הכי מזרחה שיש - גדעון שלח - עלי גדה 3 (שבועות 2015)


גבול עירק-סעודיה? דאע"ש, ג'בת אנוסרה. כאלה.

"מסוכן. השתגעת! מה יש לחפש שם!"

"סוזוקי גרנד ויטרה" הצגתי את הכלה. "מתאים ?"  שאלתי למען הסר ספק
"
מתאים. בכיף", השיב עופר אוגש מארגן המסע. "יש לרכב מיגונים" ? צרף שאלה
ליתר בטחון.
"
ברור" השבתי.
"
אין בעיה. ניפגש במעבר הגבול", סיכם
גלגול כסת"ח אל דסק מארגנים עשה  טוב על הנשמה ועוד תבינו למה.

 

יום קודם לשעת ה"ש" עשיתי הי דרומה. אילתה.

 

מעולם לא דרכה כף רגלי בקיבוץ אשדות יעקב (מאוחד). בקיבוץ ממוקמת סדנתו של רון. אמן ויטראז'ים. להרף סרתי מהדרך, משלב פלז'ר בהנאה, מנצל הזדמנות ללמוד משהו בתחום, לערוך היכרות עם איש העשוי, בבוא העת, בעה"ש, להכין את הויטראז'ים של 12 השבטים לבית הכנסת שלנו. "מזוזות אתן לכם במתנה"... הבטיח!

בין צבע זכוכית למשנהו שמעתי סיפורים מרתקים, עלומים, על מפגשים בין גולדה מאיר למלך חוסיין בפרדס הקיבוץ: "יצאתי לפנות ערב לסגור שיבר ופתאום הם היו לי מול העיניים"...   על שליפת שש משפחות יהודיות מאזור ג'וניה (ביירות - מלחמת לבנון) "נסענו במכוניות לבנוניות של פייר ג'מאייל"... ועל חילוץ כח מיוחד שהסתבך בשוק הישן של דמשק. "לשם הייתי חוזר עכשיו. כל כך יפה"....

יבוא יום בו יסופר.

שלבתי ל"דרייב". המשכתי

שמחתי לראות כי גם בחלקו הדרומי של כביש 90 נעשות עבודות תשתית - ליד עין גדי, בדרום ים המלח, באזור יטבתה ובעיקר בשדה התעופה החדש תמנע ע"ש אילן ואסף רמון, כ-20 קילומטרים צפונית לאילת. המסלול כבר שחור (נסלל), ומגדל הפיקוח צומח אל על
השדה צפוי להחליף את נמל התעופה אילת ב-2016  ואמור להיות השני בגודלו בישראל. הוא ייתן מענה לכ-1.8 מיליון נוסעים בשנה ויאפשר גם למטוסי סילון גדולים לפוקדו. לאילת יגיעו באמצעות כביש 90 המורחב או ברכבת קלה שתעבור גם באזור בתי המלוןבואך מעבר טאבה.

יפה. זאת עד שאתה חולף על-פני מגרשי החנייה העצומים לצד נמל אילת. אלו הגדולים כאוקיאנוס השקט, כמעט, מפוצצים ברכבים חדשים. אלו הגיעו מהמזרח הרחוק ועוד רגע וישימו לצחוק את כל עבודות התשתית רחבות ההיקף הנעשות בישראל בשנים האחרונות.

 

במלון עליתי לקומה החמישית. נשפכתי אל בין הסדינים. לילה מתוק עבר על כוחותינו.

"מעבר יצחק רבין", הידוע בשמו הקודם מעבר ערבה, כשלושה קילומטר מצפון לאילת, הוא מסוף מעבר הגבול בין ישראל לירדן.

 

הרחוקים מתייצבים תמיד ראשונים. הקדמתי.

החניתי את הרכב בצל עץ אשל גדול, מסתקרן לדעת מיהם שותפי לחוויה.

אט, אט גלשו ג'יפים במורד הכביש. אשר יגורתי-שערתי באטויוטה "לנד-קרוזר", לנדרובר "דיפנדר",  ג'פ "רנגלר-רוביקון", נמרי שטח כולם. ליגה לאומית. הסוזוקי שלי נבוך משהו, כנער המייחל לעלות למגרש הבוגרים.   

"זהו." התבשרתי בדוא"ל שבוע ימים קודם לכן "יוצאים על בטוח. יש 7 ג'יפים, 11 משתתפים". משכך, החלתי בחיפוש שותף. מישהו לחלוק עמו חוויה ו...הוצאה.

כמו גם אצלי, כך אני משער, גם בדמיונם של שותפים פוטנציאליים צץ מיד הצבע הכתום. הכי מזרח שיש. גבול עירק-סעודיה. דאע"ש, ג'בת אל נוסרה. כאלה.
"
מסוכן. השתגעת! מה יש לי לחפש שם!"

נותרתי לבדי. רצונו של אדם כבודו. חושב לעצמי
מה נסגר אתם. חיים במדינה הכי מתפוצצת בתבל ועדיין חוששים.

 

קרוב לשעתיים נמרח תהליך מעבר הגבול. החלפת כסף, מכס, החלפת מספר לרכב (שלט לבן, אותיות שחורות וכיתוב בערבית) מכשירים אותך לסייר בממלכה ההאשמית. מס מעבר, החתמת דרכון, אגרת רשיון. לכל פרק תור משלו, אשנב שונה.

 

"אני מכיר אותך" לחץ אילן את ידי עת שערכנו היכרות בין שותפי למסע.

"ספר". זקפתי גבה.

"מחוליות?, נכון?"

"אמת" הודתי באשמה. צפוד-מרוט-גרום-מקריח. איך זיהה?

אילן. בן דוד. נקב שם משפחה. משלא ירדתי לסוף דעתו סיפר. בילדותו היה מבקר בקיבוץ, "אצל דיטי ווילמה פוגל" החברים של הורי מ"גורדוניה". 
רק אז ירד לי האסימון
אילן בן דוד. בנו של אלוף בצה"ל חיים בן-דוד (חב"ד) ששירת במשך למעלה מחמש שנים כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. לאחר שחרורו התמנה לשגרירבאתיופיה.  שם נהרג בתאונת מטוס בעת מילוי תפקידו.

"מנחם מנצ'ר היה מדריך של אבא שלי בתנועה". 
סיפרתי לו כי במשך שנים מספר ניסו ה"וינאים שלנו" לגייס כסף במטרה להקים כאן אולם ספורט על שם אביו.

 

אספנו את עבדאללה (מדריכנו הירדני, דובר עברית) ואת רביעא (חייל במשטרת התיירות). זה שאמור להושיענו מהסתערות חטיבות דעא"ש.

התחלנו במסע. כביש (אוטוסטראדה טובה), עקבה-רבת עמון לא זר לי. בהעדר 95 אוקטן ("מפיש, חלאס"), תדלקנו ב 90 (פחות ממחצית מחירו בארץ), ושמנו פעמינו מזרחה. חצינו את ואדי ראם היפהפה, והחילונו לטפס מזרחה, אל רמת המדבר. המגמה, קלעת פצע. לינה באוהל.

 

לפתע, בלב השממה, חונה רכבת, משא. קטר גדול מאד, כתום, קרונות עד אופק
הרכבת החיז'אזית – זו שהוקמה (1900-1908), בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאניתעבדול חמיד השני. פרויקט עתיר השלכות כלכליות / אסטרטגיות. הרכבת פעלה בתחילתהמאה ה-20. שני קטעים לא-רציפים של המסילה עדיין פועלים: האחד, המשמש לשינועפוספטים בין מען לנמל עקבה (שלוחה צדדית שאינה קטע מהתוואי שהוביל לחג'אז), והשני בין עמאן לדמשק ומשמש להסעת נוסעים. בערב הסעודית שמורים עדיין קטעים מהמסילה וקרונות שנפגעו בידי אנשיו של לורנס איש ערב, כשכיית חמד תיירותית.

 

מצודות - ממזרח לדרך המלך, לאוטוסטראדת המדבר שבממלכה ההאשמית נשרך המדבר. מישורי חמדה, מלחות. מרחבי אבני בזלת אין סופיים שכמו נפלטו מתוך מגרסת פלפל. ערוצי נחלים שצומחים בהם רק אותם קשוחים המסוגלים לשרוד בתנאי המדבר ובין לבין מזדקרות מצודות המדבר ו"צימרים" (אורחן), מימים רחוקים... 


תחנות ממסר- בדרך, לצדי הכביש, צצות תחנות ממסר הניזונות מאנרגיה סולרית. סמוך להן נטוע, תמיד, אוהל בדואי. של אחד שזכה, ככול הנראה, בפרנסה לשארית חייו - נוטר האנטנה.

 

מלחות - "בשנה שעברה" מספר לי עבדאללה המדריך, "נסענו כאן במים עד גובה החלונות, כמעט". התקנאתי במי שחוו. המלחות עצומות, אין רואים את קיצן. משטחים חלקים כבלטות. אלה המגרים את בלוטות ההרפתקנות. כאן שועטים הג'יפים בחזית רחבה. מהירויות כאלה (160-200 קמ"ש),  מייצרות תמרות אבק הנישאות עד כחול רקיע. מסך צהבהב בלב האין.

 

אני מתוודע אל חזיון נוסף - פאטה מורגנה, מיראז', חזיון תעתועים
תופעה אופטית 
נדירה. חרף התובנה, אני תוהה האם יוותר לי די זמן לבלום את המהירות המסחררת טרם יטבול ה"גרנד-ויטרה" שלי ב"כאילו מים" ההם. בעומק, מתחת למרחבי השממון, מצויים מאגרי מים. מאחד כזה נפתל צינור (תת-קרקעי), להרוות צימאונם של תושבי רבת עמון.

 

מסחרה - שכנות לגבירה, ספוגת נפט מייצרת הזדמנויות. מסתם אחד יושב אהלים, עם טיפת יוזמה ומעט מאד כסף, תוכל להפוך בין לילה ליבואן, דלק. חבית נפט. זוכרים את המוצר? פעם היו כאלה אצלנו. בקרבת מפגש הגבולות פורח מסחר בנוזל היקר. בטנדרים מודרניים, שהוסבו למיכליות זעירות, מובילים יזמים נפט. הם קונים אותו בסעודיה בפרוטות ומוכרים בירדן לחיים בסמוך לגבול. בדואים בעיקר. שתיים שלוש חביות מבדלות רועה כבשים מייבואן.

סחורות נוספות עושות דרכן מסעודיה ועד לנמל חיפה. משם, בדרך הים, אל שווקי אירופה. משאיות עוברות את המדבר הגדול, מובילות מכולות. הן חוצות את ירדן ומגיעות עד לגשר שייח חוסין שליד בית שאן. שם מוחלפים ה"סוסים" ורכב ישראלי תופר את הקטע האחרון בואך נמל חיפה. שמחתי ללמוד.

 

חילוץ - מוקד ההשפלה, ידעתי, בוא יבוא. עד אז, ניזון מתפיחות "מברוק", חשתי ענתר, מתגאה בכלתי הלבנה. מרחוק דמתה עלייה ארורה לרבות שצלחתי. אחד אחד טיפסו הרכבים בדרך שעה שכל השאר ממתינים בתחתית ערוץ הנחל. קרוב לקצה, סמוך לראש גבעה זיהיתי את המוקש. קומבינה של סלעים וחול. אחד אחד צלחו האריות מה"לאומית", מתקשים משהו אך לבסוף מג'עג'עים ו...חוצים.

הכתובת כבר הייתה על הטמבון. עד לאותו מחסום טיפסתי כאחד הנמרים. לרגע דומה היה כי אולי, בכל זאת. אך לא עזרו התנשפויות, שחיקת הצמיגים, יללת המנוע. נתקעתי. לא להקיא לא לבלוע. לא נעים. צופים היו בי מלמעלה (אלו שצלחו), ומלמטה אלו הממתינים לתורם. הגזמת לחשו, לבטח מגחכים בינם לבינם. "סוזוקי - גרנד ויטרה" עאלק. אחד ה"רנגלרים", חמוש בכננת, גלש אלי מלמעלה. רבע שעה של פריסת רצועות, מתיחת כבלים, משוך בגזר ואני בטופ.

"צ'טער" גלגלתי אחריות. בעל הבית ידע. אישר. זה לא אני. זה הוא...

לא תמו פלאות. מאד התרשמתי מיכולות האילתור שעה שבאחד הג'יפים נפחה צינורית שמן את נשמתה. באחר נפגע בולם זעזועים. ארגזי כלים נשלפו. עופר, מדריכנו המנוסה, הכל יכול, זחל אל מתחת למנוע וכעבור דקות נחלץ משם כשהחלק הפגום בידו. "אפשר להמשיך בלי זה" סיכם. כך היה. חלק חלופי הוזמן באינטרנט ועוד בערב שובנו לארץ תוקן הרכב!  אלופים.

 

השיבה הביתה - היציאה מירדן, בדומה לכניסה, מעט יעילה יותר אך הכניסה לארץ המובטחת... אללה יוסטר. שעתיים כמעט
בידוק בטחוני מוקפד - על הקשקש
"
כן! תוציא הכל וכשאני אומרת הכל אני מתכוונת להכל!!!" מחייכת אלי העלמה המפוקדת אך אינה מוותרת. וכך מוסעת הכבודה כולה, על-גבי עגלת יד אל מכונת שיקוף.
"
מה הקוד" היא שואלת ולאחר שאני ממספר לה היא מורה "את המתפתחות תשאיר בפנים"... יאללה בסדר. הבנתי. אני נפרד מרכבי המגיח אלי, כעבור דקות ארוכות, מקרביו של מתקן סתרים.

"גאה בכם. עושים עבודה טובה" אני מחמיא וממהר להתניע, חותך צפונה אל אשה אוהבת, מקלחת חמה וכל השאר שממה

 

תאריך מאמר מקורי
15/6/2015
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 1

  • כתיבת מסע נפלאה
    22/6/2015

    רוני

    כתיבת מסע נפלאה

    כמדומה יותר על מסע רכבים מאשר על ירדן  - ואולי זו היתה המטרה (גברים!) -
    אבל אין לי ממש טענות.