הערות אחדות על הלינה הנפרדת 1952
משנות החמישים התקיימו דיונים על מעבר מלינה משותפת ללינה נפרדת (היום קוראים לזה לינה משפחתית)
מצורפים שני מאמצרים שהתפרסמו בעלון הקיבוץ ב-1952:


הערות אחדות על הלינה הנפרדת – לילו כהן  1952.

בתמונה לודי לילו ונחמה כהן 1946


מדוע עברו במספר משקים ללינה נפרדת של הילדים  ומדוע מדברים על זה מדי פעם בפעם, בכל משק ומשק, ומדוע הדבר הזה מסעיר את הרוחות גם בקבוצתנו בזמן האחרון? יש לזה כמה סיבות עיקריות, אשר אחדות מהן, אציין להלן. ראשית כל הסידורים, אשר מצאנו לילדנו בשעות הערב והלילה, אינם מספיקים ואינם נותנים לילד ולאם את השקט הדרוש. השמירה אינה יכולה להיות יעילה בכל השטח של בתי הילדים.

אבל יש עוד גורם הרבה יותר חשוב: הרגשת הבית. ובית לילד יכול להיות אך ורק על יד ההורים. באופן טבעי, הילד שייך לאם, ובאם הדבר אינו מפריע מבחינה כלכלית, יש לתת את הילד לטיפול האם, גם בערב וגם בלילה.

אינני חושבת שהחליטו "בימים ההם" על לינה משותפת של הילדים בגלל אידאליזם כלשהו, כי אם מתוך חשבון כלכלי, ומשקי גרידא. היה הדבר יותר רנטבילי. לו היינו נוטלים על עצמנו יותר אחריות כלפי הילדים, היינו יכולים להשיג גם יותר רנטביליות. אני חושבת  למשל על סידורים מסוימים שיש להנהיג אותם בשבתות. יש לדאוג לילדים בשבת בתורנות, דבר שיריד בהרבה את מספר שעות העבודה.

כאשר עומד עכשיו לפנינו עניין בתי הספר המשותפים, אני חושבת , שבשביל הילדים הגדולים (עד גיל הנוער) צריך להיות סידור, דירה על יד ההורים. במקרה של יותר ילדים בגילים שונים במשפחה אחת, יש צורך דחוף בחדר שני  בשעות הערב, מפני שבחדר היחיד, אין אפשרות לכל הפעולות של משחקים ולימודים יחד.

גם אם נחליט על שינוי של לינת הילדים על יד ההורים, יהיו עוד כל מיני קשיים , אבל אל נחשוב, שאפשר לחנך ילדים בלי מאמץ, רצון ואמונה. השיטה הקיימת היא נוחה מאד, אך עם כל הנוחות, הדבר אינו מספק את רוב הבחורות.

בקבוצה נוהגים להטיל חלק גדול של האחריות על אחרים, (על המטפלת, השומרת, הכובסת וכו.)

לפי דעתי הדאגה צריכה להיות מוטלת על ההורים, יותר מה שזה היה עד כה ויחד עם דאגה והקשיים יבא גם הסיפוק.

                                                                                      לילו כהן

 

 

נגד לינת הילדים בבתי ההורים (לינה נפרדת) – יצחק פימנטל - 1952

 

ה ב ע י ה

 

יצחק פימנטל עם קבוצת נחליאלי בבניאס אחרי הבתים 1945

שוב צפה ועולה  בעיה זו מעל במת ציבורנו. כמו בול עץ במערבולת מים , שוקעת וצפה השאלה, ואינה מוצאת את מנוחתה. מה היא הבעיה, שכה מסעירה את הרוחות בצבורנו הקטן?

הרי הענין נראה פשוט למדי, הילד בגיל הרך יצור חלש ותלוי באחרים, וכשם שאנו דואגים לשלומו בניית בתים משוכללים, התקנת סידורים סניטריים טובים, הכשרת מטפלות וכו. אין אנו דואגים לשעות הלילה שלו. שומרת לילה אחת , (לרוב הילדים לא יודעים אפילו, מי השומרת השבוע), אחראית למנוחת לילה של 4-5 תריסר ילדים מפוזרים במספר דומה של בתים, במרחק ניכר זה מזה. בערב לאחר החשכה , ההורים עוזבים את בית הילדים ומשאירים  את הילדים לבד. והילד יודע את זאת, והרגשת הבדידות וההפקרות אופפת אותו. שאלת הבטחון של הילד בלילה לא מצאה שום הד אצלנו ויש לתקן את המעוות. בלינה נפרדת כל זה יהיה  אחרת לגמרי. כך טוענים מחייבי צורת לינה זו. הילד יהיה על יד הוריו, בשעות הלילה הקשות , אשר תחדלנה מלהטיל אימה על הילד. הילד יודע את קרבת הוריו, וטוב לו. צורת לינה זאת , תפטור אותנו גם מזוועת שעת ההשכבה המשותפת, אשר נוהגים מחייבי הלינה הנפרדת לתאר לפנינו בצבעים מחרידים, מבלי לשכוח אף פרט ואף תג. "אני מחייבת את חיי הקבוצה, ובלבד שילדי יהיו על ידי בשעות הלילה, להתבונן בהם בשנתם, להיות נוכחת בשעת הקיצם בבוקר. אלה חוויות טבעיותת מאד, ואין לשלול אותן .

אכן נימוקים משכנעים מאד, אשר תובעים במפגיע שנוי פני הדברים.

אולם מה הוא הפתרון המוצע, בתרגום שפת היום יום?

 

ה פ ת ר ו ן   ל י נ ה   נ פ  ר ד ת !

 

לכל אלה המתעניינים   באמת ובתמים בלינה הנפרדת, לא רק להרגשת אי- הסיפוק  האישי שלהם,  אלא כפתרון למשבר חברתי אשר עובר עלינו בימים אלה, אני מציע לקרא את דבריה של החברה שולמית קוגלמן (מעין צבי) לדוח של ועדת החקירה בשאלת לינת הילדים, אשר הוקמה בחבר הקבוצות ב1949. שם מסבירה חברה –אם , חברת קבוצה ונאמנה לערכי התנועה, על היותה משוכנעת  בצורך הלינה הנפרדת , אולם אחרי סיורה , כחברה בועדת החקירה הנ"ל, במשקים בהם נהוגה הלינה  הזו ולאחר שעמדה על קשיי המציאות, על הפיזור, פריקת עול החברה, חוסר חיי חברה בין הילדים הגדולים, עזיבת הילדים הקטנים בחדרי ההורים בשעות הערב בעת אספה או קולנוע, שיחכו הילדים בתוך חדרי ההורים בשעת דוחק, עצבנות וצעקות בשעת הקימה בבוקר וכו. אחרי שראתה את כל אלה, שוכנעה שאין המעשה כמו ההלכה.

ואף לנקודת המוצא של הוויכוח כולו. הרגשת הבטחון של הילדים בלילה, אין בזה תיקון, אין ילדי דגניה נמצאים תמיד בקרבת ההורים מן החשכה ועד ההשכמה, גם שם ההורים הולכים לאספה, ישיבה, סרט, או סתם ביקור אצל חברים. וגם אז הילד עזוב על נפשו וגם אז הילד יודע זאת. אין כל שומרת לילה, והילדים מפוזרים על פני המחנה כולו. ועצם התופעה של פחד הלילה לא פגה כלל. באשר אין זאת שאלה של לינה משותפת בקיבוצים, אלא תופעה נפשית שכיחה, בפעוטים מגיל שנה וחצי עד שלוש, בכל רחבי העולם ובכל הדורות, תופעה ידועה מאד לכל רופא ילדים ולכל פסיכאטר.

אכן יסודות התביעה עצמם מתערערים. אולם, אין מה לתקן כלל? האם המצב הנוכחי כל כך מניח את הדעת? לא ולא! יש להנהיג שיפורים, הן בהשכבה, הן בשמירת לילה, אך הבית המשותף הוא נכס יקר ואין לבטלו.

 

ה צ ע ו ת   ל ת י ק ו ן   ה מ צ ב

 

אמרתי לעיל, כי אין ההשכבה בבתי ילדים משביעה את רצוננו. הדוחק גדול, אין ההורים מדייקים תמיד לשעה הנקובה להשכבת הילדים. הקלת מה הרגשנו בקיץ אשתקד, כאשר בנינו מקלחות, לכל בית דירה של החברים. ההורים רחצו את הילדים במקלחת "בבית" , הלבישו אותם בפיגמות ורק הביאו אותם ללינה בבית הילדים. אולם בחורף הצפיפות שוב גדלה במקלחת המשותפת ויש לדעתי להקפיד על השקט, ועל הפחתת מספר המשכיבים לילד אחד, לא להדליק אור בחדרי השינה, לדייק בשעת השכבה וכו. ואשר לשאלת הלילה....., ישן נא חבר (או חברה) בכל בית ילדים עד גיל בית הספר. בגילים 4-6 ישתתפו גם חברים, שאינם הורים או רווקים, ובגילים הרכים יותר, רק ההורים של אותו הבית. התנאים חייבים להיות נוחים ומסודרים. מיטה טובה בתוך הבית, מצוידת במזרון שמיכות ומרבד קבועים. על ההורים להיות בבית, מהרגע שאחרוני המשכיבים הולכים.

תפקידה העקרי של שומרת הלילה יהיה. שמירה בבית התינוקות, (אשר בו לא תהיה שינת הורים ) וקיום סיורים לעתים מזומנות.

הצעה זו אינה חדשה. העליתי אותה כבר בהזדמנויות שונות וידועים לי גם היטב הנימוקים המובאים נגדה :

·        כיצד אפשר לדרוש מחבר אחרי יום עבודה מפרך,שינה מופרעת, או לפעמים בכלל  לא שינה? מי יחזיק מעמד בזאת?

·        זוג הורים ,אשר לו 2-3 ילדים כמה לילות ישן עוד בחדרו? הרי זאת הפרעה רצינית לחיי משפחה תקינים!

·        למה לי כל הטרחה הזאת? הילד שלי שקט ואין אני מרגיש חובה לשמור על ילדים של אחרים.

כאשר נבדוק את שלושת הנימוקים הללו, אנו נראה על נקלה, עד כמה הם כולם נימוקים סובייקטיביים , דהיינו גם גורמים לאי נוחיות של החבר באופן אישי, ואילו הנימוק השלישי מבטא לדעתי – במידה מדהימה, חוסר תפיסה לחיי שיתוף בכלל. היכן כאן האחריות ההדדית, עמוד התווך של חיינו. מדוע לטבחים לבשל אוכל בשביל אחרים, או לכובסת לכבס בשביל אחרים , או לתורן לפרוק מהאוטו משא לא לו? אבל ברור, כי כל אב וכל אם חייבים לקבל על עצמם קשיי חינוך. לא להנאתנו נבראו ילדינו "וצער גידול בנים", מימרה יהודית עתיקה היא ומלאת חוכמת חיים. אכן, כשם שנימוקי ההגנה על הלינה הנפרדת היו סוביקטיבים, גם נמוקי ההתקפה על תיקון הלינה המשותפת, סוביקטיווים לגמרי. וכאן נעוץ כל הקושי של הוויקוח.

 

ס י כ ו ם

 

ובכן כל הויכוח מושתת על הרגשות סובייקטיביות. ונגדן קשה מאד להתווכח. אין טעם לשוחח עם חברה, כאשר היא אומרת: "אין אני באה על סיפוקי בתור אם" וכדומה. כל הויכוח הנידון, אינו עניני ולכן קשה למצא מוצא ממנו.

תביעתי ענינית בעינה עומדת: מדוע לא לנסות פתרון, אשר ביצועו ובהוצאה הכספית שלו, הרבה יותר פשוט ומרחיק לכת, מאשר הפיכת כל סידרי חיינו? ובפרט, הוא קולע לא פחות למטרה הנכספת לכולנו:" השגת  בטחון הילד בלילה.

                                                                                                          יצחק פימנטל



תאריך מאמר מקורי
4/1/2017
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!