חורף 1941, קברים ושגרה - מתוך ימים בחולה - מיכאל בן דרור

טרם עבר חודש מאז  ההג'רה (ההגירה...),כלומר  הגעת הליפט הנחשוני  וההתיישבות בעמק, וכבר החלה להיקבע מעין שיגרה של יחפנים. החורף של ראשית 1941 היה גשום במיוחד, ובעצם דמה בהרבה לאלו שבאו  בשנים שלאחריו.   כמעט שלא היו ימים ללא גשם ובוץ. הגשם הפך לשגרת חיים בחיי הקיבוץ הזעיר והצעיר . אין טעם לחכות  לסיומו, שכן מעגל החיים כולו מתנהל  בהתבוססות בדרכי הבוץ העמוק ובמזג אוויר סגרירי. העולם טחוב ודולף, אך הדאגה הראשונה הייתה דווקא לסוסות ולפרדות, ששהו בסככה  הדולפת,העשויה  מחצלות קנים וגומא. והנה, במזג האוויר הנ"ל , ברחה מה"אורווה"  הפרדה "ראשונה". תפס אותה איש מעבסיה והשיבה בכבוד לצבי נוסבאום.


ראובן  רוזנשטוק ויורם (רוזנברג-באצ'י) נסעו בטרקטור עם העגלה לכפר- גלעדי, כדי להוריד למחנה את שארית הציוד שנותר שם מאז העברת הליפט . הכול התנהל כרגיל, כלומר הגשם היה שוטף.  התרגולת, של הנשארים ב"מחנה" במשימות כאלה, הייתה כרוכה בהמתנה  סבלנית וסריקת הגזרה במשקפת,כדי לראות את דמותה הזעירה של המשלחת באופק. יש לזכור, כי הראות הייתה נוחה לכל העברים. מכאן לחלסה לא היה דבר שיסתיר את הנוסעים בדרך. מכיוון שגם לא היו פלאפונים, כזכור, הרי שההמתנה כאן הייתה פסיבית לחלוטין. ויהי בוקר – ויהי ערב,  והשניים אינם נראים אף באופק.


ביום שלמחרת, הגשום ובוצי כקודמו, עדיין לא נראה רמז למשלחת.  ורק ביום השלישי נגלתה האקספדיציה  מרחוק, במבט סורק במשקפת. עם ערב הגיעו למחנה, מבוצבצים כיאות.  הסתבר, כי ממש ליד חלסה הם שקעו בבוץ העמוק, העגלה נטתה על צידה  ועמדה להתהפך. "ראובן ארגן משהו לתמיכה, ואז קרתה להם תקלה נוספת.  אחת מקופסאות הריבה  "התקלקלה" (כדברי יומנו של דוויד...) והשניים ליקקו ריבה כל אותו הלילה וגם ביום שלמחרת.  בהמשך גם נשבר היצול, אך בדרך נס הם הצליחו להגיע "הביתה".


גשמי העוז העלו את מפלס הבניאס והירדן בכ 2 מ. , והיה חשש שהעמק יוצף. המים הפכו קקאו ולא היו ראויים לשתיה. תינו (אהרון בועז) שלח מנטעים שרטוט של מתקן אינסטלציה , שאמור היה להקל על  שאיבת המים (הידנית) מהבניאס. לשם כך הובל בעסק גדול טנק - מיכל ברזל מחיאם (עמיר בראשיתה, ליד להבות  הבשן.בימינו). משהו עם הטנק והצנרת לא הסתדר למבצעים, והם שלחו את השרטוטים בחזרה לתינו שבנטעים, על מנת לקבל הבהרות. אך  בינתיים  העולם כולו שוקו. שכן הדואר לנטעים היה נצבר, עד שמישהו היה נוסע לשם ומעביר את כל המכתבים.


קשה מאוד לצאת לעבודה בימי סגריר אלה.  אז מה עושה איש חוליות? – תספורת. ואכן ראובן ואפי (פרום) רכבו  לחיאם על מנת להסתפר. כששבו, רטובים עד צווארם, סיפרו כי הדרך מוצפת, והיה עליהם לחצות נחלי אכזב שהפכו לנחלים, ופלגים שהיו לנהרות של ממש. וכולה – לתספורת ופריזורה. החפיפה כבר כלולה בחשבון...


קברו של יהודה סנדלר בבית הילל

בין מבקרי הנקודה החדשה שלנו היה גם יהודה סנדלר, השומר ממושב העובדים לזזה (בית-הילל בראשיתה). מפעם לפעם היה מזדמן לכאן ומסייע. והנה ב 17.1.41 (חודש פחות יומיים מיום העלייה לקרקע) תקפוהו שני ערבים מחסאס (ויש אומרים לזזה) והוא נהרג.הלוויה נערכה למחרת. אריה ודוויד ייצגו את חוליות. היה זה הקרבן הראשון של ההתיישבות החדשה בעמק.  קיברו ומצבתו ניצבים עד היום בכיכר המרכזית בצפון בית-הילל. העמוד השבור  מספר את סיפור השומר שנשבר ונפל.


שלושה ימים מאוחר יותר נפטר חבר חיאם (עמיר) אברהם דונובסקי מטיפוס. הוא הועבר לבי"ח בטבריה  ושם מת מחוליו. את קברו חצבו בבית הקברות בתל-חי. גם כאן דוויד נוכח בהלוויה כנציג  הקיבוץ. הנה כי כן, בין חדוות העלומים לשמחת היצירה, המוות הפך להיות חלק בלתי נפרד מן החיים החדשים בעמק החולה.

תאריך מאמר מקורי
28/7/2015
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!