רז דגן - השמאן האחרון - סרט דוקומנטרי

רז דגן

במסגרת פסטיבל דוק-אביב שנערך בסינמטק בחודש מאי האחרון, הוקרן סרטו של רז דגן, השמאן האחרון. רז צילם וגם ביים את הסרט.


ראיתי את הסרט, במעמד הבמאי, באולם הגדול של הסינמטק בתל אביב שהיה מלא עד אפס מקום. הגעתי לסרט בלי שידעתי מה אני הולך לראות. גם ציפיות גבוהות לא היו לי. סוף סוף "אין נביא בעירו". הסתקרנתי לדעת מה יצא מהילד הזה שבגיל 6 עבר עם אמו לארה"ב באישון לילה והוחזר לחזקת אביו בהתערבות בתי משפט. אציין גם שיש לי חולשה לסרטים דוקומנטריים. בעיקר כאלה שמטפלים במציאות ברגישות ובחכמה, תוך שהם נוגעים בבני אדם באופן אמתי ומזככים את האמת המורכבת של החיים. הסרטים הדוקומנטריים זו המדיה שאורזת את המציאות של היום לטובת הדורות שיבואו.


כשיצאתי מהסרט כתבתי לרז:

"זה סרט טוב בכל קנה מידה. מדויק, אמין, ויזואלי, אסטטי, שובה לב, רגיש וחכם.

מאחר והסרט הזה שייך לז'נר של סרטי מעקב לאורך זמן, יש סכנה שזמן המעקב הארוך לא יעבוד לטובתו. ככל שמשך הצילומים ארוך יותר הסיכון שמשהו ישתבש, גבוה יותר אבל כך גם הסיכוי.

חמישה מרכיבים עושים סרט מעקב לסרט טוב: סיפור טוב, דמות אנושית מרשימה, צילום, עריכה והמרכיב החשוב מכולם הוא הבחירות של הבמאי (מה להכניס ובעיקר מה לא להכניס לסרט). אתה הצלחת בכולם".


בסיום ההתכתבות על הסרט ועריכת הכתבה, כתב לי רז משפט מסכם:


Thanks Amnon,
I feel u .
"Thanks for sharing this with the folks back "home .
:At the end of the day one might say.
"You can leave the kibbutz but the kibbutz will stay in you where ever u go"
I'm grateful for the life I've been given and thankful for the love and inspiration  I've received at the base of it all.
Take care my friend !

Toda.

RAZ


בתרגום חופשי:

תודה אמנון, אני חש אותך.

תודה על שיתוף החברים ב"בית לשעבר". 

בסופו של יום ניתן לומר: "אתה יכול לעזוב את הקיבוץ אבל הקיבוץ יישאר אתך בכל אשר תלך".

אני אסיר תודה לחיים שניתנו לי, לאהבה, ולהשראה שקבלתי בבסיס הכל.

שמור על עצמך ידידי. תודה


אז, על מה הסרט?

האינטרנט מלא בדברים שנכתבו על הסרט. אביא כמה ציטוטים:


באתר lifestyle כתב דניאל ברונשטיין:

השמאן האחרון- מרגש, נועז ומעורר מחשבה על החיים בצל הציפיות החברתיות

ג'ימס פרימן

השמאן האחרון, סרטו  של השחקן והבמאי רז דגן, רגש את רבבות הצופים והיה לדוגמא מרתקת לסיכון ולנועזות של צוות ההפקה והתחקיר.  הצוות מתלווה לג'יימס פרימן, בחור צעיר ומוכשר שכל עתידו לפניו, שהגיע ממשפחה מבוססת ומשכילה ובשנה הראשונה ללימודיו בהווארד לוקה בדיכאון קליני, וכל שאיפתו בשלב זה הוא למות.

לאחר ניסיון שנכשל בשיטות טיפול מערביות קונבנציונאליות, על סף ייאוש טוטאלי, מחליט ג'יימס לנסות את האפשרות האחרונה באיי האמזונאס הפראיים של פרו.

הצוות מתלווה לג'יימס במסע לחיפוש אחר השמאן שיעזור לו, באמצעות ועל בסיס האיוואסקה טקס הדתי שלו היסטוריה בת מאות שנים.

הסרט, מעורר מחשבה רבה ומציב סימני שאלה אודות התפיסות המרכזיות בשיטת הטיפול המערבית קונבנציונאלית, בפרט זו מתחום הפסיכיאטריה. כמו כן, מציב סימן שאלה גדול עוד יותר אודות הציפיות החברתיות איתן ושאליהן אנו נולדים בתרבות המערבית, גם אם אנו חווים אותה בעיקר ולרוב במסגרת המשפחה הגרעינית שלנו. ההשלכות, לעיתים יכולות להיות הרות אסון אך משחררות בו בעת. ג'יימס חוזר עם תובנות עמוקות מהמסע הזה, והצוות, שלקח סיכון גדול בשאלה לאן יובל המסע אל נבכי הנפש עושה כמעט את הבלתי אפשרי.

חכם, שנון, נועז ומרגש עד דמעות.


בבלוג אחר כותבת גליה הראל דור : 

השאמן האחרון או מה זה בכלל איוואסקה

מתוך הסרט "השאמאן האחרון". "איוואסקה זה בשביל כולם, אבל לא כולם בשביל איוואסקה"

אתמול, שנייה לפני שמסתיים פסטיבל דוקאביב ראינו את סרטו של השחקן והבמאי רז דגן "השאמן האחרון". נראה לי שכמעט כל מי שמילא את האולם עד אפס מקום הגיע לסרט כדי להבין סוף סוף מה הסיפור של האיווסקה הזה, צמח הזיות שמקורו בפרו, שנטען שיש לו תכונות ריפוי נפשי מדהימות, ושהטקסים המסתוריים שהוא נצרך בהם הכוללים שאמן שהוא מורה רוחני, הקאות, שירה וריקודים, הם עכשיו הטרנד האחרון והמאוד מדובר בקרב קהילות המחפשים, הסקרנים, והסתם רוצים להיות בעניינים.

אבל הסרט המופלא של רז דגן, עם הצילומים עוצרי הנשימה והעריכה הגאונית, שעבר בעצמו מסע רציני עם האיווסקה, לא ממש מספק את הסחורה.

כי במקום סרט שמסביר על האיוואסקה, דגן פורש בפנינו את סיפורו של ג'יימס, נער אמריקאי, ששני הוריו רופאים, שלוקה בשנה הראשונה ללימודיו בהארוורד בדכאון קליני מהסוג החמור ביותר, עד שכל שאיפתו היא להפטר מהכאב הבלתי נסבל שהוא חווה ופשוט למות. 

לאחר שכל השיטות הקונבנציונליות לטיפול בדכאון, כולל כדורים ומכות חשמל! נכשלים, ג'יימס מחליט לצאת למסע ביערות האזונאס הפראיים של פרו, ולחפש שאמן של איוואסקה, טקס דתי מסורתי בן מאות שנים, שהבין שיש לו יכולות ריפוי נפשי מדהימות.

בתור מי שהתפרק כתוצאה מהנסיון לעמוד בציפיות הללו, ג'יימס רק רוצה להרגיש שוב משהו. להתרגש משיר. להנות ממשחק כדורגל. לאהוב.

המסע שהוא עושה, בהתחלה כדי למצוא את מורה הדרך – השאמן המתאים לו, ואח"כ במסגרת הטיפול עצמו, הוא סזיפי, גם לעצמו וגם לצופים, וקשה מאוד לצפיה.

את רגעי החסד מספקים הצילומים עוצרי הנשימה  של דגן שצילם את הסרט בעצמו, וההצצה הנדירה לחיים בכפרים הנסתרים מן העין במעמקי האמאזונס.

יצאתי מהסרט והרגשתי שעברתי בעצמי מסע. אולי לא למדתי הרבה יותר ממה שכבר ידעתי על האיווסקה, אבל כן למדתי על אומץ להתמודד עם הפחדים הכי עמוקים שלך, עם נחישות, ועם חיים לגמרי אחרים ממה שאני מכירה.

וזה בעצם הדבר הכי יפה בסרטים דוקומנטריים, לא?


ידיעות אחרונות הקדיש כתבת צבע רחבה לרז דגן ולסרט השמאן האחרון. הכתבה נכתבה ע"י אלון הדר.

השמאן והרז

עם קולין פארל (משמאל) בצילומי הסרט "אלכסנדר". שיעורי משחק אינטנסיביים

הכסף, הזוהר והתהילה שהיו מנת חלקו כדוגמן בינלאומי, שחקן מבוקש וסלב לוהט באיטליה מעולם לא סיפקו את רז דגן. הוא תמיד חיפש עוד משהו. האיוואסקה, שיקוי משנה תודעה מאגן האמזונס בדרום אמריקה, טילטל את חייו

לרז דגן, שחקן, בעל גלריה לאמנות במילאנו ודוגמן בינלאומי לשעבר – הייתה הצעה לא שגרתית לאמו: לשתות עימו את תה האיוואסקה, שיקוי צמחי פסיכו־אקטיבי (משנה תודעה) עוצמתי. השיקוי, שמילא תפקיד בטקסים של שבטים אינדיאניים מאזור האמזונס, הפך בשנים האחרונות לטרנד חם בניו־יורק עם תומכים נלהבים, כמו סטינג, פול סיימון ולינדזי לוהן. דגן התקין בביתו שבמילאנו, לשם הייתה אמו אמורה להגיע, מצלמות שנועדו לתעד בסרט קצר את התנסותם המשותפת, בהדרכת שאמאן פרואני.

 

כמי שנגע בעצמו בסם, חוויה שכללה חזיונות ויזואליים ושמיעתיים ותובנות עמוקות – חשב שההתנסות תעזור לה. "באותה תקופה אמא שלי הייתה בטראומה. בן זוגה, שאיתו חיה לאחר הגירושים מאבי, נפטר ממחלה. במשך חמישה לילות היא עברה תהליך מאוד אינטנסיבי. אבל אחרי הלילה הראשון ויתרתי על הסרט איתה. החוויה שלה הייתה כל כך תרפויטית – היא חזרה שוב לאיזון – שזה הבהיר שיש פה סיפור עם הצמח הזה".

 

זה לא מסוכן? הרי לא ידעת איך אמך תגיב לשיקוי.

 "איוואסקה זה בשביל כולם, אבל לא כולם בשביל איוואסקה. אמא שלי בעלת תואר דוקטור בתחום טיפולי. היא ידעה במה מדובר ולאן היא נכנסת. היא אישה מאוד אמיצה".


עדיין, מדובר בסם הזייתי בעל השפעה חזקה.

 "במדינות הלטינו־אמריקאיות, האיוואסקה נחשב תרופה, לא סם. גם הבסיס של הרפואה המודרנית הוא הצמח. זה מגוחך שאם אתה מדלג על המתווכים ונוגע בצמח באופן טבעי זה נחשב סם, ואם הוא עבר במעבדה, זו תרופה לגיטימית".

 

סרט משפחתי אמנם לא הבשיל מהחוויה, אבל דגן לקח מצלמה ויצא למסע ארוך בג'ונגל כדי לספר את סיפורו של הסם/ המשקה הפולחני. הוא המשיך להתנסות בעצמו בשיקוי, ובמקביל ראיין עשרות אנשים מהמערב, שמגיעים במיוחד לאמזונס כדי לחוות זאת בעצמם. אז פגש את ג'יימס, סטודנט אמריקאי שסבל מדיכאון קליני, ויצא איתו למסע שנמשך שלוש שנים.

 

לאחר שערך את 500 שעות הצילומים, הציג אחד מהמפיקים־שותפים של הסרט, דני איי, מפיק ישראלי שפועל בלוס־אנג'לס, את החומר הגולמי לידידו ליאונרדו דיקפריו. "ליאו ראה ואהב". הוא יזם את הצגת הסרט בפני נטפליקס, שרכשו אותו בכוונה לשדרו בסוף השנה בכל העולם. "כשבא לך הכוכב מספר אחת בעולם אין אפס: הכל משתנה. לפני כן חשבתי שאציג אותו ביוטיוב". 


השבוע הוצג הסרט "השאמאן האחרון" בפסטיבל דוקאביב. בהמשך השנה יוקרן ביס דוקו. זהו מסע מרתק, עוצר נשימה, אחר ניסיונו הכמעט סיזיפי של ג'יימס להציל את עצמו בעזרת מרקי שורשים ועלים מהג'ונגל, ולא פחות מזה בעזרת כוח הרצון שלו.


במחלקה הראשונה

עם האקסית הטרייה, פאולה בראלי. היינו כמו בוני וקלייד

דרך ארוכה עשה דגן, 48, ממסלולי האופנה בפריז וניו־יורק עד שנחת באגן האמזונס העליון. הוא נולד בקיבוץ שדה־נחמיה בצפון לעדינה, מתנדבת אמריקאית, שחקנית לשעבר, ולאליה, בן קיבוץ, שאומץ בגיל שבועיים על ידי זוג ניצולי שואה (הוריו הביולוגיים עלו מתימן לישראל ב־44', אבל מסיבות לא ידועות החליטו לא לגדל את הילד). כשהיה בן 16 התגלה רז על ידי צלם האופנה בן לם, אבל הפריצה הגדולה שלו באה לאחר שירותו הצבאי.

 

דגן הגיע לניו־יורק עם אלף דולר בכיס במטרה ללמוד משחק. שבועיים לאחר שהתחיל לעבוד כברמן פגשו אותו במקרה אנשי סוכנות הדוגמנות "עילית". ההתחלה הייתה קשה. "אמרו לי, 'אתה קטן מדי, כהה מדי', אבל כעבור שנתיים, בתחילת הניינטיז, התחילה התקופה הכי נוצצת בעולם הדוגמנות. כל הלוק המולטי והאקזוטי קיבל מקום. היה לי שיער ארוך, מראה של פיראט".

 

הוא נשאב לשם מהר. "הייתי במקום ובזמן הנכונים והכל עף. שבוע האופנה בלונדון, פריז, ניו־יורק. הפקות לליווייס, קוקה קולה, י.ב.מ. צילומים ל'ווג'. עשיתי חיים מטורפים. טיסה בביזנס, מחלקה ראשונה ואז בקונקורד. המון כסף זרם אז בפרסום ודוגמני הצמרת הפכו לסלבריטאים. הרגשתי שאני בנתיב הנכון".

 

 אבל הזינוק הגדול הגיע דווקא עם הפרסומות לטלוויזיה. דגן הצטלם לפרסומת באיטלקית למותג האלכוהול ייגרמייסטר והפך לפנים מוכרות בארץ המגף. "הגעתי לביקור באיטליה, וכבר בנמל התעופה הבנתי שכולם מסתכלים עליי. לא יכולתי לצאת ללא ליווי. אמרתי, יש פה ביזנס מטורף, ומאוסטרליה, שם חייתי עם החברה שלי, החלטתי לעבור למילאנו. הצטלמתי לפרסומות והזמינו אותי למבחני בד לסרטים ולטוק־שואוז. אלפי אנשים חיכו לי בכל מקום. זה היה כמו הופעת רוקנרול נונסטופ. ואני בכלל לא דובר איטלקית!"

 

ההצלחה המטורפת הזאת, לדבריך, לא בילבלה אותך?

"לא עישנתי סמים, הייתה לי חברה שהחזיקה אותי חזק. הבאתי גם את שני האחים שלי לעזור לי, אחרת הייתי מתפרק. אתה מרגיש שאתה הבן אדם הכי מפורסם במדינה שיש בה יותר מ־60 מיליון איש, קיבלת כל מה שרצית בחיים – אבל לא עשית כלום. הרגשתי שאני בובה על חוט. הפער הזה עירער את הנפש. שחקתי את הצמיגים שלי. הרגשתי לבד, בודד ובלחץ".

 

הוא הספיק להצטלם לכמה סרטים, בהם "משהו ללבוש" של הבמאי האמריקאי הדגול רוברט אלטמן, ולטלוויזיה האיטלקית, וב־97' החליט לעזוב הכל. "לכוכבנות יש חיי מדף קצרים, ידעתי שתבוא הירידה. פרשתי מהכל, חוויתי פרידה מאוד קשה מהחברה שלי והחלטתי לטוס לניו־יורק ללמוד משחק. גרתי בצ'לסי הוטל בחדר של ג'ימי הנדריקס, קניתי אופנוע ואמרתי, 'יאללה, לטס בי פאקינג ארטיסט'. הייתי זאב בודד. לא קשור לאף אדם. לקחתי שיעורי משחק אינטנסיביים, שישה ימים בשבוע. הייתי מיוצג בסוכנות בלוס־אנג'לס וקיבלתי כמה תפקידים בסרטים".

 

באותן שנים נחשף ליוגה. "נכנסתי פנימה לעצמי וגיליתי עולם חדש ומעניין. הבנתי שאני לא צריך כלום חוץ מהדברים הכי פשוטים בעולם: שקיעה, חיוך של ילדים קטנים, ובעיקר – יצירה. ישבתי וכתבתי שעות".

 

הצעה לנהל גלריית אמנות במילאנו החזירה אותו לאיטליה, שם הכיר את בת זוגו ב־13 השנים הבאות, מגישת הטלוויזיה היפהפייה פאולה בראלי. אלו היו שנים מאושרות. השניים, שנפרדו בחודשים האחרונים, נעו בין בתיהם במילאנו, איביזה ודרום איטליה, שם הם מחזיקים שטח חקלאי גדול, כשמדורי הרכילות והפפראצי עוקבים אחריהם באדיקות. "פאולה היא מלכה", אומר דגן. "סופרסטאר. מנשות הטלוויזיה המפורסמות באיטליה. זו הייתה אהבה מטורפת. היינו כמו בוני וקלייד. עובדים, קמים בבוקר ומחליטים לאן לטוס בצהריים. הייתי בכמאה מדינות – מאלג'יר ומוזמביק ועד איי שלמה – וגם במקומות מסוכנים, שאליהם יכולתי להגיע בזכות הדרכון האמריקאי שלי. תיעדתי את המסעות במצלמה".

 

בשנים האלה שוב חזר לתעשייה, פיתח קו אופנה, היה שותף לסדרות טלוויזיה והצטלם לסרטים. בין השאר כיכב ב"מאה מסמרים" של הבמאי ארמנו אולמי, שהוצג בקאן ובטורונטו, ועבד עם אוליבר סטון בסרט "אלכסנדר". התקשורת הישראלית אמנם מיהרה להתגאות בבחור שלנו בקאן, אבל בתודעה המקומית עדיין היה צרוב כדוגמן. הוא, מצידו, לא עשה צעדים כדי לקבל את ההכרה פה.

 

מוות מול המצלמה

עם רון ווד (משמאל) מהרולינג סטונס בפתיחת תערוכה מציוריו בגלריה שדגן ניהל

ההחלטה לעבור לצד השני של המצלמה הבשילה אצלו במשך כמה שנים. "לאורך המסעות שלי נתקלתי בסיפורים גדולים מהחיים של אנשים אנונימיים, שהיו הרבה יותר מסעירים מהתסריטים שקיבלתי ליד כשחקן. כאמן, היה לי צורך לתת, לא לקחת. כשחקן הרגשתי חוסר סיפוק. עברתי חוויות נוראיות עם במאים ואנשים שפשוט לא הייתי משאיר את הכלב שלי אצלם לבייביסיטר. הרגשתי ריקנות". מי ששיכנע אותו ללכת בדרך החדשה היה חברו, הדוקומנטריסט הישראלי נדב שירמן ("מרגל השמפניה"), שדגן צילם חלקים מסרטו "הנסיך הירוק".

 

לאיוואסקה הגיע לאחר מסע ארוך שערך בדרך המשי. "חטפתי דלקת ריאות בגובה 5,000 מטר וחשבתי שאני עומד למות. בקושי הצלחתי לרדת מההר, וכשהגעתי לגואה פגשתי שאמאן פרואני שהציע לרפא אותי, אחרי שבדק שעברתי את ההתניות הרגילות: דיאטה של כמה שבועות מסקס, בשר, אלכוהול וסמים".

 

 במשך שני ערבים הקיא את נשמתו, אבל הטלטול הגדול היה בנפש. "צמח עם יכולת ריפוי ותודעה עצמית שעדיין לא נתקלתי בו, משהו אלוהי. במשך כל החיים שלי עשיתי עבודה רוחנית – מדיטציות ויוגה – ופתאום, בשניות, קיבלתי מעלית לנירוונה. אינפורמציה כל כך אינטנסיבית – על עצמי, על העולם. זה לא שהאיוואסקה משנה את החיים, אלא מאיר נקודות מסוימות בחיים שכדאי לך להסתכל עליהן. זה כמו לקבל פקס מאלוהים".


לחצו להמשך הכתבה


תאריך מאמר מקורי
14/6/2016
גלריית תמונות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 1

  • שדה נחמיה
    17/6/2016

    אליה דגן

    שדה נחמיה

    לאמנון שלום,

    קראתי את שכתבת על סרטו של רז, בני, השאמאן האחרון.
    אני מודה לך על המילים, הרגישות והקישורים.
    תודה גדולה על כך שמצאת לנכון להעלות הגיגך על האתר של שדה נחמיה.
    שבת שלום,
    בידידות,
    אליה