ראשית בשנית - עלי גדה 3 (שבועות 2015)

וירה יעקובוביץ'

הגעתי לניסיון של שבוע ונשארתי פה  70 + + + שנה.. .

עד היום אני קוראת לקיבוץ "חוליות", ...קשה לי להתרגל ל"שדה נחמיה".

נולדתי לפני 94 שנים בעיר פראג . בעיר זו  עברו ילדותי ונעורי. בנעורי הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית "אל-על", אחרי הכיבוש הגרמני התמזל מזלי וקיבלתי אישור עליה לארץ (סרטיפיקט). הגעתי לארץ בסוף  1939 בהיותי בת 18. הצטרפתי לבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, שם למדתי שנתיים. עם תום הלימודים יצאתי עם חברתי לקיבוצים, שסבלו אז ממחסור בנשים וחיפשנו קיבוץ להצטרף אליו. לחוליות הגעתי לניסיון של שבוע ונשארתי פה 70+++ שנה .

מהרגע הראשון שבה את ליבי הנוף של הקיבוץ. מצאתי פה גם אנשים נפלאים. כשהגעתי הנה הקיבוץ כבר היה כמעט בן שנתיים, היו פה 30-40 חברים, כמה אוהלים, כמה צריפים ומבנים ספורים בהם גרו הילדים המעטים. היה הכרח לשכן אותם בבתים מבטון בגלל הקדחת שהשתוללה באזור ופגעה בכל אחד ואחת מהחברים.

בחודשים הראשונים עבדתי באיסוף בטנים- בידיים כמובן. בהמשך, כמו כולם, עבדתי בעבודות החקלאות והשירותים השונים. לאחר כמה שנים הצטרפתי לצוות המטבח, שהעבודה בו בימים של מחסור במזון הייתה מאד קשה. היינו צריכים לאלתר ולהכין ארוחות ממעט המצרכים שהיו לנו. אני בטוחה שאף אחד לא זוכר את קציצות האוויר שהכנו מהמון לחם- ומעט מאד בשר.

את בעלי יוסף ז"ל, הכרתי כשהגיע, רכוב על סוס כנוטר (משטרת הישובים היהודיים של המנדט הבריטי), לשמור על השדות שלנו. לאחר כמה שעות שיחה בלשון האם המשותפת לנו -צ'כית, הסתבר שלא רק שהגענו מאותה עיר, אלא התגוררנו באותו רחוב.

נישאנו, בשנת 1944 בחתונה השונה מאד מהמקובל היום. עם סוס ועגלה הגענו עד לכפר גלעדי ומשם ברגל, אל הרב/מוהל/שוחט של מטולה, שניגב את הנוצות והשיא אותנו. בערב הגענו הביתה לקיבוץ ונערכה לנו מסיבה נפלאה. שוכנו בצריפים, בתחילה גרתי כ"פרימוס" (ביטוי שמשמעו, אדם שלישי בדירה של זוג) , לאחר מכן עברתי לגור עם יוסף בחדר שהיה מעל הנוקטה - מחסן הנשק (כיום חדר הנצחה).

כשנשאנו קיבלנו "חדר משפחה". חדר של 12 מ"ר. בבניין בן 4 דירות חדר, כשהשירותים היו בור באדמה מחוץ לבתים, והמקלחת- מקלחת משותפת לכל הקיבוץ (כמו בכל הספורים והבדיחות). השדרוג הגדול היה כשעברנו לצריף- בו היו לנו חדר וחצי- מין מטבחון ו...שירותים ומקלחת. לא הפסקנו להנות מהבית החדש.

נולדו לנו שתי בנות, גילה החיה בקיבוץ עמיר, ויעל החיה פה...

לבסוף בשנות ה-60 עבדנו ל"שיכון ותיקים" בו אני גרה כבר מעל 50 שנה.

עברתי עם כולם גם מלחמות רבות. תחילה מלחמת השחרור, בה פונינו עם הילדים לחיפה. אחר כך, מבצע קדש, ובמלחמת ששת הימים, במלחמת יום כפור ולבנון הראשונה והשנייה- ועוד כמה מבצעים ששמם אינני זוכרת. תמיד הקיבוץ שלנו היה בחזית...

 במשך השנים הרבות שחייתי פה- עברתי יחד עם הקיבוץ וחבריו שינויים רבים, בכל שטחי החיים. כולם יודעים על הלינה המשותפת, מאז ימי ראשית הקיבוץ הייתי עם חבורת האמהות שהתנגדה ללינה המשותפת, ואכן היינו אחד הקיבוצים הראשונים שבשנת 1973 עברו ללינה משפחתית. לא זכיתי להנות משנוי זה- אבל נכדי כבר גדלו בבתי הוריהם. הקיבוץ שלנו היה ידוע בהיותו יותר ליברלי מקיבוצים אחרים- ונהג להתייחס בפחות קשיחות כלפי חריגות בשותפות ובאחדות, ונתן להתעלם מבעיות כגון כסף פרטי... היינו גם בין הקיבוצים הראשונים שעברו ל"תקציב כולל". הינו אחד הקבוצים הראשונים שהחליט לא להתבסס כלכלית רק על חקלאות- וכבר בשנת 1947 הקמנו את מפעל הפלסטיק, שמאז ועד היום נקרא "חוליות" אגב אני קוראת עד היום לקיבוץ "חוליות", ...קשה לי להתרגל ל"שדה נחמיה".

רציתי לשנות כיוון ועברתי לעבוד בלול המטילות, בעיקר אהבתי את העבודה עם האפרוחים. ולאחר מכן,  במשך 25 שנים, הייתי לבורנטית במעבדה לחקר השדה, ששכנה קודם בראש פינה ולאחר מכן בתל-חי. במעבדה בוצעו ניסויים מהפכנים בהשקייה, דישון וכד' של הגידולים החקלאים באזור. כשיצאתי לפנסיה ועד גיל 80 עבדתי במפעל בהקלדת נתונים למחשב...

את ההפרטה עברתי בקלות יחסית, בגלל העובדה שהקיבוץ דאג לנו לפנסיה מכובדת.

לצערי בהמשך השנים איבדתי חברים וחברות רבים. כיום נותרנו  קומץ נשים (כן, לצערי רק נשים) בנות 90++ ממייסדות הקיבוץ. אני וכולנו חיות בנוחות- ונהנות מהטיפול המסור הן, של  הקיבוץ (ולחנה המון תודה) והן טיפול אישי ואוהב של המטפלת שלי.

אני מעבירה את זמני בקריאת ספרים–בקורא האלקטרוני, בגלישה באינטרנט- ובשיחות טלפון עם חברותי ואחיותי, ובאירוח בני משפחתי הרבים (2 בנות- 5 נכדים ו-9 נינים, הנכד הגדול בן 23).

אז אם אתם רואים אותי על מדרכות הקיבוץ- רכובה על קלֹנועית... זכרו שפעם הייתי צעירה וייסדתי עם חברי את המקום הנפלא הזה- שכולם קוראים לו בית.


משפחת ביטון - אלונה  ושאול


שומרים לנו את התואר "חלוצי ההרחבה".

הורים לארבעה בנים- יהונתן- 27, אמיר- 25, אלעד- 20 ואסף 15.

שאול ואני נולדנו וגדלנו בגליל היפה. שאול גדל בקרית שמונה ואני בצפת. שאול בעל עסק לגידול דגי נוי, הקמת אקווריומים וספא דגים ואני עוסקת בחינוך ובהוראה בבית הספר דנציגר בקרית שמונה. הגליל הוא חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו . מחוברים לטבע...אוהבים את הירוק, הנחלים, הציפורים הנודדות, שירת העגורים ועוד ועוד... כאן בשדה נחמיה מצאנו את מקומנו.

אם כבר מדברים על התחלות .....אז אנו משפחת ביטון שומרים לנו את התואר "חלוצי ההרחבה".

בחורף 2006-2007 היינו המתיישבים הראשונים בהרחבה בשדה נחמיה. הכבישים לא היו סלולים  ומסביב בתים בהליכי בניה. האזור כולו רועש וגועש עם מקדחי ענק ומשאיות בטון שמגיעות בקצב אינסופי. החנינו את הרכב בקרבת הבתים הקיצוניים בקיבוץ וכדי שלא ללכלך את ביתנו החדש צעדנו עם שקיות ניילון קשורות על הרגלים....

טקס חנוכת ההרחבה התקיים בחצר ביתנו. כן, קשה להאמין , אבל זה היה לפני עשור . ...ומאז דלקו אורות רבים ברחבי ההרחבה ומשפחות נוספו והביאו  אנרגיה ברוכה .שכונת ההרחבה יפתה מיום ליום .

אנו מאחלים לכל תושבי שדה נחמיה שנשכיל לשמור על פנינת הטבע שלנו .. להנאת כולם.

חג שמח !


משפחת הורנסקי - אסתרקה ודני

הגעתי בשנת 1949 מטנג'יר (היום מרוקו) לקבוצת כנרת. באותה שנה הגיע דני לשדה נחמיה, לחברת הנוער מסלובקיה.

טרם גיוסנו לצבא התאחדו שתי חברות הנוער הנ"ל לגרעין.
כך הכרנו. אחרי השירות הצבאי הגיע הגרעין כ"השלמה" לשדה נחמיה.

שלוש שנים לאחר מכן נישאנו.

לנו שלש בנות: איה, נעה ודלית. חמש נכדות ושני נכדים.

עבדתי בחינוך, במטע, כסייעת ושיננית במרפאת השיניים, וטפחתי את בית העלמין שלנו באהבה רבה. 

דני עבד כחשמלאי של המשק, ולאחר מכן במעבדה לאלקטרוניקה, עד לגיל פרישה. תחביביו הם סקי ואיסוף מטבעות, ובעיקר הוא מתקן, ממחזר כל מה שבא ליד. ושלי... גינון. 

את זמני אני מעבירה בין המשתלונת שלי, למחשב ועוד... 

חג שמח לכולם !!!

                 


תאריך מאמר מקורי
13/6/2015
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!