השפם של דוויד - מהספר "ימים בחולה" - מיכאל בן דרור

דוד זוננפלד עם שכנים ערביים

לקראת העלייה על הקרקע החלו כמה וכמה חברים "להתגנב" לעמק החולה כדי להסתגל למקום.

אריה גל התבקש אף הוא לעלות לחולה ולשמש כמוכתר אך הוא  סבר אחרת. כבר בנטעים ביקש להכתיר את דוויד (וו' שרוקה)  זוננפלד למוכתר, ואילו הוא, אריה,  על סוסתו ,כלביו והערבית המצוינת שבפיו, יהיה שומר השדות. ההסבר ההגיוני היה, כי שומר שדות חרוץ חוסך למוכתר בעיות. דוויד היה דובר אנגלית, דבר חיוני במגעים עם השלטון הבריטי. הופעתו הייתה מכובדת, אך אריה ביקש שיגדל גם שפם, כדי  להוסיף כמה שנים לחזותו הצעירה מדי בכרבולת השיער הגלי. כך יכובד אף יותר על ידי הערבים. 


דוויד, מטבעו, היה איש של פשרות. כך גם בהמשך, כזכור לכולנו, בעת שהיה מזכיר (מוכתר...) רב קדנציות בקיבוץ. אריה סבר, שעם השכנים כאן: ערביי עבסיה, דווארה, סלחיה וכו', צריך לנהוג ביד קשה, לפחות בהתחלה, על מנת שיבינו ש"איתנו אין חכמות". פלישת ג'מוסים או כבשים  לשטחינו הייתה מלווה בהצלפות שוט, בהחרמה זמנית של העדרים ובהקשחת היחסים.  סוכם שדוויד יהיה "השוטר הטוב" ואילו אריה יהיה "השוטר הרע"...(תפקיד  שגילם, מטבע הדברים, בחדווה מסוימת.) בהמשך, כשהמסר ש"עם חוליות לא משחקים" נקלט היטב  בין ערביי האזור, החל גם אריה   להתפשר יותר.


בכל פעם, שאריה הוזמן לארוחה באחד הכפרים, לקח איתו את דוויד ולימד אותו את הליכות אוהלי ערב. דוויד, המוכתר ו"הבוס הגדול", אמור היה להיות מכובד יותר מאריה השומר. באחד הימים הוזמנו ליום הארבעים לפטירתו של אחד מנכבדי סלחיה. אריה, דוויד ועוד כמה מ"נכבדי" חוליות הסבו לסעודה. כשלפניהם קערת האורז עם בשר הכבש. סביבה ישבו כבר כולם, משוכלי רגליים. לפני כן אומן כבר דוויד בידי אריה, מורו ורבו, בגלגול כדורי  הטביח  (התבשיל) ביד ובקליעתם לבית הבליעה. כמו גם בישיבה המזרחית, שבמרוצת השנים  הפכה אצל אריה לטבע שני... אלא שכאן הפתיע המוכתר הנכבד, וחרף רמיזותיו הסמויות של אריה, ביקש שיביאו לו כף.


השייח שלח שליחים לחפש חפץ מוזר זה. וכשנמצאה הכף החל דוויד בעבודה. על פי הכללים, היה אף  אריה צריך לבקש כפות  לו ולשאר  הקרואים, כי אסור להתחיל לאכול לפני המוכתר, אסור לסיים אחריו, ויש לנהוג כמוהו (כלומר, אוי לאותה בושה,  לאכול בכף...).  לבסוף נמצאו הכפות, שנאספו מכל בקתות הכפר, וחולקו לרעבים. בינתיים דוויד כבר סיים לאכול, הניח את כפו, סלסל בשפמו, ירה את הגרעפץ המסורתי ונאנח מרוב טובה: "חמדלילה".  אקט סופי זה חיסל סופית את סיכוייהם של אריה ושאר הקרואים להתכבד במטעמים. דוויד לא יכול היה להסתיר רבע חיוך של שמחה לאיד, וירה לעברם חמדלילה נוסף, מלא משמעות, עם מסר אישי.   פגז אחרון זה  צורף לתובנה ,שהפעם עלה התלמיד על רבו...


חלפו שנים. המוכתאר הפך למזכיר, הבלורית התדלדלה במקצת,  אך השפם הפך לסמלו המסחרי של דוויד זוננפלד.

תאריך מאמר מקורי
11/2/2015
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!