כמה פחדנו מעכברים - יעל משרדי - עלי גדה 1

הסיפור נכתב לכבוד כל נושאי תעודת בל"מ (בוגר לינה משותפת), בשבילם הוא זכרונות, נוסטלגיה (אולי כואבת) והיסטוריה, בשביל אחרים- קוריוז.


ערב ירד על גן רימון, כל הורה סיים לספר סיפור לבן שלו.. - נתן נשיקה והלך לאכול בחדר האוכל. בגן נותרה המטפלת- והילדים. - גם היא נראתה ממהרת,  כיבתה את האורות- אמרה "לילה טוב" וכמובן "תסתובבו לקיר", חיכתה בדלת רגע או שניים- והלכה ..רק כיבתה  את האורות והלכה, ספרנו עד 10, חיכינו שצעדיה יתרחקו וסובבנו את פנינו מהתנוחה הקבועה של הראש לקיר. ואז החלו להישמע צפצופים- צפצופים של עכברים, שגם הם חיכו, הבינו כנראה, שהגיעה עת לחגוג והתחילו להסתובב בגן - מחפשים בחדר האוכל פירורים שנפלו מארוחת הערב וחמקו מעיני המטפלת, או אולי סתם חושבים שהגיע תורם לשחק... הצצתי ומיד הצטערתי, חזרתי לכסות את הראש בשמיכה טוב טוב - לא לראות ולא לשמוע.. מתחת לשמיכה רועדת מפחד,  לחשתי- את מה שאמרו לנו המבוגרים בבוקר- "אל תפחדו אתם גדולים והם קטנים", לחשתי ולא עזר- עדיין פחדתי, כולם פחדו מהם- רק מהם . לא פחדנו מהתנים שייללו בלילה ממש ליד החלון ולא מהאריות והזאבים - הם היו רק באירופה ובאגדות. וגם לא מנחשי הצפע, עליהם דובר ולעולם לא ראינו אותם. ובוודאי לא ממפלצות ומכשפות - היינו הרי ילדים גדולים - כמעט בני 6 וידענו שהם נמצאים רק באגדות. 


חיכינו בשקט-אולי הם ייעלמו,  אולי המטפלת תחזור, אבל היא לא חזרה- ניסינו לנחש אבא של מי ישן אתנו הלילה , כל אחד קיווה שזה יהיה האבא שלו, כי אז בוודאי יזכה לנשיקה חטופה, ליטוף ולפעמים לפעמים גם לסוכרייה גנובה. ידעתי שזה לא יהיה אבא שלי כי תמיד ידעתי מתי יגיע תורו  לישון בגן. אחרי הצהרים, כשהגעתי הביתה, הוא היה מגלה לי את הסוד, ומזכיר לי את תפקידי, "את יודעת שאני לא מתעורר מבכי, אז אם תשמעי מישהו בוכה - תעירי אותי". אף אחד לא בא, היה קר-פחדנו כל כך. שיירה של עכברים יצאה מהחור וגם אימא עם גורים... פחדנו, בכינו ובכינו ולא קרה דבר. החלטנו להיות יצירתיים, ידענו שבאותו ערב, היה ערב הסרט בחדר האוכל. אף אחד לא סיפר לנו, אבל הרגשנו מהמהירות בה סיפרו לנו ההורים את הסיפור אחרי ארוחת הערב והשלום החפוז.... ומהעובדה שהמטפלת מיהרה ללכת ולא חזרה. הגן שלנו עמד לא רחוק מחדר האוכל.


המדרכה הכמעט יחידה עברה בדיוק ליד החלון שלנו. אנשים התחילו לעבור במדרכה... שלחנו את אחד הבנים האמיצים- לעמוד בחלון ולבכות, ידענו שהוריו חייבים לעבור ליד הגן בדרכם לסרט, לא היה חבר שפספס את הקרנת הסרט השבועי. ידענו גם שאמו לא תתעלם מהבכי הוא נעמד בחלון צרח וצווח. כמתוכנן הוריו עברו, נעצרו ליד הגן ונכנסו. בצורה משכנעת מאד התחלנו כולנו לבכות ובין הדמעות נשמע מלמול ויבבה "עכבר, עכבר..." ההורים קראו למטפלת שהגיעה ישר מהסרט. כנראה שהפרענו באמצע סצנת מתח - או אהבה, המטפלת נראתה כועסת מאד. היא שלחה אותנו מיד למיטות, שוב עם הקריאה הידועה, "תסתובבו לקיר ואז לא תראו את העכברים..." זה לא שכנע אותנו - ולא הרגיע אותנו - אבל לא הייתה לנו ממש ברירה... למחרת הגיע החצרן ובידו מלכודת ענקית שנראתה ממש כמו מכשיר עינויים לעכברים. ערב ערב הונחו במלכודת קוביות לחם מטוגן... למי הייתה אז גבינה צהובה?

ואנחנו חיכינו לשמוע את רעש המלכודת הנסגרת... בהישמע הבום, יצאנו כולנו מהמיטה לחגוג את מותו של עכבר נוסף.

איור מאת יעקוב גוטרמן

תאריך מאמר מקורי
15/1/2015
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!