ברכב וברכיבה - מהספר "ימים בחולה" - מיכאל בן דרור

בראשית ההתיישבות  היה קושי בניידות ממקום למקום. כבישים של ממש בקושי נמצאו, ודרכי הסולינג (שברי הבזלת) היו מטרד יותר מאשר דרך.  דרכי העפר בעמק החולה היו, בדרך כלל, בוציות ומלאות  במהמורות, בשל עדרי הג'מוסים, שחרשו בהן בוקר וערב.


ב 15.10.40 הגיע  אריה גל לחולה.(כחודשיים לפני העלייה על הקרקע.) הוא נסע באוטובוס הקופסה של "שרות החולה" מטבריה, דרך הצ'ק פוינט בראש פינה ועד לחלסה. שם, עם שני חברי עמיר, ירד מהאוטובוס ליד חנותו של לבנוני בשם זיתאם. במקום זה המתינה להם המשאית של עמיר עם געצעל הנהג, שהיה מגמגם מעט וכך גם נהג ברכב. אריה  נישלח  לשבת במשא מאחור, והיה עליו להחזיק היטב, כדי שלא להחליק ולהיזרק מהמשאית. לאחר כשעה (!...) של טלטלה נוראה הגיעו לגשר שייח יוסוף, עברו בו בזהירות, ובאיגוף של התל פנו דרומה. (יש לזכור כי באותה העת קיבוץ עמיר טרם הוקם באתרו) ערביי הכפרים נפנפו לגעצעל, אותו הכירו זה מכבר.  ההמשך היה דרך הכפר  הגדול סלחיה, ומכאן במהמורות הג'מוסים, ששיבשו את שביל העפר לגמרי,  לחיאם אל וואליד (מקומו הקודם של קיבוץ  עמיר, באזור להבות הבשן של היום.) הצצה בשעון הראתה,שחלפו שעתיים וחצי מהיציאה מחלסה ועד לחיאם, ובמזל מיוחד הדרך טרם הפכה בוצית מגשמי החורף הראשונים.


אך  זו  הייתה רק הפתיחה לתלאות החורף. לימים, היה צריך לפנות חברת עמיר (מחיאם), שחלתה בקדחת קשה. הפעם נמשכה הדרך מחיאם לחלסה כ 6 שעות. את הדרך הבוצית עשו בעגלה רתומה ל 4 פרדות. יהושע חבושי, המורה לערבית ואיש ההגנה, החליט לחתוך ימינה (צפונה) בנעמה (צומת בית הילל)  דרך שטחי ערביי  קטיה ולזאזה. הוא קיווה , שמשם תהא הדרך כבר פחות בוצית. היה לו ברור, שהכפריים עשויים להתנגד למעבר בשטחיהם. כשראה את המון המקומיים  צובא על העגלה ומתכוון  לכלות בהם את זעמו, הכין מיד פתק המאשר  את המעבר ו"חתום" על ידי כמאל א חסיין (הוא כאמל אפנדי, הפריץ המקומי ובעל הקרקעות מחלסה). זאת בהעריכו, כי ממילא איש מהכפריים אינו יודע קרוא וכתוב. ואכן כך היה. אנשי הכפרים "קראו" את  מכתב ההסמכה, ופינו את הדרך בכבוד רב.


מקרה אחר ארע , כאשר ניקנו ארבע הפרדות הראשונות בכפר השיעי עדייסה שבלבנון. (הכפר שמתחת למשגב עם). איתן נקנתה גם סוסת השמירה של אריה.  המוכר הבטיח להוביל  בעצמו את הפרדות לדווארה (חוליות). אולם אריה ביקש לעשות הרצה לסוסתו החדשה, ורכב דרך מטולה הביתה. באזור זוק אל תחתני (נתק"ש) הכיש את הסוסה נחש, והיא החלה לצלוע ולהשתרך לאיטה בהמשך הדרך. בקושי רב הגיע אריה, ברכיבה איטית ,לבית הילל דאז. בחצר אחד האיכרים קשר את סוסתו, ועם ערב היא נפחה את נשמתה,  והותירה את שומר השדות  כהולך רגל לכל דבר. או ליתר דיוק,  כהולך רגל שאוכפו על כתפו...


לזכותו של כאמל א חסיין, הפיאודל הגדול מחלסה, יאמר, שברגע ששמע על המקרה המצער, הציע לאריה בהשאלה את אחת מסוסותיו המשובחות. ל"רכש" זה היה יתרון כפול: ראשית הייתה זו סוסת שמירה מצוינת, ובנוסף לכך, ערביי הכפרים זיהו אותה מיד כסוסתו של כמאל, ועל כן גדל כבודו של אריה בעיניהם. כבוד היה אז שם המשחק... הפריץ עצמו היה לבוש, בדרך כלל ,בבגדים אירופאים מהודרים, ותרבוש אדום על ראשו. הוא  נע בנחלתו ברכב מפואר, יחסית לאותם ימים, ועל כן נידב את סוסתו לאריה  בקלות יתרה.


יש לציין ,שמאז התקפתו של כמאל על תל חי בימי טרומפלדור,הוא ניסה לרצות את ההתיישבות היהודית בכל דרך. הוא פעל בשיתוף פעולה מלא עם הק.ק.ל, וסייע לקיבוצים הצעירים, למרות שקומם נגדו את  הכוחות הלאומניים בקרב הערבים.

אגב,וותיקי "השומר" וחברי כפר גלעדי מעולם לא סלחו לו על חטא תל חי. מבחינתם הוא היה במצב של "גום" (נקמת דם). ולמרות שמעולם לא הופעל ה"גום" באופן מעשי, היה עליו להתרחק מהקבוץ ומאנשיו, ולישון בעין אחת פקוחה.. ואכן ,סופו שנרצח על ידי שני פליטים מאזור טול כרם, בעת שישב בבית קפה  בדיבין (מחנה הפליטים של מרג' עיון) ב 1949.

 

  " מ ר י ל י ס.  קו  841..."

 

אריה סבב על הפתחים וחיפש לו סוסה, שתתפוס את מקומה של זו האצילה מעדייסה שנוכשה. גם השימוש המופרז בסוסתו של כמאל לא היה לרוחו, שכן הדבר הגדיל את תלותו בפיאודל האפנדי מחלסה, ועשוי היה לפגוע במעמדו בעיני הע'ווארנה (התושבים הערביים שגרו בעמק החולה).  יצא אריה לאזור המרכז לבקש לו סוסה כלבבו. מנחם (מנצ'ר) הגזבר, שעדיין שהה עם מרבית החברים בנטעים, הקציב לו לשם כך סך 25 לא"י. לאחר שיטוט וחיפוש נותרו בידו 23 לא"י בלבד. לבסוף מצא את שאהבה נפשו, אלא שמחירה של הסוסה היה 25 לא"י.  מקץ יום של  וויכוחים והשתדלות ירד המחיר ל 23 לא"י המיוחלים. עתה נותר רק האוכף, שמחירו 2 לא"י. נסע אריה בטרמפים לנטעים אך מנחם בשלו:  אין יותר תקציב.  שב אריה לערב אבו קישק (ליד פתח תקווה) , מילא שק בקש (ובקישק) ,שישמש כאוכף, עלה על סוסתו החדשה ,שזכתה לשם המפואר – מריליס,  וקוו 841 יצא לדרך (קו אוטובוס של אגד מתל אביב לקרית שמונה).


דהרה מריליס בין פרדסי ירקונה, מגדיאל, כפר סבא ותל מונד עד לבית -ליד. משם דרך ואדי חוואראת (עמק חפר). הסידור היה:  50  דקות רכיבה ו 10 דקות הליכה רגלית. כנראה שגם לשק הקש היה חלק בחלוקת  זמנים זו ...

ב 21.00 הגיע אריה, בשפאגעט אמיתי, לבית חברו צבי בן דב,  שומר השדות מכרכור. ראשית הלין אריה על כי מריליס טרם הטילה את מימיה מאז הבוקר. פגישה לילית עם ווטרינר הביאה לתובנה כי עליה להיות באורווה ולהריח ריח זבל סוסים. עשו כן אריה וידידו, ולמען הסר ספק פתחו גם ברז מים לעידוד ולהגברת השמחה. ואכן התוצאה המקווה לא אחרה לבוא.  לאחר סעודה לילית והכנת סנדוויצ'ים ליום שלמחרת, נרדם אריה לקראת יום שני של רכיבה.


הבוקר אור ואריה צלח את ואדי ערה, בטרם  נסלל הכביש. ההמשך לעפולה היה  בכביש הסרגל, שגם הוא לא היה כביש  ולא סרגל. בהמשך העלייה מעפולה לכפר ילדים (עפולה עלית) וכך עד חשכה בכפר-תבור. שם צנח אריה  באחת האורוות ונרדם מיד. למחרת המשיך צפונה דרך הכפר לוביא (היום יער לביא) ומחיטין  החליט לחתוך לכנרת ולעקוף את טבריה, דבר שהסתבר כטעות מוחלטת. מריליס הובילה אותו למה שמוכר היום כנחל ארבל. שם עשה דרכו  רגלית, בקושי רב, בין סלעי המגור,  כשהסוסה הסרבנית נמשכת אחריו.  הגערות והשידולים במתק שפתיים שימשו חליפות. רק לאחר כ 3 שעות הגיע לואדי חמאם ומשם למגדל. מכאן ירד פרשנו  אל הכנרת, דהר והתיז מים על כל סביבותיו. כך  עד לקיבוץ גנוסר. זינוק בעליה ודהירה קלה, והערב מוצא את אריה בראש פינה. שם לן אריה בביתו של יהושע  בלום, אף הוא ידיד מימי השמירה בכרכור.


בבוקר הרביעי למסע  יצא אריה לאורך הכביש  המוכר בימינו ככביש 90. אחרי בוזיה, בערך במקום בו נמצא היום צומת הגומא, (הקרנטינה -  תחנת גבול במעבר משטח המנדט הבריטי לשטח המנדט הצרפתי) ) חתך הפרש צפון מזרחה ישירות לגשר ולחוליות. יתכן והייתה זו חנוכתו של הציר החדש, שלימים הפך מדרך עפר לדרך סלולה, ובהמשך לכביש החולף היום על פני כפר בלום.  בשעה 11.00 הגיע למחנה הראשונים בחוליות. כאן החליטה מריליס להפגין מעט עצמאות ופתחה במנוסה. היא נלכדה בעזרת הלוחש לסוסים,  צבי נוסבאום (נועם). ותם לו המסע אל הצפון.


בימינו משוחזר המסע במדויק  ע"י קו 841 של אגד. הקו המאסף והטורדני, שאיננו נגמר. הוא מסתיים לאחר 4 שעות ואולי מעט יותר. אך בשביל מי שרכב מרחק זה במשך 4 ימים, זהו האוטובוס המהיר בעולם.

 

ב ע ג ל ה     ו ב ז מ ן     ק ר י ב


לסיום הפרק הסוסי, עוד משהו קטן:  גרטל אדלשטיין (מרגלית אדן) מספרת מעלילותיה בימי בראשית . את הכביסה, למשל, עשו בדפנה (נו"ן  סגולה). נסעו לשם בעגלה עם פרדות דרך המחד'ה של קטיה  (לימים, מעבר המים בחצבני, בסמוך לפרדס). קרלי  (זילבר) היה הבעלגולה. בדרך חזרה, עמוסים בכביסה הלחה, הייתה העגלה נתקעת, לא אחת, באמצע הנחל. קרלי עשה את מה שהוא ידע הכי טוב:  קילל  את הפרדות בגרמנית ווינאית, קללות מכל הלב. ובדרך כלל זה עבד. בסופו של דבר הפרדות הנעלבות עשו ממץ (מאמץ בווינאית) ויצאו לחוף.


באחד הערבים הייתה הרצאה או הצגה או משהו בכפר-גלעדי. הציבור כולו נסע (בברוקווי? עם חיים אדן כנהג?...). העניין אמור היה להסתיים בערך בשתיים בלילה.  גרטל וויירה יעקובוביץ’ היו אמורות להתחיל בעבודה בחדר האוכל בארבע בבוקר.. על כן, ברגע של אחריות תהומית, הן החליטו לפרוש מהמופע ולחזור הביתה ברגל. יש להבין את הסיטואציה :  הליכה רגלית דרך חלסה החשוכה בלא כביש. וכך שתי צעירות מהלכות לבדן. הן הגיעו ממש ישר לעבודה, אך ב 06.00 עשו הפסקה  קלה וירדו לבניאס על מנת להישטף ולהתרענן קצת. מכאן יובן, מבארת גרטל,  שזה היה בקיץ, ופרשת הבוץ התדיר, בדרך מחלסה לחוליות, נחסכה מהן הפעם.

   

     

תאריך מאמר מקורי
11/2/2015
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!