דיני רוזן - ראיינה דנית דאי - עלי גדה

דיני, דנית (נכדה), שירה ועמית (נינים) - צילום יעקוב אלבז

כשהגעתי ארצה מברגן בלזן ב- 1944, אחרי נסיעת רכבת ישירה לאיסטנבול ושיט אונייה בים השחור, הגענו לעתלית, שם היו כל מיני אנשים שחיכו לנו ורצו "לחטוף" אותנו, כל אחד לקיבוץ שלו. אני הגעתי לחוליות כי פגשתי את חיה לונו, שהייתה היחידה שהכרתי מכל מי שחיכה. אח (יוסף סלייפר), של אבא של מרים בר לוי, יאיר וגדעון שלח היה זה שהגיע מטעם חוליות והצליח "לחטוף" שש בנות שהגיעו יחד איתי ואת מיכאל בן דרור שהיה בן 3. שמו אותנו בחדר של 3 בנות ולאחר מכן הוסיפו גבר (בחור בשם יהושע שלימים התחלף עם ירי סביר). עם יהושע הסתדרנו מצוין כי רוב הזמן הוא לא נכח וכשחזר תמיד הביא לנו משהו כייפי מהעיר, כמו סבון... עם ירי פחות נהנינו, כי הוא נחר ביום ובלילה ניגן על הפסנתר בחדר האוכל, שהיה מאוד קרוב לחדרנו. בבוקר כולם יצאו עם מברשת שיניים למטבח (מבנה אחר מהמבנה בו ישנו), כי זה היה המקום הכי קרוב עם כיור ומים זורמים. עבדתי הרבה זמן עם לאה רפפורט (אמה של ציפורה קידר), במכבסה. לא היו מכונות כביסה כמובן ואת כל הכביסה כיבסנו ביד. המכבסה הייתה סמוכה למקלחות של הבנים ומדי פעם יכולנו קצת להציץ... זו לא אשמתנו, החורים בקירות היו שם לפנינו. למדתי מהר מאוד לדבר עברית בזכות ירי סביר, שהיה המורה שלנו. עבודתי הראשונה הייתה בשדה. נסענו לשטח עם סוס ועגלה שם אגדנו חבילות קש. לאחר מכן עבדתי במטבח ולאחר מכן במאפיה- הייתי אופה 40 כיכרות לחם ביום, אשר היינו אוכלים אותם במהלך היום. רות שלח באה יום אחד לקחת את הלחם ואמרה שהוא נורא כבד, הרבה יותר מתמיד... מסתבר שהלחם לא תפח.


מהר מאוד הרגשתי חלק מהקבוצה החדשה וכשהתקבלתי בתור חברה הייתי מאוד מבסוטה.


היום דיני רוזן (91),  אמא ל3 בנות, 9 נכדים ועוד 19 נינים !!

תאריך מאמר מקורי
21/1/2015
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!