שולי קציר (1944-2015)

ש ו ל י (כתב - מיכאל בן דרור)

 

ומה שרצינו מזמן להגיד: -

נצחית-אחת, שולי. שולי-תמיד

מצבה ושולי? – לא. לא מתחבר.

שולי שעל כל מכאוב תתגבר.

תמיד בחיוך. – נפלאה וזוהרת.

גם בקרב אחרון, - שלווה.  מאושרת.

    

אבן-חן משלנו. כדכוד. יהלום.

תמיד ממתינה את בקצה החלום.

את כל תפילותינו נשאה לה הרוח.

ואם את אינך. – דבר לא בטוח.

סערות חלפו, ואת איתנה.

עתה , עם לכתך, - גלתה אמונה.

   

אך גם בקצה דרך, הייתה לך עדנה.

ד ן . – רומנטי ללא תקנה.

אהבה ללא תנאי. אבירות לאין סוף.

פינקס הקטן שבא אל החוף.

ואף שדבר לא נותר להציל,

נותר דן-עיקש, נאמן ואציל.


נסיך שעד כלות-כל, סער ושלוו

רועף ומייחל. – לא מובן מאליו.

סמוך אל הלב שפירפר-עד-נדם.

מלאכים יכתירוהו בתואר – א ד ם !






ש ו ל י  (כתב - אמנון ארבל)


"מחלוני וגם מחלונך 
אותו הגן נשקף, אותו הנוף, 
ויום תמים מותר לי לאהוב 
את הדברים אשר ליטפה עינך......"


כך פותחת לאה גולדברג את שיר האהבה, אולי היפה ביותר שלה, אהבתה של תרזה דמון.


בשנות נעורינו המשותפות את היית לי תרזה דמון.


לפני כחודשיים הזמנת אותי אלייך. נמנעת מלציין זאת במפורש אבל שנינו ידענו שזמנך קצוב. בפיך היו שתי משאלות. האחת שתזכי לראות את נכדתך שטרם נולדה והשנייה שתזכי לראות בדפוס את הספר שכתבת על שנות ילדותך ונעורייך. בעניין הנכדה כמובן לא יכולתי לעזור אבל על הספר הבטחתי לעבוד. עוד אמרתי שאם אלו שני האירועים שהחלטת להמתין להם אז אשתדל שלא לזרז יותר מדי את הספר.


את השנים מכיתה א' ועד הקבלה לחברות בסיום י"ב עשינו יחד בקבוצת חוחית. לשנינו הייתה זו תקופה הירואית, לינה משותפת, שומרת הלילה, אכילה ולימודים בבית כולל, גיוסים בחקלאות, שחייה בבנייאס אחרי הבתים, טיולים שנתיים. היום אנחנו כבר יודעים שאצל כל בוגרי החינוך המשותף פעל סוג של יצר הישרדות.

את בחרת בתפקיד הרואה ואינו נראה. לא השחזת מרפקים, לא הנהגת ולא נרדפת, היית נוכחת. נוכחת חכמה, מקשיבה ומבינה. טווה בסתר חוטים של כוח.

למדתי זאת מקריאה בספרך. שם את מדברת על עצמך בגוף שלישי. סוג של הרחקת עדות. המלה "אני" תפשה אצלך כנראה יותר מדי מקום.


גם אבא וגם אמא שלך היו מורים שלי, וכמובן גם מורים שלך. הרבה שנים לקח לי להבין אילו תעצומות נפש דרושות לילדה שהורים שלה מכתיבים את חוקי ההתנהגות לא רק לה אלא לכל הקבוצה, ולא רק שעתיים אחר הצהריים אלא בכל שעות היום והלילה. אילו תעצומות נפש דרושות לילדה שההורים שלה מטילים עונשים על חבריה הקרובים ביותר.


בתקופת החברה הבוגרת השתתפנו שנינו בחוג הדרמאטי. עקבתי אחרייך בעניין כיצד הופעת על הבמה לרוב בתפקיד ראשי. ניסיתי להבין את הסתירה לכאורה בין דמותך הכל כך שברירית במציאות לבין התפקידים האמוציונאליים האקספרסיביים שהשתקפו ממך על הבמה.


גם במציאות הנוכחות שלך היתה פאסיבית רק ב"כאילו". היו בידך כלי אבחון חדים. צילמת וזכרת. לכל התייחסת באופן חיובי. מעולם לא שפטת איש. אפשר היה לקחת אצלך קורס בפסיכולוגיה חיובית, באמפטיה, באיך לחיות ללא אגרסיות. ולא שהיית עוורת לשלילי, לרע, פשוט האמנת שהטוב ינצח. נראה שהרע פשוט לא עניין אותך. היה בזה המון המון כוח.


בתי אלישבע זכתה להיות בגן כשאת היית בו הגננת. עד היום רווח אצלנו הביטוי שויי הגננת. את אהבת הטוב החדרת בילדים. כשאני עוקב אחרי גישתה של אלישבע לילדים אני רואה שם אותך. אין הרמת קול, שלא לדבר על הרמת יד. רק הבנה, ושוב הבנה והסברים וסינון הטוב מהרע.


לפני שנתיים כינסת את כל בני קבוצת חוחית לחגוג את נצחונך על הסרטן. את היית הדבק הכיתתי. היית היחידה ששמרה קשרים עם כולם. הזמנת אותנו אלייך, ישבנו, אכלנו, העלינו זכרונות. קיווינו וגם חששנו. מחלת הסרטן אינה מחלה שנרפאים ממנה.


מאז שהמחלה חזרה, יצא לי לבקר אותך מספר פעמים. הנוסטלגיה והרגשנות זזו הצידה, הכאב לא זכה כלל להתייחסות. גם אווירה של צער לא הייתה מסביבך. היה בך משהו מאוד ענייני. הסתערת על הטיפול בספר כמו על משימה שחייבים לסיים. פירשת, ניסחת, בחרת כותרות בחרת תמונות. לפעמים היה נראה לי שלא ממש מדובר בך. כאילו מדובר בגוף שלישי.


"אז תבל הייתה כמו שהילדים ציירוה 
חרציות של זהב 
שמשות קטנות של ילדותי 
לב מאוהב."                               (נ. יונתן)


יהיה זכרך ברוך



תאריך מאמר מקורי
24/6/2015
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 1

  • שולי
    26/6/2015

    חנה

    שולי

    אמנון,

    ריגשת עד מאד,

    ברגישותך הבאת תמונות מעבר יפה ומיוחד,

    ההספד שלך נגע בלב

    מחיה את זכרה של שולי  בלבנו

    חנה