ראיונות עם מייסדים - שפרה ברומט (חלק ב')



להקשבה לראיון המלא לחץ כאן 

הערה: שפרה עלתה לארץ בתור שרה. היא קבלה את שמה שפרה בחוליות לכשהתברר שבקיבוץ היו באותם ימים שתי חברות נוספות בשם שרה.


לחזרה לחלק א'

פרק ב'

עלייה לישראל בלי אברהם

ידעתי כל הזמן שאני רוצה לעלות לישראל. להישאר בהולנד אחרי כל מה שקרה לא רציתי. סיפרתי לדוד ולדודה, ובטוב ליבם הם הציעו לי להישאר לגור אצלם במקום לחפש דירה. נשארנו אצלם והתחלתי לעבוד בסוכנות. שם פגשתי את יצחק סלייפר (שלח) מחוליות, שעבד בתור שליח מהארץ. כבר לפני נישואי ידעתי שאני רוצה להגיע לחוליות. אז פרצה המלחמה וכל התכנית נדחתה, ועכשיו היה באפשרותי לממש את התכנית. הכל היה צריך להתבצע בחשאיות, מכיוון שהעלייה הייתה בלתי לגאלית. פניתי לכל המקומות האפשריים אבל לא היו מוכנים לקבל אותי ולתת לי לנסוע, מכיוון שהייתי עם ילד קטן ונסיעה כזו הייתה מסוכנת. לא הייתי מוכנה לוותר. באחד הימים נסעתי לבקר משפחה של חברה שלי, ובזמן שהייתי אצלה צלצל  הטלפון ושמעתי את האם נרגשת, אומרת מילים כמו "כן, ונשיקות, ותמסרי ד"ש". הסתבר שאחת מבנותיה הייתה בא"י  (בקיבוץ גלעד). המטלפנת בחורה צעירה לקראת עלייה לארץ. הבנתי שעומדת להתבצע עלייה נוספת בלתי לגאלית והחלטתי שאהיה בה בכל מחיר. התברר שהיו לי בסה"כ יום ולילה להתארגן ולסדר את כל הדברים. לאמסטרדם הגעתי בשעה 12.30 בלילה למשרד שבו סידרו את כל הסידורים החשאיים. וכשביקשתי פרטים ולהצטרף הם העמידו פנים שאין להם מושג על מה אני מדברת. נתנו לי כתובת מסיימת ואמרו לי לנסות שם.  באמצע הלילה לבד ברגל הלכתי לאותה כתובת. לא היה לי זמן לפחד.

השעה הייתה כבר 1.30 בלילה כשצלצלתי בדלת, עמד בפתח איש לבוש כולו וערני. ביקשתי  שיצרף אותי לעליה הקרובה ושלא אזוז מהמקום לפני שהוא יסדר את זה. האיש ניסה להיתמם ולהכחיש שקיים דבר כזה, אבל לבסוף נכנע והכניס אותי לבית. שם ישבו כמה חבר'ה וסידרו את הפרטים. הם אמרו לי שלא ייתכן לקחת ילד בן 6. נסיעה כזו היא לא בשביל ילדים. לא הייתי מוכנה לוותר על הנסיעה. אז הם אמרו שזה יתאפשר בתנאי שאחתום שאני לוקחת על עצמי את כל האחריות לגבי הילד במשך המסע. חתמתי וקבלתי את האישור.

בינתיים כבר עלה הבוקר. חזרתי לסידורים אחרונים, נפרדתי מהדודים, מהאחים ומאבא. אבא אמר לי שכבר לא ניפגש, והוא אכן נפטר מבלי שהספקתי לראות אותו שוב.  הפרידות היו מאוד קשות ומרגשות. הזהרתי את כולם לבל ידברו או יספרו על נסיעתי. פניתי לעו"ד כדי לקבל מכתב רשמי חתום ע"כ שאברהם רשאי לבוא איתי. עורכת הדין הייתה מאוד לא נחמדה. אמרה לי שאני יכולה לקבל את האחראיות על עצמי, אבל על אברהם להישאר. היא הבטיחה שבעליה הלגאלית הראשונה, בעוד כ-  3 חודשים, אברהם יצורף ויעשה עליה. הרצון שלי לעלות היה כ"כ חזק, עד שמחוסר ברירה חתמתי על המסמך שאני משאירה את אברהם בהולנד. באותו יום שני בערב הלכתי אל אחותי ושאלה אותה אם אוכל להשאיר אצלה את אברהם. ואחותי שאהבה אותו כמו את בנה הסכימה כמובן. ארזתי, סידרתי ולקחתי את אברהם אל אחותי. שאלתי את אברהם אם זה בסדר שאסע לפלסטין ואחפש לנו בית יפה קטן לבן עם גג אדום, כי עכשיו יש מקום באנייה. הוא אמר "כן זה בסדר". שאלתי אותו אם יוכל לחכות עד שאחזור לקחת אותו או עד שיביאו אותו אלי, ובינתיים הוא יגור עם דודה וילי ודוד הנרי. ואברהם שוב אמר "כן זה בסדר". אברהם היה מאוד נבון וקיבל את זה מאוד יפה, וידע אם אני אומרת אני אבוא לקחת אותו, אז אני אבוא לקחת אותו. השארתי אותו. למחרת סידרתי סידורים אחרונים ללא זמן או אפשרות לנשום, ונסעתי ל"אוטרכט" – מקום המפגש – שם היו פריץ ורבקה בחרך. במקום קיבלנו הוראות אחרונות לפני הנסיעה שהייתה אמורה לצאת למחרת בבוקר ושם גם ישנו את הלילה האחרון על הרצפה.

בבוקר נסענו באוטו של הצבא האנגלי (שהיה שייך לבריגדה היהודית). הנוסעים שישבו בקצה האחורי לבשו מעילים וכובעים של הצבא האנגלי – למקרה שמישהו יראה אותם אם הווילון של הרכב יזוז. הייתה עצירה אחת בהולנד עצמה, ואז המשיך הרכב לבלגיה. בבלגיה האוטו נעצר באיזה כפר לפני בית עצום (כנראה ווילה), מאוד מוזנח, שהיה שייך לסוכנות. שם היינו אמורים לישון לילה אחד, ובסופו של דבר נשארנו כשבועיים. האווירה הייתה טובה והרוח אופטימית. במשך אותם שבועיים קיבלנו קצת הכשרה ורקע ולמדנו קצת תרגולת צבאית של עמידה במסדר ובזמנים.( אני הייתי מעין מפקד כיתה). בלילות ישנו במיטות שדה (מה שלה היה נוח במיוחד) בצפיפות רבה למדי. באותו מקום הכרתי את תמר עמרם, וגם פריץ בחרך היה איתנו. פריץ כבר היה חולה, למרות שעדיין לא ידעו על כך. רבקה בחרך – זוננפלד וצפורה בר אשר כבר עלו ארצה קודם. שתיהן היו בחודש האחרון להריונן. יוסף בר אשר הגיע אחר כך בגלל שהיו לו עדיין סידורים להשלים. לכל אחד היה מותר לקחת רק 15 ק"ג וזה היה מעט מאוד, ולכן לקחו רק את הדברים ההכרחיים.

המסע לארץ ערך בערך 3 חודשים, עם הפסקות, שבועיים בבלגיה ו-6 שבועות במחנה עתלית. לחוליות הגענו ב – 15 באוגוסט.

אחרי שהייה של שבועיים יצאנו מבלגיה והדרמנו במסע של כמה ימים עד שהגענו ל Cote d' azure  בצרפת. התמקמנו ב"שאטו" קרוב לשפת הים. שהינו שם די הרבה זמן. שם היה נעים יחסית, לפחות לבחורות שאכלו די צורכן. לבחורים תמיד חסר אוכל. ההולנדים מבין העולים שהיו שם, שחו בים שהיה קרוב מאוד.

המקום התנהל כמו קומונה. אולם גדול לבחורות, מחיצת רשת, ומעבר היו הבחורים. נפגשנו כל אחה"צ לשעתיים. עבדתי במחסן הפרודוקטים של אותו מקום. תמר עמרם עבדה במטבח של חדר החולים שהוקם שם. את שאריות האוכל לקחנו בכיסים ושמרנו לבחורים. כבר לא היו לי בגדים משלי אז לבשתי מדי צבא בריטי. בלילה היו אימונים. זה היה נורא מצחיק. לילה אחד הקפיצו אונו במהירות, "זרקו" אותנו לשלוש משאיות שעמדו בחושך והתחלנו לנוע במהירות עצומה. זה היה מתואם עם המשטרה הצרפתית המקומית. הגענו לנמל "סט". שם הורדנו מהמשאיות. בנמל עגנה אניית מלחמה אנגלית לשעבר, שהייתה שייכת לסוכנות, נכנסנו לתוכה במהירות ובשקט. הצטופפנו תחת הברזנטים בתחתית האנייה. האנייה הפליגה. צפיפות קשה. כמו סרדינים, רק שסרדינים מסודרים יותר יפה. ביום היה יפה מאוד, אבל לא נתנו לנו לצאת לסיפון. לאחר שלושה ימי שיט נעצרנו לפתע בלב ים. לידנו ראינו אנייה קטנה כקליפת אגוז. ירדנו מהאנייה הגדולה בסולם חבלים מתנדנד. הוכנסנו לסירת מוטור שנסעה במהירות עד האנייה הקטנה שאליה טיפסנו שוב בסולם חבלים. שם האניה היה "ביריה".

אוניית המעפילים ביריה

על ה"ביריה" הצטופפו 1000 איש. כולל צוות. לא היה מקום. אי אפשר היה לקום. היה חמסין לא נורמלי. הכל היה מלוח. אי אפשר היה לאכול ולשתות. מעט המיים שהיו נגמרו וכל מה שנשאר היה לימון אחד שעבר מאחד לשני להרטבת השפתיים. גם אוכל לא היה. "זה היה באמת לא נעים". רבים התעלפו. את הצרכים עשינו בדלי פשוט שעבר מיד ליד. כשהיה מתמלא, האחרון היה שופך אותו לים. לא הייתה בושה, כי זה היה צורך השעה, ונראה כמו הדבר הטבעי והנורמלי לעשות. קיבלתי מכת שמש. אחרי יומיים הופיע בשמיים מטוס בריטי שהחל לסייר מעל האנייה. המטוס חג מעלינו לפרקים עד שלפתע הופיעו שתי אניות מלחמה בריטיות ענקיות. מלחים בריטים יפים במדים לבנים, מגוהצים עלו על הסירה שלנו, וכך, בליווי צמוד, הם הביאו אותנו כשבויים לנמל חיפה. חיכינו בנמל. שם כבר היה הרבה יותר נעים ומרווח, אבל הצמא עדיין היה הדבר המציק ביותר. לפתע הגיעה אנייה של הסוכנות עם מי שתיה ועם צינורות כמו של כבוי אש, החלו להתיז עלינו, העולים החדשים. זה היה נהדר. כולם עמדו בפה פעור, ונדמה היה שאין גבול לכמויות המים שהם יכלו לשתות באותו רגע. הכניסו לנו מים גם לאנייה עבור רחצה. הסוכנות שלחה לנו את הארוחות בשקיות ניילון. ארוחה כללה: לחמנייה, ביצה בלתי מבושלת ועגבנייה, וזה היה לוקסוס, ולא היה יכול להיות יותר טוב. בנמל עצמו העבירו אותנו לאנייה אחרת, הרבה יותר גדולה, שגם הייתה תפוסה ע"י האנגלים.

העבירו אותנו למחנה בעתלית. בעתלית שהינו ששה שבועות. שם פגשנו את ברכה ארנון שהגיעה מחוליות ואת יוסף סלייפר שעבד בסוכנות. המחנה הסגור של עתלית לא היה טראומטי. לא הייתי אף פעם במחנה ריכוז, וכל השתלשלות המאורעות הייתה מובנת לי. עבור אלה ששוחררו ממחנה ריכוז של הנאצים, להיות שוב סגורים מאחורי גדר תיל בעתלית, זו הייתה חוויה קשה. מעתלית שלחתי דואר להולנד למשפחה ולאברהם.

בחוליות

ביום השחרור ממחנה עתלית 15.8.הגיעו שליחי הקיבוץ והסוכנות והעלו את אלה שהיו בגרעין המיועד לחוליות על אוטובוס ישן. התחלנו בנסיעה צפונה. הנסיעה הייתה חוויה בפני עצמה. פעם ראשונה ראיתי את הארץ. לכשעצמה לא הייתה כ"כ יפה, אבל הקשיים להגיע אליה והמטען הרגשי עשו אותה נהדרת. קבלת הפנים בקיבוץ הייתה "נחמדה מאוד". התאפשר לי להתקלח במקלחת פשוטה. קבלנו אוהל שבו גרתי שפרה עם עוד שלושה חברים. שלושתם כבר לא בקיבוץ. אכלנו בחדר האוכל.

מהסיפורים ידעתי שחוליות שוכנת על גדות הירדן, אבל שום ירדן לא ראיתי. גם על גשר לא זוכרת שעברתי. בדיעבד הבנתי שהנחלון הקטן הוא הירדן. וקורות העץ שחרקו וכמעט התמוטטו, זה הגשר המפורסם. מעיתונים בחו"ל הצטייר בדמיוני נהר עצום מידות וגשר בסדר גודל של ה"גולדן גייט".

קליטת השפה הייתה לי קשה. החברים דרשו מעצמם ומהעולים החדשים שהגיעו לדבר רק עברית. ידעתי רק מילים מאוד פשוטות אותן לימדתי את עצמי ואת אברהם בהולנד. כולם מסביבי היו כל כך פנאטים בנושא שנאלצנו להתמודד עם השפה.

כיוון שבקיבוץ היו כבר שלוש "שרות", החליט יצחק פימנטל ששמי בישראל יהיה "שפרה". באנייה קיבלתי דלקת אוזניים קשה. סבלתי ממנה תקופה  ממושכת, ואני סובלת ממנה עד היום. האוזן הייתה סתומה ולא שמעתי דבר, לא בעברית ולא בהולנדית. עשו לי את המוות בגלל זה.

מיד עם הגיעי לקיבוץ ניסתי ליצור קשר עם משפחת אחותי ועם אברהם בהולנד. רק בדיעבד נודע לי שבהולנד היה מצב מאוד לא טוב. לא רצו להדאיג ולהבהיל אותי. אחותי שיצאה מהמחנה במצב גופני לא טוב לקתה בשחפת קשה ואושפזה בסנטוריום מחוץ לאמסטרדם. באותו סנטוריום התגלה אצלה גוש בשד שאובחן כסרטן והיא נאלצה לחזור לאמסטרדם, שם עברה כריתת שד. בינתיים, מכיוון שלא היה מי שיטפל באברהם, גם אבי שנישא בשנית לא היה יכול לטפל בו. אברהם הועבר לבית הכשרה-ועליה קרוב לאמסטרדם. בית שנוהל ע"י זוג שבתחילת הדרך היו חברי חוליות. שם היה לו טוב מאוד. רוב הילדים באותו בית היו יתומים או ילדים למשפחות חד הוריות שהיו בעליה. רות ויצחק סלייפר (שלח) הגיעו לשם להדרכה עם ילדיהם גדעון ומרים. מנהלי הבית היו ברכה ומתתיהו היימן, שליחי העליה ששהו שם עם ילדיהם צבי ודני. שם המקום היה "בית דינה".

עם הגיעי לקיבוץ עבדתי, מחוסר הכשרה מקצועית ספציפית, בתור "פקק". בתחילה בקטיף אפונה בשדה, מה שנורא חתך את הידיים, קצת במטבח, קצת במקומות אחרים, ואז הגעתי למכבסה. במכבסה הייתה מכונת כביסה קטנה בלי מכונת ייבוש. את הבגדים תלו על הגדר לייבוש. בקיץ זה התייבש די מהר ובחורף זה כמובן לקח זמן רב. התרגלנו לזה.

המאפייה של חוליות (בתמונה מריים מאסיאס אופה קודמת לשפרה)

אחרי כשנה קבלתי את העבודה שהכי אהבתי במאפיה. הכנת הלחם נעשתה אז בקיבוץ. התנור חומם עם ברנר. סביב המאפיה תמיד הסתובבו חברים, רחרחו, ואם התמזל מזלם גם לקחו את "הנשיקות" (קצות הכיכר), שהיו טריות וחמות. עבדתי כשנה במאפיה (אפריל 46, יוני 47).

באחד הימים במאפייה, גמרתי ללוש את הבצק ושמתי אותו לתפיחה בתבניות, נשמעה אזעקה וכולם היו צריכים להתייצב בעמדות עם נשק. באותם ימים גם הנשים החזיקו נשק. התייצבתי בעמדה והזמן חלף.  שום דבר לא קרה. התקשרתי לחיים רינגל  המא"ז ובקשתי רשות לחזור למאפיה. חיים סירב ונשארתי. אחרי זמן נוסף התעצבנתי והתקשרתי אליו פעם נוספת. אמרתי לו שגם חיילים צריכים לאכול. חיים הסכים שאחזור. רצתי חזרה וחשכו עיני, כל רצפת המאפיה היתה מכוסה בבצק שתפח. אספתי את כל הבצק מהרצפה, סידרתי אותו בחזרה בתבניות ואפיתי. זה היה הלחם הכי טעים שאי פעם נאפה. ולחברים סיפרתי את הסיפור רק אחרי שגמרו לאכול.

אחרי שנה קבלתי דיזנטריה וצהבת. פחות או יותר התמוטטתי ויצאתי מהמאפיה. העברתי את המאפיה לפרומט. אותי מירציק לימדה את עבודת המאפיה. כשהלחם התחיל להגיע מצפת המאפיה חוסלה.

איחוד עם אברהם

במשך כל אותו זמן, כמעט יום, יום, כתבתי לאברהם. ניסיתי דרך המוסדות להוציא לו אישור להגיע ארצה. כשעזבתי הובטח לי שזה ייקח 3-4 חודשים, והוא עדיין לא הגיע. זה היה זמן איום ונורא, הייתי אובדת עצות.

בית הילדים בהולנד: אברהם (יושב שני משמאל), מרים סלייפר בר לוי (יושבת ראשונה משמאל), גדעון שלח סלייפר (עומד ראשון משמאל)

באותו זמן יצחק שלח, רות והילדים היו בהולנד. מבלי שידעתי יצחק, וגם יוסף סלייפר, עמלו ע"מ לסדר עליה לאברהם. בשבת אחת, בסוף יוני 47 ישבתי בחדר עם שותפותי. פתאום נפתחה הדלת, נכנסה וילמה לגמרי חיוורת. השערות עמדו לה. בפיה הודעה משמחת עבורי. ברגע הראשון לא חשבתי על אברהם, אלא על שמעון. תמיד הייתה בי תקווה שאולי קרה נס והוא ניצל. תקווה זו לוותה אותי עוד שנים ארוכות. וילמה הודיעה לי שאברהם בארץ, ומחר, אוכל לקחת אותו בעפולה. אני לא האמנתי במה ששמעתי. מעט אנשים ידעו, כולל אחותי שנאסר עליה לכתוב לי על כך. הם שמרו את זה בסוד. כדי שאם דבר מה ישתבש לא ייוצר מצב לא נעים.




המברק ששלחה רות שטיין, מבשר את בואו של אברהם לישראל

הסיפור היה כך: אישה מישראל (הגיסה של מוטקה רפפורט) נסעה להולנד לסידורים. בקשתי ממנה כשהיא חוזרת שתביא אתה את אברהם. היא לא יכלה. בהולנד מצא יצחק שלח את "רות שטיין", אותה לא הכרתי. לרות שטיין היה בן כבן 5 בארץ. אברהם היה כבן 6. יצחק אמר לה: "את תיקחי את ה'ילד שלך' לארץ". רות הסכימה ואברהם נרשם בפספורט שלה כ"מיכאל שטיין", וכך בא לארץ. כל זה נודע לי רק אחרי שהוא הגיע. לא ידעתי מה לעשות. היה יום שבת. ביום ראשון הוא היה אמור להגיע לעפולה. לא יכלתי לחכות והחלטתי לנסוע לחיפה, לנמל לפגוש אותו שם. ביום ראשון יצאתי במשאית מהקיבוץ לחיפה. בנמל צריכה הייתה להיות חיה לוונו שידעה מכל הסיפור, ואמורה הייתה לקבל את פני אברהם. לא מצאתי אותה. פגשתי אותה רק הרבה יותר מאוחר. אבל פגשתי את שמוליק קוקוק, גם הוא חבר בחוליות. שמוליק אמר: "מזל טוב, הבן שלך כאן". שאלתי "היכן" והוא לא ידע. בטח מטפלים בסידורים אחרונים להוציא אותו מהאנייה. חיכיתי וחיכיתי ואז הופיעה חיה שהלכה בינתיים לאכול. איש לא יודע היכן הוא, ואנחנו ממשיכים לחכות. כולם ידעו שהוא על האנייה והגיע לארץ, אבל איש לא ראה אותו. התברר שרות שטיין שהביאה אותו, חששה בגלל הניירות המזוייפים שלה, שמה אותו על איזה ארגז יצאה בלעדיו לסדר את הניירות וחזרה לקחת אותו. מכיוון שהילד מיכאל שטיין האמיתי חיכה לה בבית, לא רצתה להתעכב, לקחה את אברהם לביתה שהיה בעפולה. במקביל עם הגיעה לחיפה שלחה רות שטיין מברק לחוליות בו הודיעה שאברהם נוסע לעפולה ויימצא אצל משפחת בלומנפלד. חיה ואני מחליטות לנסוע לעפולה. הנסיעות האלה מאוד לא פשוטות וארוכות באותם ימים. המתח הנפשי בהחלט לא מקל. הייתי הרוסה כשהגענו סוף סוף לעפולה. מיהי משפחת בלומנפלד לא ידענו. עפולה פרושה על שטח רחב לא מאוכלס. התחלנו לחפש. פתאום באה לקראתנו אישה עם ילד ושואלת את חיה: "את חיה לוונו?" חיה אומרת "כן" והאישה הצביעה עלי ואמרה: "טוב אז את האימא של אלפרד, הכל בסדר. הוא אצלי". הלכנו אחריה לביתה. קרוב לבית ביקשתי מהם להתקדם ולהשאיר אותי רגע לבד, "להתארגן". בכניסה היה "מקל" ועליו ישב אברהם, "קטנציק", מסתכל עלי. ניגשתי ושאלתי: " אתה שמח שבאתי?" הוא אומר: "עכשיו את כבר לא נוסעת נכון?"

עד היום עושה לי רע לחשוב על כל התלאות העזיבות והנטישות שאברהם עבר בזמן המלחמה.

מאותו יום ועד שאברהם היה כבן 15 מעולם לא עזבתי אותו לבד, ולא יצאתי בלעדיו לחופש. לא עזבתי אותו עד שעמד על הרגליים שלו. לנסוע עם החברה והכיתה נתתי לו. אני מעולם לא נסעתי, כדי שיידע שאני תמיד בבית.

כשאברהם היה בן 15 הייתי צריכה לנסוע להולנד. שאלתי אם הוא מוכן שאסע לבד ואם הוא לא יסכים לא אסע. אברהם אמר "את יכולה לנסוע". הוא כבר עמד על רגליו. ביקשתי ממנו אם יוכל לכתוב לי פעם בשבוע גלויה לספר שהכל בסדר. כשהגעתי לאמסטרדם כבר חיכה לי מכתב מלא, ארוך ומפורט מאברהם. במשך כל ששת השבועות שהייתי בהולנד, קבלתי כל שבוע מכתב וגלויה ממנו. "כל כך יפה מצדו". אברהם נשאר עם שולמית בן דרור, הוא היה חבר טוב של מיכאל. חזרתי באנייה. בכניסה לנמל רחוק עדיין מהחוף הסתכלתי דרך המשקפת והיה נדמה לי שאני רואה את אברהם הולך ברחוב הנמל. גם ממרחק רב כל כך ידעתי שזה הילד שלי. מבחינה הגיונית לא ייתכן היה שאני באמת רואה ומזהה אותו. האנייה שטה פנימה לנמל ועגנה ליד הרציף. כולם חיפשו מכרים, וגם אני הסתכלתי סביב מנסה למצוא את אברהם בהמון. פתאום אני שומעת: "אימא, אימא". כמובן שכל האימהות הסתכלו כולל אני. שם למטה ליד האנייה ממש כמעט נוגע בה בידו עומד אברהם. שאלתי אותו "מה אתה עושה כאן?", והוא אמר : "באתי לקחת אותך". הירידה מהאנייה הייתה מהירה וקלה. צעדנו ברחוב הנמל יחד. שאלתי אותו : "אברהם, איך עשית את זה?" איך הצלחת להיכנס ממש לתוך הרציף? אברהם סיפר שראה דלתות פתוחות. נכנס, ובפנים שאל אותו מישהו "מה אתה עושה כאן?" ואברהם בלי להתבלבל אמר: " באתי לדבר עם יעקובוביץ", והאיש אמר "אה" ונתן לו להיכנס." מתתי מצחוק.

ב"חנות" (ה"שפרה-זול")

שפרה בהנהלת חשבונות

כשחזרתי התחלתי לעבוד ב"חנות". בצריף הירוק שעמד בזמנו מול הנגרייה. התחלתי בחדר אחד שבו "מכרתי" רק מצרכים חיוניים: נייר טואלט, שרוכים, משחת שיניים וכו. התשלום התבצע אז ב"מחברת" שהייתה מחולקת לרובריקות ובה נרשמו הפריטים ומחירם. בד"כ הספיק התקציב האישי עד לסוף השנה, ורוב החברים, פרט לבודדים, עמדו בו. אלה שלא עמדו בו אז, בוודאי גם היום התקציב לא מספיק והם לא מסתדרים אתו.

עם העלייה בכמות המצרכים שנמכרו בחנות הוסיפו לי חדרים וכך באיטיות חדר אחר חדר נכבש כל הצריף. העבודה בחנות כבר הייתה "פול טיים גוב", ופעם או פעמיים בשבוע קיבלתי לעזרה מתנדבת לניקיונות וארגון.

בשנת 70 עברתי ניתוח שאחריו לא יכולתי ללכת. שכבתי חצי שנה בבית. חזרתי לחנות לחצי משרה ועבדתי בהנה"ח במקביל.  

ב – 72 נפתחה החנות החדשה ולשם כבר לא נכנסתי.

על החיים בקיבוץ

לסיכום, נשאלה שפרה לדעתה כיום על הקיבוץ, ואיך היא מרגישה היום לגבי העליה לארץ?

"העליה הייתה הדבר הטבעי ביותר עבורי, מגיל 15-16 הייתי ציונית. למרות שאף אחד אחר במשפחתי, לא היה ציוני, פרט לאחותי שהייתה עבורי דוגמא, גם בדברים אחרים. לא היה דבר זר או מוזר בעליה ארצה. שום דבר לא הפתיע אותי. רק התפלאתי על היופי. הגליל זה משהו פנטסטי. כ"כ יפה. אני אוהבת מרחב גדול ונוף רחב מסביב בלי שהרים יעמדו לי בדרך. זה משהו הולנדי. כשהגעתי ההרים הקטנים שלנו נראו לי גדולים. זה קצת הפריע לי. טוב שהמבט דרומה פתוח, כי אם הייתי מוקפת הרים לא הייתי יכולה לחיות כאן. הרגשתי מחנק וכליאה. גם בילדותי לא אהבה מקומות סגורים."

"לגבי המשק : אני חושבת שהספיקו הרבה, וישנם הרבה דברים יפים. אני מודאגת ומאוכזבת מכך שדור הבנים לא ממשיך את הדרך, ועוזב את צורת החיים הזו. אני דואגת לעתיד הקיום של הקיבוץ, וחושבת שצורת חיים זו היא אחד הדברים היפים ביותר שאני מכירה. לא כל אחד יכול. את זה אני יודעת. עבור אלה שמרגישים שהם יכולים לבנות ולחיות יחד. על עצמי כבר לא יכולה להגיד את זה, צריכים לבנות אותי מחדש. אני משווה את ההרגשה עם אב בעיר שרוצה שבניו ירשו את מקומו, וימשיכו לנהל את המפעל, ואילו הבנים פונים לכיוונים אחרים. "הדאגה ההדדית". אני לא יודעת איפה עוד תמצאי את זה. אני מצטערת על חוסר הקשר עם הצעירים. אני רואה לפעמים אנשים שאני לא מכירה מכיוון שהמקום גדל, וכבר לא נוצרות סיטואציות בהן אני מגיעה איתם למגע."

רות שטיין

מי הייתה  רות שטיין – סופר מפי אברהם

השנה, 2015, בערב יום השואה, שודר בערוץ 10, סיפורו של אברהם בשואה.

למחרת השידור התקשר מארה"ב, אל אברהם, איש בשם דורון בלומנפלד. בהתרגשות רבה סיפר שראה את הכתבה שבה הוצג המברק ששלחה "רות שטיין" לקיבוץ עם הגיע אברהם לישראל. ושאברהם הובא לבית מרתה בלומנפלד שהיא אימו של דורון ואחותה של "רות שטיין". לשאלת אברהם מי זו רות שטיין, שאותה חיפש ללא הצלחה כל חייו, ענה דורון ששמה האמיתי היה "אדית פלאג". השם שטיין היה שם בעלה הראשון ורות היה שמה המזוייף בשנות פעילותה המחרתית. דורון גם קישר את אברהם עם מיכאל, הילד שבשמו עלה ארצה.


לחזרה לחלק א' של הכתבה לחץ כאן

הציורים של אברהם - כתבתה של מיה איידן - שודרה בערוץ 10 ליום השואה 2015

תאריך מאמר מקורי
19/12/2015
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 3

  • תודות
    1/1/2016

    יעקב סמנה

    תודות

    אברהם היקר שנים רבות חלפו מאז הגורל הפגיש ביננו אם זכרוני אינו מטעני זה היה ב1968 דהיינו לפני כ 48 שנה היינו יחד מדריכים בבית ספר לשוטרים בשפרעם היינו ועודנו חברים קרובים אולם מיכאל שטיין כאברהם ברומט תמיד מפתיע הייתי בטוח שאנו מכירים הרבה אך תמיד יש פיסת חיים מעניינת  חן חן לך עכשיו שאני קורא על הגיבורה שיפרה אני מבין מאיין הבאת את כל היידע ןהחוכמה חן חן לך ןלאם הגיבורה

  • תודות
    1/1/2016

    אברהם ברומט

    תודות

    נדהמתי מעצמת התגובות שקיבלתי לאחר שהפצתי את הראיון עם אמא גם בפייסבוק לידידי.

    קיבלתי גם טלפונים מחברים בקיבוץ.אני רוצה להודות לכל המגיבים לא רק פה , אלא גם מחוץ לאתר.
    תודה מיוחדת לאמנון , שהשקיע שעות רבות בהעלאת התמליל של הראיון , שערכה רחל מצר אי שם בתחילת שנות ה90 של המאה הקודמת. 
    בלעדי מבצע הראיונות הזה , הייתה יורדת פיסת היסטוריה לטמיון. אז גם לך רחל, תודה מקרב לב.
    לגלית שלח , שהתאמצה לשמוע את פס הקול של הראיון המקורי , כולל כל מיני שמות משונים. 
    ושוב חזרה לאמנון , ששיגעתי אותו עם ההגהות והתוספות  שהוספתי בגוף התמליל , שהתבססו על מה שסיפרה לי אמא בזמנו. 
    העברתי את החומרים גם למוזיאון "בית לוחמי הגיטאות" ולשמירה ב"בית להיות" בחולון , שם אני מעלה את תמצית הסיפור בעדות לפני תלמידי בתי הספר העירוניים, חיילים, מורים ומחנכים , כבר למעלה מעשור.
    כי אסור שקורות הניצולים יישכחו.
    אברהם ברומט

  • שפרא ואברהם ברומט
    29/12/2015

    אבני יוסף

    שפרא ואברהם ברומט

    קראתי בעיון את קורותיה של שפרא ברומט, תלאותיה ומאבקה ההירואי להישרדות במלחמה ועקשנותה להתאחד עם משפחתה ולמצוא את בנה, אברהם שנאלץ לחיות במשפחה נוצרית.

    אני מכיר ומעריך את אברהם, אך לא ידעתי את ההיסטריה שלו ושל משפחתו.
    היום, לאחר העיון בביוגרפיה המשפחתי, גוברת בלבי ההערכה למשפחת ברומט  .
    בידידות ובהערכה רבה
    יוסי אבני\