ראיונות עם מייסדים - שפרה ברומט (חלק א')



להקשבה לראיון המלא לחץ כאן

הערה: שפרה עלתה לארץ בתור שרה. היא קבלה את שמה שפרה בחוליות לכשהתברר שבקיבוץ היו באותם ימים שתי חברות נוספות בשם שרה.



למעבר לחלק ב'

חלק א

בבית ההורים

שפרה, הילדה הקטנה עם אחיה ואחותה

נולדתי בהולנד, בבית יהודי חם, לא מסורתי  - פרט לארוחת ערב חגיגית מסורתית בימי שישי. הורים, אחותי גדולה ממני ב – 9 שנים ואח מבוגר ב – 7 שנים.

אבי היה אדם חביב וחם שתמיד היה לו זמן לכל אחד (בעיקר לילדים). איש משפחה למופת ויחסיו עם אשתו נהדרים. "כאילו רק אתמול התחתנו". בית חם ופתוח, תמיד יכולתי להביא חברים ללא הודעה, ותמיד, ותמיד התקבלו בסבר פנים יפות.

אחותי נגנה די טוב בפסנתר ושרה מצוין. "הייתה בבית מוזיקה יום, יום."

בילדותי השתתפתי בהרבה חוגים ותחביבי ילדים. הורי אפשרו לי ושמחו שעסקתי בפעילות חיובית, ולא נגררתי לכל מיני מעשים "מגונים". אימא לא עבדה וניהלה את הבית.

קוריוז: אחותי חזרה יום אחד הביתה ואמא לא הייתה. בבית נוכחו באותה עת הרבה מאוד אנשים. אחותי נכנסה, וכשלא ראתה את אמא היא שאלה " מה אין אף אחד בבית?"

אמא חלתה, סבלה כאבים קשים וכמעט שלא יכלה ללכת. אבא היה כל הזמן לצידה. עד שנפטרה בגיל צעיר (לפני גיל 56). זו הייתה מכה קשה עבור כולם, ובעיקר עבורי שעדיין הייתי בבית.

הרבה יותר מאוחר, כשאבא הכיר מישהי, דבר ראשון הוא פנה אלינו וביקש את רשותנו להינשא מחדש. אבא נישא שנית, האישה לא הייתה נחמדה. אני לא הסתדרתי אתה ומהר מאוד עזבתי את הבית ברוגז וישבתי אצל אחותי. אחרי שנשאתי עזבתי לעיר אחרת, אבל חזרתי לביקור כל שבוע מכיוון שהפרידה הייתה קשה מאוד לאבא.

אני הבת הקטנה והמפונקת. אחי עדיין בחיים והקשר בינינו טוב וחזק. למדתי בבית ספר לא יהודי עם הרבה תלמידים יהודים. בית ספר טוב עם מורים נחמדים. הקשר עם החברים בביה"ס נשמר שנים רבות. הצטיינתי בספורט והייתי חברה במועדון הכדורסל ההולנדי. משחק מעט שונה מהכדורסל המוכר לנו.

בגיל 17 – 18 התחלתי לחתור בתחרויות בסירות-חתירה, האהבה הגדולה שלי. גרתי על שפת נחל, ושם הצטרפתי למועדון החתירה. שם גם הכרתי את בעלי.

חיים שלמים ונפלאים התנהלו על פני המים. הולנד כולה נהרות, ואפשר להגיע לכל מקום דרך המים.

המועדון לא היה מיועד רק לגויים, ולמרות שהם לא היו ממש אנטישמים, הם לא רצו שהיהודים יהיו בו חברים. היהודים ייסדו את מועדון החתירה "פוסידון", שם רוב החברים היו יהודים.

כמה פנטסטי היה הזמן הזה, ואיזו הנאה גדולה היו החיים על פני המים באותה תקופה. גם טיולי אופניים, שהיו כלי התחבורה העיקרי, נערכו לעיתים קרובות. הרבה פעמים היו מסיבות קטנות ומלאות חן עם אוירה טובה ומיוחדת.

כל בוקר קמתי ב 5:30 ורכבתי באופניים למועדון לאימון בוקר. גם בערב נערכו לפעמים אימונים. האימונים התקיימו לעיתים במזג אויר קשה.

שפרה שמעון ואברהם 1940

בעלי, שמעון,  שאז היה החבר שלי, היה מגיע בגמר העבודה היה מגיע והיינו נוסעים יחד, קצת בחשאי, לאחותי הנשואה שהייתה גם שומרת מצוות. את האוטו החנינו מעבר לפינה, והגענו לביתה ברגל. זה היה סוד, אבל כולם ידעו. ביום שישי היינו אצל הוריו של שמעון. בשבת אצל אבי שהיה אלמן, אמי נפטרה כשהייתי כמעט בת 16, ואבי נישא בשנית כעבור 4 שנים.  ביום שני בבוקר נפרדתי משמעון שנסע למזרח הולנד למקום עבודתו.

זו הייתה תקופה "נהדרת", "נפלאה", "פנטסטית". המון געגועים וזיכרונות יפים. חיינו אז בגן עדן של שוטים. לא יכלנו לחשוב או לתאר לעצמנו, שהמצב שהיה קיים בגרמניה יכול להיווצר גם בהולנד, למרות שאם היינו נותנים את דעתנו לכך, היינו יכולים לשער שכך יהיה.

בשנת 1939 נישאנו באמסטרדם ועברנו לגור באנסחדה במזרח הולנד בבית נחמד בקרב קהילה נחמדה, הכל היה "טוב ויפה" עד אשר החלה המלחמה.

במלחמה (מלחמת העולם השנייה)


בשנת 40 פרצה המלחמה בהולנד, ולמרות שהגרמנים עדיין לא היו ממש בתוך העיר הם כבר היו מסביב וקשה היה לנהל שגרה. באותה תקופה התחילו "לקחת" את הבחורים. לא היה ברור לאן, ועל כן שמעון נאלץ להסתתר אצל שכנים וחברים. המחתרת ההולנדית הזהירה מבעוד מועד, וכך יכלנו להתכונן ולהסתתר. לפעמים שמעון היה נוסע לתקופה של שבועיים לאמסטרדם עד שהדברים היו כביכול נרגעים.

הוא כבר לא יכול היה לעבוד באופן רשמי עבור ה"פירמה" שלו – סוכנות להפצת נייר. מכוניות ואופניים של יהודים נלקחו כך שגם האוטו כבר לא היה. נערכו חיפושים בבית. במקרה אחד שבו הוזהרנו ע"י המחתרת, שמעון הסתתר אצל השכנים והצליח להשקיף על הדירה שלהם – באו ה"חרונה פוליצי" - המשטרה הירוקה, שהיו הכי גרועים.  הם באו במשאיות עם המון חיילים ובדקו את הבית מן המסד עד הטפחות, כשכל אותה עת שמעון מסתכל דרך החלון של השכנים.

זה היה אבסורד. הפכו את כל הבית במטרה למצוא את שמעון, מבלגנים עושים רעש, אחד מהם עולה לקומה השנייה שבה ישן אברהם, התינוק, המגפיים שלו עושים "קלוץ, קלוץ, קלוץ, וכשהערתי לו שהתינוק ישן, הוא עבר לקצות האצבעות שלא להעיר אותו. "כזה אידיוט". איזה אבסורד, אנשים הבאים ליטול חיי אדם הולכים על קצה האצבעות ע"מ לא להעיר תינוק. חיפשו בכל מקום, בארונות, מתחת למיטות, בבויידם, במרתף – בכל מקום אפשרי.


כשהתחיל "לבעור" שמעון נסע לאמסטרדם לחברים גויים לתקופה ארוכה. בספטמבר 1941 שמעון קיבל הודעה כמו רבים אחרים להגיע לרכבת ושהוא יילקח למחנה עבודה. אמרו "מחנה עבודה", ואנחנו כמו אידיוטים צייתנו להם. הבאתי את שמעון לרכבת עם אברהם בעגלה. בתחנה היו המוני יהודים עם תיקים גדולים, ונעלי עבודה. לא רציתי להיות נוכחת בפרידה, ולכן חזרתי עם הילד הביתה. קרוב לבית הופיע שכן, הסיר את הכובע, שאל לשלומי ומסר ד"ש משמעון. נדהמתי. רק הרגע עזבתי אותו בתחנת הרכבת. השכן התעקש ואמר ששמעון בבית! ואכן הוא היה בבית. אחר כך התברר שאחד מה"יודנראט" הכיר את שמעון בתחנת הרכבת ואמר לו להסתלק. אותו הבחור הציל בעצם את חייו של שמעון.




אברהם בן שנתיים, לפני ההסתרה

בשנת 1942 הכל היה איום ונורא. הכל היה מפחיד. אנשים נלקחו והסתלקו. כל יום מישהו אחר. בדצמבר באו לביתנו אנשי מחתרת ואמרו לנו שאנחנו צריכים להסתלק. בידי אנשי המחתרת היו הרשימות של האנשים אשר אמורים היו להילקח. היינו מוכנים להסתלק רק במידה ויימצא סידור לאברהם שהיה אז בן שנתיים. אחד מראשי המחתרת שהיה כומר פרוטנטסטי, בשם לינדרט אוברדיין לקח את אברהם אליו לכמה ימים ואח"כ הסיע אותו בעצמו לצפון הולנד למקום הנקרא "פריסלנד", שבו הסתתרו הרבה יהודים והרבה ילדים.

ערב לאחר מכן באו שני אנשים מהמחתרת – הכומר ואדם נוסף, בשם רורינג כשלכל אחד מהם היה זוג אופניים נוסף והובילו אותנו לעיירה בשם בוקלו, מקום קרוב לעירנו. השארנו את הבית ואת כל הרכוש מאחורינו.  בבבוקלו הסתתרנו בבית קטן על יד הכביש, אצל משפחה בשם אוסקמפ. במשך היום היינו בעליית הגג, ורק בערב מאוחר כשהחשיך ירדנו לאכול במטבח. כל הזמן מישהו שמר ליד החלון הצופה לכביש. בסיום הארוחה חזרנו לעליית הגג. לצאת בכלל אי אפשר היה במשך היום, גם לא לבית שימוש, שהיה מחוץ לבית.

תעודת אימוץ מזויפת

שמעון ואני שהינו במסתור זה כמעט שנה וחצי ובכל אותה עת לא ידענו מה קורה עם אברהם. ביקשנו מהכומר שיביא לנו אות חיים ממנו. הכומר שידע היכן אברהם מוסתר נסע למשפחת ון דר מר, לקח את אברהם לצלם והביא לנו את התצלום היחיד שהיה לנו מאברהם בזמן המלחמה. היינו מאושרים.

יום אחד נערך חיפוש של ה"שחורים" – הנאצים ההולנדים אשר ידעו שיש מסתתרים אצל אותה משפחה, אפילו ידעו מאיזו עיר הגענו. את השמות שלנו לא ידעו.

ישבנו בפינתנו, ליד החלון, צופים לכביש וראינו  את ה"שחורים" מגיעים, תפסנו את הנעליים ורצנו לחדר אחר, עוד יותר קרוב לגג, זה היה מחבוא בתוך ארון. רק מבפנים היה אפשר לסגור אותו. יאן פן לימר ראש צוות החיפוש "יימח שמו" אשר הוצא להורג לאחר המלחמה, פקד על חייליו להקיף את הבית ובמשך שעתיים ורבע הם הפכו את כל הבית בחיפושים (הבית היה קטן מאוד ואפשר היה לשמוע בו כל מילה), כולל הרמת קרשי הרצפה. יכולנו אפילו לראות את אור הפנס שלהם כשהם חיפשו בקירות. בסופו של דבר הם הסתלקו, אבל לא לפני שיאן פן לימר אמר לזוג שהוא יודע שיש יהודים בבית והוא יחזור וישרוף את הבית יחד איתם וימצא את היהודים. באותו היום החלטנו ללכת משם, האישה הייתה לגמרי בשוק, הרגשנו שאנחנו לא יכולים לעשות לה את זה.

באו מהמחתרת (שתי אחיות ואח) ולקחו אותנו לאיזה איכר שאצלו היו הרבה יהודים וסטודנטים. שם נשארנו כיומיים. חשבנו שבדרום יותר טוב, מכיוון ששם לא הכירו אותנו. למחרת לקח אותנו אותו בחור לרכבת. הוא קנה כרטיס אחד לשלושתנו, במקום כרטיס נפרד לכל אחד, וזאת הייתה שגיאה. בצהריים הרכבת הגיעה למרכז הולנד. אנחנו ישבנו ברכבת בשני קצות הקרון כשפנינו זה אל זו, זאת כדי שנוכל לראות אם קורה משהו לבן הזוג, ואז לנסות ולהסתלק כדי שלפחות אחד מאיתנו יישאר בשביל הילד. רורינג, הבחור מהמחתרת, היה באמצע הקרון כדי להשגיח על שנינו וגם כדי לשמור מרחק משנינו. הגרמנים עלו לרכבת ועשו ביקורת. הם לקחו את תעודות הזהות שלנו שהיו מזויפות. בתעודה שלי אפשר היה לראות בעין לא מקצועית שהיא מזויפת. התעודה של שמעון הייתה יותר טובה. הגרמני הסתכל בתעודה שלי כמה דקות והחזיר לי אותה. אח"כ לקח את התעודה של שמעון, הסתכל בה, ובלי לומר מילה הוציא אזיקים, כפת את שמעון ולקח אותו לחלק אחר של הרכבת, שהיה מלא בחיילי גסטפו. זאת הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את שמעון. ככל הנראה שמעון היה מטרתם כי הם נגשו ישירות אליו ועצרו אותו. כנראה שהייתה הלשנה. 

נשארתי עם הבחור מהמחתרת. לא דברתי איתו כדי שלא ידעו שיש קשר בינינו. הרכבת המשיכה ליעדה. קצת לפני היעד הרכבת החלה להאט ואני פתחתי את דלת הרכבת וקפצתי. ההחלטה לקפוץ הייתה "אוטומטית". בלי מחשבה, מין הרגשה שאני צריכה להציל את עצמי ואח"כ לנסות לעשות משהו בשביל שמעון.

בדרך נס לא קרה דבר. התגלגלתי קצת, קמתי והתחלתי ללכת. רק "שלא להיכנס לתחנה". הלכתי בשדות ובמטעים. ללא מחשבה הגיונית. עברו שעות ארוכות, אולי היה כבר ארבע או חמש אחה"צ. פתאום בא לקראתי רורינג, הבחור מהמחתרת. הסתבר שהוא ראה אותי קופצת מהרכבת, וברגע שהרכבת הגיעה לתחנה הוא ירד ממנה והתחיל לחפש אותי. שמעון היה כל הזמן על הרכבת.

אמרתי לבחור שאני מעוניינת בכרטיס בודד לרכבת, ומעוניינת ללכת לבד. אמרתי לו שאסתדר לבד, ואם לא אז הוא ממילא לא יוכל לעזור לי. ביקשתי ממנו גם שיאמר לי לאן הוא מתכוון לקחת אותי, אבל הוא לא יכול היה לגלות לי. לאחר דיון החלטתי בכל זאת לנסוע איתו ברכבת שהובילה אותנו דרומה, עם כרטיס אישי תוך העמדת פנים שאנחנו לא מכירים. במשך כל הנסיעה הרגשנו שהנאצים ברכבת יודעים עלינו, ורק מחכים לרגע מתאים. הרגשה קשה. קצת לפני שהרכבת עצרה בתחנה האחרונה, בערך 11.00 בלילה, הבחור עשה מעשה כל כך בלתי אחראי, שעד היום אני לא יכולה להתגבר על זה. הוא קפץ מהרכבת ורץ דרך התחנה והמשמר, והשאיר אותי לבד על הרכבת. שמעתי יריות וחשבתי שהרגו אותו. ירדתי מהרכבת, ולא העזתי לצאת מהתחנה. בחוץ הכל היה מוקף שמירה, ואילו בתוך התחנה היו מקומות להסתתר. הכל היה מאוד חשוך, זו הייתה הרכבת האחרונה. חיכיתי זמן רב בתוך התחנה החשוכה, ואז פתאום הופיעו נאצים עם פנס. לא זוכרת בדיוק לאיזה פלג השתייכו. התחילו לחפש בתוך הרכבת שהייתה בתחנה. הייתה לי תחושה שמחפשים אותי. זה התברר אח"כ כנכון. באותו רגע לא הייתי בטוחה בזה. כשהסתלקו החלטתי שלמרות השמירה אני מוכרחה לצאת מהתחנה. לפי השילוט הבנתי שאני באמת בדרום הולנד, והתחלתי לחצות את התחנה. עברתי את הפסים וראתי אדם מתקן את המסילה. לא יכלתי לעבור על פניו בלי לומר דבר, כי הייתי מעוררת חשד. שאלתי אותו מתי אמורה להגיע הרכבת הבאה, ושאני מחכה למישהו. כל הפעולות שלי היו אוטומטיות, ללא תכנון וללא מחשבה. האיש אמר לי שזו הייתה הרכבת האחרונה, ושיותר לא יגיעו הלילה רכבות, גם לא זו של עובדי המכרות. אמרתי "טוב אז כנראה אני טועה", שאלתי מהיכן אפשר לצאת? האיש הורה לי על הכיוון. אמרתי שלום והלכתי לכיוון היציאה הראשית. בפתח הראשי היו תמיד שמירה ובדיקות, וחיפשתי פתח צדדי. ליד הפתח הצדדי נתקלתי באיש צעיר ששאל אותי למעשי. אמרתי לו שאבדה לי תעודת הזהות, הכרטיס והתיק, ולכן לא רציתי לצאת מהפתח הראשי שלא יעצרו אותי. האיש אמר: "זה לא נורא גבירתי, תבואי איתי כבר אין שמירה". מחוסר ברירה הצטרפתי אליו. בדיוק כשעברנו דרך היציאה נתקלנו בחולית "שחורים" - נאצים הולנדיים. ברכתי אותם בערב טוב. ה"שחור" עונה "שלום גבירתי". יצאנו.

מצאתי את עצמי בעיר לא מוכרת, באמצע הלילה לא יודעת לאן לפנות ומה לעשות. הלילה ליל ירח מלא כך שהכל מואר כמו אור יום. רק המקומות המוצלים נראו שחורים לגמרי. ניגשתי אל חייל גרמני שעמד במרחק של 10 – 20 מטר ממני, מכיוון שלא יכלתי להסתלק סתם ככה. ברכתי אותו לשלום וסיפרתי לו סיפור על חפצים שאבדו ועוד מיני דברים. אמרתי לו שאני צריכה להגיע לאיזו עיירה שפתאום עלתה לי בראש. זה היה שם של מקום שלמדתי עליו כשהייתי קטנה בביה"ס. החייל אמר לי שהמקום מאוד מרוחק וכבר אין חשמלית. אבל אם אלך על פסי החשמלית בסוף אגיע למקום. השיחה התנהלה בגרמנית הכי יפה שידעתי. הודתי לו והתחלתי ללכת ברחוב הראשי בצדו המוצל. איך שאני מתחילה ללכת אני רואה שתי דמויות במדים שחורים. חשבתי "גמרנו. זה הסוף". המשכתי ללכת. שתי הדמויות חוצות את הכביש מהצד המואר לצד החשוך ובאים אלי. אחד גדול ושמן ואחד קטן ורזה. כמו בסרט. אומרים "שלום גברת" ומתחילים לחקור. ראיתי שאלה שוטרים הולנדים. סיפרתי להם את השקרים הרגילים, על זה שגנבו לי את תעודת הזהות ואת התיק. הזמן מתארך ומאופן השאלות ודרך התנהגותם הבנתי שבעצם הם לא רוצים לפגוע בי. החלטתי לספר את הסיפור האמתי. התוודיתי שאני יהודייה שקפצתי מהרכבת וברחתי מהגסטפו, ושבעלי מוחזק אצלם. בהתחלה השוטרים ההולנדים לא האמינו לי והמשיכו לחקור ולנסות לברר מה בעצם הסיפור הנכון. כל זה נמשך למעלה משעה וחצי, ואני פשוט הוכרעתי מעייפות, ומחוסר תחושת זמן. אמרתי להם שאני מאמינה שהם "טובים", אחרת לא היו מחכים ומקשיבים כל כך הרבה זמן. "הייתם כבר לוקחים אותי". השוטרים השתכנעו בסוף שהסיפור אמתי, הבטיחו לעזור, אבל אם היה מתברר ששקרתי, לא הייתי זוכה לראות את יום המחר. בדיעבד התברר ששוטרים אלה עבדו עם המחתרת, ועזרו רבות בהצלת יהודים וסטודנטים. בקשו ממני לחכות. אחרי זמן מה הם חזרו השמן אמר לי לבוא אתו, ולא לפחד אם בדרך הוא יעצור אנשים וישאל שאלות, כי זו העבודה שלו, והוא צריך לבצע אותה. מאז שקפצתי מהרכבת הראשונה ועד שפגשתי את השוטרים עברה כמעט יממה שלמה. הייתי רעבה ועיפה ובקושי החזקתי את עצמי ערה.

במקומות מסתור

אברהם צולם ע"י צלם מקצועי כשהיה מופרד מהוריו

כך הלכנו עד שהגענו לחווה גדולה. שם השאיר אותי ליד גדר ברושים ונכנס לברר האם הכל בטוח. עבר זמן והשוטר לא חזר. התחלתי לפחד שמא סידרו אותי, ואולי הוא מכין מקום להרוג אותי. החלטתי לדפוק על דלת הבית. את הדלת פתח איכר שהזמין אותי להיכנס והושיב אותי ליד שולחן. אח"כ נכנסה אישה, שהתברר יותר מאוחר שהיא אחותו, והביאה לי אוכל. לא ידעתי היכן השוטר ההולנדי. רק אחרי זמן רב הוא נכנס פתאום ואמר: "תודה לאל שאת כאן". התברר שהשוטר סרק את המקום ע"מ לוודא שהכל כשורה, וכשהוא חזר לקחת אותי כבר לא הייתי. הוא חשש שאני מרגלת גרמניה שבגדה בו והלכה להודיע לגרמנים על מקום המסתור. אחר כך כשכולנו ישבנו יחד הם התחילו לשאול ולשאוב את כל האינפורמציה שרק יכלו. הייתי מוכנה לספר להם רק שאני יהודייה מאמסטרדם. לא נתתי כתובת מדויקת, שתעודת הזהות שלי מזויפת. מסרתי את שמי האמתי. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה למסור את שמו של האיש שעזר לי לברוח, ושבעצמו קפץ מהרכבת. לא ידעתי לספר אם הוא בחיים או לא, רק שהיו יריות כשהוא ברח. את שמו, למרות שידעתי, סירבתי למסור. לא ידעתי עדיין אם הם לגמרי "בסדר". אם הייתי מוסרת את שמו הייתי יכולה להפיל הרבה מאוד אנשים. הם הודו לי. אמרו "הלוואי שיהיו אנשים רבים כמוך שהיו מסרבים למסור שמות". המשכנו לשבת. לא ידענו מה לעשות ואיך להמשיך. הרגיז אותם שהאיש שאמור היה להוביל אותי, קפץ מהרכבת וברח. היחס אלי היה נפלא. קבלתי מזון ומיטה לישון. האנשים היו נורא נחמדים. זה היה הזמן היחיד שבו יכלתי לחשוב על מה שקרה אתי ועם האחרים.

למחרת בבוקר הגיע איש קצת יותר צעיר ממני. (אני הייתי אז בת 32-34) ואמר שהם באו לעזור לי, אבל קודם הם מבקשים לדעת מי האיש שברח ומה קרה אתו. אמרתי שמסרתי את כל מה שידעתי, תיאור חיצוני שלו ואת הכינוי. את שמו האמתי לא ידעתי. הוספתי שהאיש שייך למחתרת, ובין אם הוא קתולי או יהודי או פרוטסטנטי  כל המחתרות קשורות באיזה אופן, ואם הם יחפשו ויבררו הם ימצאו אותו. כך זה נמשך 3-4 ימים, שבהם חיפשו אותו ושוב חזרו לחווה לשאול אותי שאלות.

כל אותם ימים הייתי סגורה בחדר שהיה נעול מבחוץ. הם לא ידעו אם כל מה שאני מספרת זאת אמת, וגם לא מי אני בדיוק. בכל פעם שהייתי צריכה לשירותים הייתי קוראת, היה בא מישהו, מלווה אותי, מחכה ומחזיר אותי לחדר.

יום אחד בזמן שהייתי בחדר, הסתכלתי מחלון קטן שהשקיף על שביל הגישה לבית, ראיתי שני אנשים מגיעים על אופניים ומקיפים את הבית. שמעתי דפיקה בדלת. נכנסו האיש אשר כל הזמן חקר אותי וה"יופ" הזה שברח מהרכבת. בחיי עוד לא נישקתי אדם כפי שנישקתי אותו. הוא היה ההוכחה לאמיתות הסיפור שלי ולאמינות שלי.

התברר שכשהוא קפץ מהרכבת התחילו לרדוף אחריו, וכל הלילה הוא רץ ממקום למקום כשהגרמנים בעקבותיו. הוא הכיר את האזור מצוין. בסופו של דבר מצא מקום מסתור. למחרת מצא איש קשר ודיווח לו על המצב, וביקש שיודיעו ב"אנסחדה" שהוא כרגע מנוטרל ואין מי שיעזור לי.

אח"כ נשמעה שוב דפיקה בדלת ונכנס איש מאנסחדה, שאת אשתו הכרתי.  הוא ידע לספר שאת שמעון לקחו לבית הסוהר ואח"כ העלו אותו על הטרנספורט האחרון שיצא מאמסטרדם למחנה הריכוז.

אחר כך הרגשתי אדם חופשי. אמנם תחת שלטון כיבוש זר, אבל משוחררת. העבירו אותי למשפחה אחרת שנתנה לי מסתור, כמה נפלאים האנשים שהיו מוכנים לקחת על עצמם סיכון כזה, חושבת הרבה על השאלה האם גם אני במקומם הייתי עושה דבר כזה.

כך עברתי מבית מסתור אחד למשנהו, עד שהגעתי לבית גדול מאוד ומפואר שהיה שייך למשפחה קתולית חשובה בעיר ומרובת ילדים (12). האב היה ארכיטקט שבנה את הכנסיות בעיר. שם הייתי במחבוא ועבדתי בתוך הבית. ביחד אתי הסתתרה יהודייה נוספת, צעירה יותר (בת 16, 17).  ההורים היו "בסדר", אבל אחת מבנותיהם הצעירות "מריטיין" שהייתה כבת 13, 14 הציקה לנו בקשר ליהדות בלי סוף. יום אחד כשהיא הציקה לי הרגשתי שאני לא יכולה יותר להבליג וכל המתח והעצבנות שהיו בי התפרצו. תפסתי אותה והיכתי אותה בכוח. אחרי שגמרתי להכות אותה ניגשתי לאימא שלה וספרתי לה מה שקרה. האם אמרה לי שפעלתי בסדר. ושמה שהילדה קבלה הגיע לה. למרות שזאת הייתה תגובת האם, הרגשתי שאני לא יכולה להישאר שם. בקשתי, דרך איש הקשר במחתרת (תמיד הייתה לי כתובת של מישהו) לעבור למקום אחר.

נדדתי ממקום למקום. עברתי אצל הרבה מאוד משפחות. כל אחת סיפקה לי חוויות ורשמים שאותם אני זוכרת עד היום. לעיתים נשארתי כמה ימים או כמה שבועות ולפעמים רק מספר שעות. תלוי בנסיבות. הרבה פעמים הייתי צריכה לעבור בגלל מקרים בלתי נשלטים.

האנשים היו בסדר.  פנטסטיים. היו מצבים בהם חששתי לחיי המשפחה יותר משהם חששו לעצמם. ההחלטה לעבור הלאה הייתה הרבה פעמים החלטה שלי ולא של המשפחה. אחת התחנות האחרונות הייתה בביתו של איש המחתרת, הרמן בוקמה, (הוא האיש אשר תחקר אותי בחווה הראשונה שבה הוחזקתי). הוא שלח את בתו לאסוף אותי ממקום המסתור שבו הייתי. הלכתי במרחק מה ממנה עד שהגענו לחווה מאוד ישנה שהייתה ביתו של הרמן. שמו של המקום היה  Spekholzerheide. הרמן היה המשנה לראש המחתרת. על נפלאותיו ועזרתו לי, אפשר למלא עשרה ספרים. הבית שלו היה מעין תחנת רכבת לפליטים, תינוקות, יהודים, סטודנטים ואחרים, שהיו צריכים מסתור לעיתים לכמה שעות ולעיתים לכמה שבועות. בזמן שהייתי שם עברו והסתתרו לפחות 60 איש. לזוג עצמו היו תשעה ילדים כששבעה מתוכם גרו בבית. אנשים נפלאים ומיוחדים במינם. הזוג עצמו מת, אבל אני שומרת עד היום על קשר עם שתיים מהבנות שלהם. אותו איש מחתרת גם עזר לצנחנים ולחיילים של כוחות הברית אשר הגיעו והוא (כמובן לא לבד) העביר אותם את הגבול לבלגיה, ומשם למקום ממנו חזרו לאנגליה.

בהסתמך על עדויותי ביד ושם, וגם של אחרים, זכו הכומר לנדרט אוברדיין, שתי אחיותיו, עוזרו רורינג (האיש מהרכבת), הזוג אוסקמפ מבוקלו ( אצלם ישבתי עם שמעון שנה וחצי), והרמן בוקמה במדלית חסידי אומות העולם.  על שם כל אחד מהם ניטע עץ ביד ושם. גם שתי המשפחות שהסתירו את אברהם כמעט שלוש שנים, הכומר יוהאנס בילסמה ואשתו והזוג פיטר ואנה ון דר מר מהעיירה בולסוורד בפריזלנד זכו במדליית חסידי אומות עולם.

השחרור

הגיע יום השחרור. הולנד שוחררה בשני חלקים.

ראשון שוחרר החלק הדרומי ב – 17 לספטמבר 1944, ואילו החלק הצפוני, שם היה הרצוג הנשיא קולונל בצבא הבריטי) שוחרר רק בחודש מאי של שנת 1945.

בסוף שנת 1944 מצאתי עצמי משוחררת, ללא כל ידיעות על מצבם או מקום הימצאם של בני משפחתה, (שמעון בעלי, אברהם בני, אבי, אחי ואחותי). זה הרס אותי. כך היה מצבם של כולם, אולם זה לא הפחית מעוצמת הכאב והתסכול.

איש המחתרת שהיה גוי היה יכול לנוע בחופשיות, והוא חזר עם האינפורמציה הזו: את אחותי וילי עם בעלה והילד שלהם שלחו לברגן בלזן. לגבי אחי ליון שהיה כבר חולה הניחו שהוא לא יקום, בעיקר בשל רעב ותת תזונה. אבי התעוור, כנראה בן לילה ונפטר מיד אחרי המלחמה. אחי, אגב, חי עם אשתו עד סוף שנות ה-80.

עם שחרור הדרום רציתי לצאת מהחווה של הרמן, לחפש מקום לגור ועבודה. השאיפה העקרית שלי הייתה לחזור לצפון לאנסחדה ולחפש את קרובי משפחתי. הצפון היה עדיין תחת כיבוש הנאצים, וזה היה בלתי אפשרי. בכל אופן אותו איש מחתרת ומשפחתו לא היו מוכנים לשמוע על כך שאעזוב. הם אמרו לי שאני כמו בת משפחה, ושאשאר איתם עד שאוכל לחזור הביתה. נשארתי איתם מספטמבר 44 עד פברואר 45. מצאתי עבודה במשרד של הצבא ההולנדי, שעדיין לא היה ממש צבא, אלא רק התחיל להתארגן. בעבודה זו זכיתי עקב ידיעת שפות רבות. עסקתי שם בעיקר בתרגום והדפסה.

פריץ (שלמה בחרך, בעלה של רבקה) שהיה אז בצבא היה יכול לנהוג עם הרכב הצבאי שלו ולעבור בחופשיות בכל מקום. נתתי לו מכתב ארוך ומפורט המספר את כל קורותי כדי שיעביר אותו ל"אנסחדה", לאיש קשר של המחתרת, כדי שימסור את המכתב למשפחה המאמצת שהחזיקה את אברהם אצלה. ביקשתי במכתב, שיספרו לאברהם שיש לו אימא שאוהבת אותו ושתבוא לקחת אותו. המכתב אכן הגיע ליעדו כמה ימים לפני שאני הגעתי לשם.

העבודה הייתה עבודה רווחית והתשלום היה גבוה באופן יחסי. בעקבות העבודה עבור הצבא ההולנדי קבלתי "פס", אתו יכלתי לנוע בחופשיות גם לאחר שעות החשיכה. היה אז עוצר.  זה היה נהדר, יכלתי להגיע ל –" rest- senter", שהיה בעיר ושם לקבל מזון משובח ולהיפגש עם צעירים בני גילי. הם היו תמיד מחזירים אותי לחווה עם ג'יפ. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי בג'יפ. האמריקאים אהבו מאוד לבוא לחווה, מכיוון ששם הייתה להם תחושה של בית, מה שחסר להם מאוד. אחד החיילים אף התחתן עם אחת מהבנות של הרמן. הם הביאו איתם כמויות של מזון אמריקאי משובח (פודינג שוקולד עם קצפת), ומנות קרב וסיגריות (שתמורתן היה אפשר להשיג כמעט כל דבר). פרט לכמה חודשים ספורים לקראת סוף המלחמה, אף פעם לא הייתי ממש רעבה. תמיד נמצא משהו לאכול. מצבי היה טוב ללא השוואה, יחסית למצבם של אחרים אשר פשוט גוועו ברעב.

עם אברהם אחרי השחרור לפני העליה לארץ

הצורך לדעת פרטים ולחפש את אברהם התינוק, עליו לא ידעתי דבר, אפילו לא אם הוא עדיין בחיים,  כל כך בער, שנפרדתי מהמשפחה ועליתי צפונה לעיר "איינדהובן", שם הוקם מרכז לאיתור יהודים. באותו מרכז קבלתי עבודה. תחילה בהתנדבות ואח"כ עבור סכום סמלי. התגוררתי אצל משפחה יהודית לזמן קצר. במרכז לאיתור נעדרים גילתי ברשימות שאחותי, גיסי ובן אחותי שוחררו מברגן בלזן, והם בחיים. שם פגשתי את פריץ (שלמה) בחרך (בעלה של רבקה ז.) וגם את רבקה שהסתתרה באותו מקום.

הדחף להתחקות אחר גורלו של אברהם היה כה גדול  שהמשכתי לעלות צפונה. סוף, סוף באפריל חציתי את הנהרות הגדולים (מבצע לא פשוט), ובדרכים לא דרכים הגעתי לאנסחדה. באנסחדה חיפשתי בין אנשים שהכרתי, ושם דרך איש קשר נודע לי שאברהם בחיים, ונלקח למקום בצפון. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי. המתח היה רב כ"כ. קיבלתי שם של אנשי קשר, שהיו יכולים לומר לי להיכן אברהם נלקח. בעיר "וורדן" שב"פריזלנד", הייתה כתובת ראשונה, שם קיבלתי כתובת שניה וכתובת שלישית, ואז את הכתובת האחרונה. העיירה מאוד יפה ועתיקה בשם בולסוורד (Bolsward) אליה התקרבתי בכל כלי תחבורה אפשרי (אופניים, קל נוע, רכבת, סוס ועגלה). וכשהגיעתי לפתח העיר בקשתי מהאיש שהסיע את הסוס והעגלה להוריד אותי, והתחלתי ללכת ברגל. הגעתי למרכז העיר, כשבידי הכתובת המדויקת. לא ידעתי היכן היא נמצאת. פניתי לאישה אחת ושאלתי "את יכולה להגיד אפוא ה"אורטייה"?   (Het oortje)האישה הסתכלה עלי ואמרה: "כן, את בטח האמא של פרדי" (אברהם). האנשים שם הכירו אותו.

הגעתי לבית פועלים ישן וקטן שמחוצה לו עמדו "קלומפייס" קטנים (נעלים הולנדיות מעץ). בשבילי הם היו אברהם. דפקתי על הדלת, היא נפתחה, ובפתח עמד ילד קטן "עם יד מורמת גבוה עד הידית" מסתכל בי. שחום עור, עם עיניים גדולות שחורות, יחף (הקלומפייס הסתבר היו באמת שלו). אני מסתכלת בו. עבר זמן עד שיכולתי לדבר. שאלתי אותו: "אתה יודע מי אני"? הילד מסתכל בי ואומר בפריזית, (דיאלקט הולנדי) "כן. את האימא שלי" -  "Das mien moeke".

אותו מכתב ששלחתי אכן הגיע כמה ימים לפני לכתובת הזו, והמשפחה אכן ספרה לאברהם כך שיהיה לו קצת מושג ורקע. המשפחה הכניסה אותי והייתה אדיבה ונחמדה. משפחה פרוטסטנטית אדוקה (עם 10 ילדים, 8 מהם מבוגרים מאברהם ו – 2 קטנים ממנו). הם שאלו שאלות והזמינו אותי לאכול איתם צהריים. בסוף הארוחה ירד אברהם מהכיסא וזחל תחת השולחן ישר אל הברכיים של האם המאמצת שלו ושם הוא ישב. אף אחד מילדיה הפרטיים לא זכה לזה. האם אמרה לי ששאר הילדים קבלו מספיק, ואילו לילד הזה מגיע יותר. הייתי מלאת התפעלות ושבחים. הקשר עם המשפחה הזו קיים עד היום. גם אני וגם אברהם היינו אצלם כמה פעמים. אחרי כל השנים הארוכות האלה התברר שילדי אותה משפחה קינאו באברהם על כך שהאם תמיד לקחה אותו על הברכיים ואותם לא.

נשארתי עם המשפחה זמן מה. הקדשתי את הזמן לאברהם. טיילנו יחד בעיירה וספרתי לו סיפורים. הכל היה בסדר מההתחלה. לאחר אותה תקופה קצרה, שאלתי את המשפחה אם זה אפשרי שאסע עם אברהם לשבועיים ע"מ שגם אברהם וגם המשפחה יוכלו להתרגל לרעיון שאני לוקחת אותו. המשפחה הסכימה סיפרתי לאברהם שזה מה שהולך להיות. הפרידה מהמשפחה הייתה  קשה מאוד ומרגשת. לקחתי את אברהם לנמל הפנימי ממנו הפלגנו לחלק אחר של הולנד. אחת מבנות המשפחה התלוותה אלי. כשכבר ישבו בתוך האנייה ישבתי ליד אברהם ודיברתי על כל מיני דברים רק ע"מ להסיח את דעתו. סימנתי לאחות לעזוב אותם וללכת באותו רגע אברהם שישב לידי כ"כ קטן "כמו ציפור קטנה" ומכונס, התחיל לבכות, אבל בלי קול. רק דמעות זלגו וזלגו, והוא לא אמר דבר, לא התלונן ולא שאל. רק אחרי הרבה שנים אברהם סיפר לי כמה קשה היה לו הניתוק מהמשפחה.

במשך כל שהותנו בהולנד נשמר הקשר עם המשפחה. כילד קטן אברהם נסע הרבה פעמים לבקר אותם, והם באו לקחת אותו לחופש וביקרו אותו באמסטרדם. זכיתי להיות עם אברהם בלוויה של האם אנה, שנפטרה באותו יום שהגענו להולנד לביקור  הרבה שנים אחר כך.

אחרי שנפרדנו מהאחות, כשהעצב פג במקצת הגענו למקום העגינה של המעבורת, לא רחוק מאמסטרדם. בנמל חיכו לי אחותי וגיסי ולקחו אותנו לאמסטרדם. אחותי וילי ששוחררה ביחד עם בעלה מברגן בלזן זמן לא רב לפני כן, נראתה כל כך זקנה וכ"כ רע עד שלא זיהיתי אותה בין מקבלי הפנים ברציף. כשהיא נגשה אלי. הלכנו איתה לבית דודה ודוד שלי שם התגוררנו בהתחלה.

למעבר לחלק ב' של הכתבה לחץ כאן

הציורים של אברהם - כתבתה של מיה איידן - שודרה בערוץ 10 ליום השואה 2015

תאריך מאמר מקורי
16/12/2015
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!