתר יהוו אבן שואבת (על משקל "חור שחור") שככל שמצטברים יותר סיפורים והקשרים באתר, כך גדל שטף העדכונים, השיתופים והתמונות מצד הציבור.