יונתן שחר - 1945-2016 כתב זאב בחרך
גרשון עמוס ובתיה שחר (פרוילינג)

גרשון עמוס ובתיה שחר (פרוילינג)



בבית הקברות של חוליות ישנם שלושה קברים של משפחת שחר. אלו הקברים של בתיה, גרשון ובנם עמוס.

משפחת שחר גרה בחוליות מ1945 ועד 1966. בשנה שעברה נפטר האחרון ממשפחה זו- חברי הטוב יונתן.

משפחות נוספות (למשל פימנטל, פלד, סלע) חיו בתקופה ההיא בחוליות והיום לא נשאר להן כמעט כל זכר. אני מניח שרוב קוראי האתר לא הכירו אותם ואולי גם לא שמעו עליהם. דף זה מוקדש למשפחת שחר ובמיוחד ליונתן.

התקופה היא 1948 - 1966. וכדי להבין את הרקע של ילדותנו, הנה קצת פרטים על הקיבוץ של אז.


הקיבוץ היה קטן. בשיא גודלו גרו בו כ400  נפשות והוא היה עני. במרחק של פחות מ-5 ק"מ מהקיבוץ עבר אז הגבול הסורי. הסורים ניסו להסיט את מי הבניס משטח מדינת ישראל והמדינה החליטה למנוע זאת. הגבול הסורי היה מאד לא שקט. הגבול הלבנוני, לעומת זאת, היה שקט.


רוב חברי הקיבוץ היו עולים חדשים. הותיקים ביותר הגיעו ארצה בסוף שנות ה30 מהולנד, גרמניה, צכיה ואוסטריה. רובם דיברו עברית לא תקנית, במבטא כבד ושילבו בעברית מילים משפת האם שלהם. כך קרה שכולנו הכרנו את המילים: schrklisch )איום ונורא בגרמנית), servus (שלום בצכית), ו gezellig (נחמד בהולנדית).

כמעט לאיש לא הייתה הכשרה מקצועית רשמית, כך גם למורים ולמטפלות.

הילדים ישנו בבתי ילדים, בית הספר העממי היה בחוליות והתיכון בכפר בלום.

עלינו, הילדים, השפיעה במיוחד הלינה המשותפת והעדר, כמעט לחלוטין, של חיי משפחה בקיבוץ. הילדים היו רק  שעות ספורות ביום עם ההורים. גם חופשות היו עם הקבוצה (קייטנות, טיולים) ולעיתים נדירות עם ההורים (לא זכורה לי אפילו חופשה אחת של משפחתי בלבד.


חוליות, כמו קיבוצים אחרים, היה בתהליך עיצוב החברה. מצד אחד הייתה האידאולוגיה הסוציאליסטית של שוויון, צדק חברתי, סולידריות וקולקטיביות ומצד השני הרצון של הרבה חברים ליותר פרטיות ואינדיוידואליזם, לרמה מסוימת של רכוש פרטי(כסף) ובמיוחד ללינה נפרדת ויותר מעורבות בחינוך הילדים. אלו הנושאים שהחלו את ההפרטה בקיבוצים. מאיץ חשוב היה הסכמי הפיצויים עם הגרמנים ב 1954 אשר בעקבותיו חברים התחילו לקבל כספים מחו"ל. אניקטודה קטנה: ערב לפני קבלת כיתתנו לחברות ב-1964, חגגנו זאת על שפת הבניאס עם המחנך שלנו - יצחק שלח. יצחק סיפר לנו על נפילת האימפריה הרומית והשווה את זה לתהליכים בקיבוץ. הוא חזה אז את תהליך ההפרטה במדויק. מי שהכיר את יצחק יודע שהנאום שנשא לנו היה מותח וברמה אינטלקטואלית יוצאת דופן.  שנה אחרי זה הוא ואשתו עזבו את הקיבוץ.


  חדש 226. נערי לוקי-תזמורת חוליות.מימין צבי אליאש, רפי וינמן, אלי שברק, אליה דגן לוקי בחרך ויונתן שחר. בחג העשרים

תזמורת חוליות בחג העשרים. מימין צבי אליאש, רפי וינמן, אלי שברק, אליה דגן לוקי בחרך ויונתן שחר (משמאל).


הקיבוץ אז היה  מאד מלא חיים, האוויר היה מלא אנרגיה. חגים נחגגו במשותף והסתיימו בריקודים עד שעות הבוקר המוקדמות בלווי, כמובן, של תזמורת חוליות המפורסמת (לוקי והיתר). היו מקהלות, ועדות תרבות פעילות וחיי חברה עשירים ובמיוחד

זכורה במיוחד האווירה בארוחות הבוקר בחדר האוכל. הייתה ההרגשה שביחד אנחנו עושים דברים חשובים ומשמעותיים.


פורים - צילם גרשון שחר

פורים - צילם גרשון שחר



משפחת שחר.


לאנשים יוצאי-דופן לא תמיד היה קל בקיבוץ וכל משפחת שחר הייתה יוצאת-דופן.

 

בתיה נולדה בהולנד לבית משפחת בוסמן. זמן מה אחרי שהגיעה ארצה התגייסה לבריגדה היהודית ונשלחה לשרת במצרים. שם פגשה, התאהבה והתחתנה עם גרשון Frühling, מאוחר יותר שחר, מהנדס צעיר אשר נולד בברסלאו (אז מזרח פרוסיה, גרמניה כיום פולין). ב 1945, כשבתיה כבר הייתה בהריון הם התיישבו בחוליות. יונתן נולד באוקטובר 1945 וכשנתיים אחר כך נולד עמוס.

בתיה, הייתה אשה אינטליגנטית ואמפטית ביותר (היום היינו קוראים לזה אינטליגנציה רגשית), תופעה יוצאת-דופן בנוף הקיבוצי של אז. היא הייתה בן היתר מורת שעורי עזר. מעל לכל היא הייתה הציר של משפחתה. היא נפטרה באוגוסט 1960 כאשר יונתן היה בן 14 ועמוס בן 12.


גרשון היה איש בעל רעיונות מקוריים וחוש הומור יבש שלא הרבה להראות את רגשותיו בפרהסיה. כאחראי על התכנון ובנייה הוא עיצב במידה רבה את פני הקיבוץ והתעקש על כך שהבתים לא יבנו קרוב מדי אחד לשני. הוא ניהל מלחמה עיקשת שבקיבוץ תהיינה מדרכות רחבות (כל מי שחווה את הבוץ בחורפים הראשונים בחוליות הכיר לו תודה על-כך. גם אנחנו הילדים נהיננו מכך כאשר היינו נוסעים על סקטים). אחד הפרויקטים שלו שעדיין קיים זה הסילו.




משפחת שחר גרו בשכונת הצריפים השוודיים. יחידת הדיור הייתה בנויה מחדר שינה קטן, מקלחת ופינת בישול קטנים מאוד. הסלון "ענק" במונחים של אז. מבנה זה נחשב כאופטימלי. גרשון שהיה אז רכז בניין תכנן את שיכון הוותיקים שעמד להיבנות כהעתק של הצריף השוודי. התכנון של גרשון היה כה מוצלח שכל השיכונים שנבנו אחר כך שיכון ג' ד' ה ' ו' ז' ח' נבנו כולם על פי הדגם שהוא תכנן. דוגמה נוספת ליסודיות ולמקצועיות שלו הייתה קביעת כיוון העמדת הבניינים החדשים יחסית לשמש. קרינת השמש החזקה בקיץ השפיעה מאוד על איכות החיים בבתים שלפני תקופת המזגנים. גרשון בנה דגם מוקטן של בניין על מגש מסתובב. הוא סובב אותו ביחס לשמש בשעות שונות של היום ובעונות שונות של השנה. כך מצא את הכיוון שבו קרינת השמש על החלון הגדול של הסלון תהיה מינימלית.


גרשון היה מוקסם מהטבע בגליל וצילם אותו הרבה. תמונות רבות שלו עדיין ניתן למצוא בארכיון הקיבוץ.


כשנה לאחר מותה של בתיה, גרשון הכיר את לאה מקיבוץ דברת. לאחר עוד כשנה הוא עבר לדברת יחד עם עמוס. יונתן נשאר בחוליות, סיים את בית-הספר והתגייס לצהל ב1964. הוא עזב את חוליות ב 1966 כי רצה ללכת לקורס טייס ולא רצה להיות תלוי בהסכמת הקיבוץ. בזמנים הללו חברי קיבוץ היו זקוקים לאישור הקיבוץ ויונתן חשב שלקיבוץ אין זכות להתערב בהחלטותיו הפרטיות.


גדלתי יחד עם יונתן בקבוצת כלנית, הקבוצה הרביעית של חוליות. עד שיונתן עזב את חוליות גרנו באותו חדר וכמו שהאנגלים אומרים "גנבנו יחד הרבה סוסים". מאז שיונתן נולד הוא היה מיוחד. אינדיוידואליסט עם ברק בעיניים, בעל דמיון פורה ומקורי. פיקח ובעל אותו חוש הומור כמו של אביו. הוא היה עקשן והאדם הכנה ביותר שהכרתי אי-פעם. בעל חוש צדק מאד מפותח. המקרה הבא מדגים כמה מהתכונות הללו:


פעם, כשהיינו כבני עשר משהוא דיבר בזמן השיעור. המורה חשב שזה היה יונתן ואמר לו לצאת מהכיתה. יונתן סירב בטענה שהוא לא זה שדיבר (מה שהיה אמת) ולכן, אמר, לא אצא. המורה: אם לא תצא מרצון אני אוציא אותך בכוח. יונתן: אני לא יוצא. יונתן ישב באחורי הכתה, המורה הלך אליו תפס אותו ברגליו והתחיל למשוך אותו לעבר הדלת. יונתן אחז בזרועותיו את השולחן ולא הרפה. המורה היה צריך לסלול מסלול שדרכו השולחן יוכל לעבור. סוף הסיפור היה שעד שהמורה (עם פנים סמוקות כעגבניה ומתנשף בכבדות) הגיע עם יונתן והשולחן לדלת הכיתה, כמעט כל יתר השולחנות  והכיסאות היו הפוכים (חלקם שבורים) ואנחנו, יתר הילדים, עמדנו לאורך הקיר והיה לנו יום השנה. יונתן לא יצא.


בזמן מלחמת השחרור פינו את ילדי הקיבוץ לחיפה. יום אחד יונתן בן השלוש ראה כלב מת ברחוב. הוא פנה לאמי שהייתה המטפלת ואמר: תראי רבקה איזה כלב גיבור, מת ולא בוכה.


כשיונתן היה בן 4 פרצה בלילה שריפה בבית הילדים שלנו. בעור שיננו נצלנו. במשך שנה לאחר מכך יונתן פחד לישון בבית הילדים והיה רץ בלילה בוכה לבית הוריו. שם היה מתנהל ויכוח שבסופו יונתן היה מוחזר לבית הילדים כיון שתקנון הקיבוץ אסר  לינה עם ההורים.  עד סוף חייו יונתן לא שכח את העלבון והכאב שחש אז וראה בזה משהוא לא אנושי.


לטובת הקוראים שלא יודעים איך בתי-הילדים עבדו (אם אני לא טועה הלינה המשותפת בוטלה בהדרגה החל מ 1970) הרי הסבר קצר: בלילה ישנו הילדים לבד ללא מבוגר (בתקופה מסוימת, בגנים ישן הורה בתורנות). החל מעשר בערב  הייתה שומרת הלילה, שהיה לה ביתן מיוחד, עושה סיבובים בבתי הילדים. בשנים הראשונות לא היה אינטרקום בין חדר הילדים לחדר השומרת. ילד בוכה היה צריך לחכות עד שהשומרת הגיעה בסיבוב שגרתי. היה די מפחיד להתעורר בלילה. פעמיים בילדותנו היו רעידות-אדמה קלות שהתעוררנו מהן, יללות התנים, ומדי פעם גם "קולות המלחמה" .

אי אלו ילדים היו בורחים לבתי הוריהם מרוב פחד. חלקם היו מוחזרים חלקם לא.


אנקדוטה קטנה : אחי אהוד כשהיה בן 10 ישן פעם בבית. במשך הלילה התפוצצו קטיושות בקרבת הקיבוץ. אהוד התגנב למיטתה של אמי ושאל אותה אם היא מפחדת וכשהיא ענתה בחיוב הוא אמר: איזה כיף זה לא לפחד לבד.


ליונתן שהיה ילד מיוחד היו הדברים המיוחדים שלו. היו אלו דברים שהוא עשה בצורה אחרת ובקצב שונה מהאחרים. למזלו הרע, חלק מהמטפלות לעגו לו בפני הילדים האחרים וזה פגע בו מאד.


להעדר חיי משפחה היה גם הבט אחר: יונתן ואני נהננו מחופש לעשות כל מני דברים, כמה מהם מסוכנים, שלא הורינו ולא רשויות הקיבוץ היו מאשרים אותם. אם לא היינו נתפסים, איש לא ידע איפה אנחנו ומה אנחנו עושים. רוב הזמן החופשי היינו בחוץ, בשדות, בפרדס, במטעים או בברכות הדגים.


בר מצווה של כיתת כלנית, רפי סלע, ?, חנן פלד, לודי כהן, יונתן שחר, דוד זוננפלד

(הפמוטים של אמא בכרך נמצאים אצל זאב)

בר מצוה של כיתת כלנית, עומדים: חנן פלד, לודי כהן, יונתן שחר, דוד זוננפלד


דוגמא: יונתן קיבל בגיל 13 רובה צייד. יותר מכל אהבנו לצוד חזירי בר. זאבקו (ברגר)  לימד אותנו לגלות איפה החזירים יורדים לבניאס לשתות. היינו יוצאים (באופן בלתי חוקי כמובן) בלילות להציב לחזירים מארב בירידה לנחל ומחכים. אם החזירים היו באים היה עלינו לחכות עד שהגיעו למרחק של כ-5 מטרים לפני שהיינו יורים. חזיר שלא מת במקום היה או נכנס לסבך של הבניאס ולא היינו מוצאים אותו יותר או שהיה תוקף את הצייד. חזיר גדול יכול לשקול כ 100 קילו ויש לו שיניים גדולות ונבזיות. לנו למזלנו זה אף-פעם לא קרה.


פעם, כשהיינו כבני 15, יונתן ואני צדנו בעבסיה (כפר ערבי נטוש) חזיר במשקל 50 קילו. חזרנו לקיבוץ, "שאלנו" טרקטור והבאנו אותו לקיבוץ בשלוש לפנות בוקר. היה קיץ חם. החלטנו שחם מדי להשאיר אותו בחוץ אז פרצנו לחדר הקרור של המטבח והשארנו אותו שם עומד על רגליו. שכחנו להשאיר הודעה על-כך לעובדות המטבח. בשעה ארבע אחת העובדות נכנסה לחדר הקרור ראתה את החזיר ונכנסה להיסטריה איומה. יונתן ואני התנצלנו בפניה ונענשנו.


1960הייתה שנה רעה למשפחת שחר. בתיה נפטרה ממחלת הסרטן. איש לא הכין את יונתן או את עמוס לכך שהמוות קרוב. בין לילה יונתן הפך להיות שתקן מופנם ומסוגר. גם לאחר מותה של בתיה לא היה ליונתן (עוד לא בן 15) ועמוס (13) לווי או תמיכה פסיכולוגית. הם היו צריכים להתמודד עם המצב הזה לבד. גם גרשון לא הצליח להתמודד עם המצב. כך שלמרות מאמצים של השכנים - משפחת פלד ואחרים. בית משפחת שחר התערער. רק הרבה שנים אחר-כך סיפר לי יונתן עד כמה מות אמו והתפוררות בית הוריו השפיעו עליו.


שנה אחרי מות בתיה, גרשון, יונתן ועמוס יצאו לטיול באירופה וכשחזרו אמר לי יונתן, שהתרשם מאד מרמת הטכנולוגיה באירופה, שחייבים ללמוד ברצינות. אמר וכך עשה. הוא הצטרף לקבוצת התלמידים בבית-הספר של כפר-בלום שעשתה בחינות בגרות מה שהיה נדיר מאוד. בחינות הבגרות נחשבו לא נחוצות לקיבוצניקים.


שנתיים אחרי מותה של בתיה, גרשון ועמוס עברו לגור בדברת ויונתן נשאר בשדה נחמיה. הוא סיים את הבגרויות, התגייס לצבא וב1966 עזב את הקיבוץ.


עמוס נהרג ביום הראשון של מלחמת ששת הימים בסיני. מותו שוב ערער את שווי המשקל של יונתן וגרשון. גרשון החליט שעמוס ייקבר בחוליות למרות שהוא גר בדברת. הוא רצה להביאו הביתה ולקבור אותו ליד אמו.  גרשון הבטיח לבנו המת שגם הוא ייקבר בבוא יומו לידו וכך קרה שגרשון, למרות שחי הרבה יותר שנים בדברת, בניגוד לרצונה של אשתו  לאה, קבור בחוליות.


עמוס שחר

עמוס שחר



כשעמוס נהרג, יונתן היה בשלב מתקדם של קורס טייס. גרשון ביקש ממנו שיעזוב את הקורס כדי שלא לעבור טרגדיה נוספת. ההחלטה לעזוב קורס טיס ביזמתו של חניך שהיה קרוב מאוד לסיום, היתה אז צעד חריג ביותר ודרשה תעצומות נפש מצידו של יונתן. לבסוף ויתר יונתן על סיום הקורס וסיים את שרותו הצבאי מבלי להיות טייס.  הוא למד הנדסת-בניין בטכניון, התחתן עם ז'נט והם השתקעו ברמת-ישי. נולדו להם שלושה ילדים, איתי,הדס ורועי. מספר חודשים לפני מותו נולדה נכדתו הראשונה - מיה.



הקשר של יונתן לחוליות היה אמביוולנטי: מצד אחד אהבה עמוקה לטבע והנוף של עמק-החולה ומצד שני הרבה זיכרונות כואבים מילדותו. יונתן ובני-משפחתו היו מגיעים פעם בשנה, ביום הזיכרון, לביקור בבית הקברותהוא היה מבחינות רבות תוצר של חוליות, עם הדבש אבל גם עם העוקץ. נפש יפה ומיוחדת.


בחרתי לספר על משפחת שחר ויונתן ולשפוך אור על תקופה שחלפה מזמן ואני מקווה שתוסיף משהו גם לקוראים הצעירים.


זאב בכרך

תאריך מאמר מקורי
5/6/2017
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 2

  • חוויות שלא נשכחות
    18/6/2017

    רעיה שלח

    חוויות שלא נשכחות

    הכתבה של זאבי מעלה חוויות ילדות, בעיקר עם עמוס שהיה בן כיתתנו, כתת תמר, ילד מיוחד במינו. עם יונתן התפתחו הקשרים בשנים האחרונות, כשנפגשנו שנה אחר שנה ביום הזיכרון, בבית הקברות שלנו.

    שתי הערות:

    1. לכל המשפחות הנזכרות בכתבה יש ויש זכר - יש בנים ויש נכדים אך, כדרך הטבע, לא נשארו צאצאים בחוליות. מי יודע, אולי יבוא יום וחלקם יחזרו (היו דברים מעולם).

    2. אני חולקת על הקביעה שלבית ההורים לא הייתה כמעט השפעה על הילדים. למרות השהייה הפיזית הקצרה מאד במחיצתם, הם נתנו את הבסיס להתפתחות האישיות שלנו. גם חופשות שנתיות עם ההורים היו מקובלות (יש עדויות בתמונות).

    רעיה שלח

  • בעניין אגמיות המים המוזכרות בכתבה
    5/6/2017

    מיכאל בן דרור

    בעניין אגמיות המים המוזכרות בכתבה

    בעניין תגובתו של מיכאל בן דרור למאמר של זאב בכרך על יונתן ומשפחת שחר.
    במהלך העריכה של כתבתו של זאביק  עלו שאלות בקשר לציד אנפות המים. הפניתי מספר שאלות בעניין זה למיכאל שעבד אז במדגה.
    את ההבהרות  של מיכאל העליתי כלשונן מבלי שיתאפשר לו לקרוא את דבריו של זאביק.
    הדברים של מיכאל שהעליתי כתגובה לדף זה לא היו למעשה תגובה ולכן יצאו קצת מהקשרם.
    אחרי שמיכאל קרא אתמול את כתבתו של זאביק הוא שלח לי תגובה  מעודכנת.
    הרי היא לפניכם
    אמנון ארבל

    פוקדי אתר שדה-נחמיה שלום רב.
    קראתי בגליון האחרון את הנקרולוג המרגש של זאבי בחרך על משפחת פרילינג-שחר, ובעיקר על יונתן ועמוס ז"ל.
    קודם לכן, נתבקשתי לענות על כמה שאלות בעניין רובי הציד, ו"ציד הברווזים" (ככה נשאלתי...) בתקופה זו. לא ידעתי שאני מחובר לדפי הזכרון הנ"ל. השבתי עניינית, ויצאתי מה-זה-טמבל...

    אז כמובן שאני מצטרף לדברי הזיכרון וההערכה. עם שני האחים היה לי , בנערותי, קשר לא רע. עמוס כילד צעיר, שתמיד היה רץ אחרינו, היה מזהה עופות מים מעולה, דבר, שבין השאר, ירש כנראה מגרשון, אביו. בעיניו החדות הוא תמיד ראה את הציפורים לפנינו. או שזיהה כבר על פי התעופה. עמוס היה מבחין בכמה נקודות זעירות באופק, והיה מתרגש ומצייץ בקולו המיוחד ובגמגום זעיר, ספק מולד ספק מהתרגשות: ..."אאאביכף!  אאביכף"... (כפן). ותמיד הוא צדק!!!  משום מקום התקרבה להקה זעירה של כפנים. הוא צדק, אפילו כשלי היה עדיין ספק קל בזיהוי.

    בריכות הדגים כבר אינן. את הכפנים נראה בעיקר בחולה ובעמק המעיינות.  אך בעיתים נדירות, בערבי חורף בהירים צצים מאי מזה כמה כפנים בשמי הקיבוץ, בתעופה האווזית והמתוחה שלהם. - ומיד עולה לנגד עיני הילדון הבלונדיני-פרוע המקפץ ומצייץ: - ..."אאביכף! אאביכף"... אגב, זאת נשמעת אולי פראזה פיוטית כזאת. אך זוהי האמת לאמיתה!
    מכבידה התחושה שזכרונן של כמה משפחות מבוני הקיבוץ הוא בבית הקברות ובלבבות בלבד.
    יהי זכרה של משפחת שחר ברוך.
    מיכאל בן-דרור

    ובהמשך ההתיחסות לציד אנפות המים כפי שפורסמה במקור:


    איזו ארכאולוגיה... נעשה קצת סדר: -
    היה צורך, וכמעט חובה, להילחם באנפות זוללות הדגים, בעיקר האפורות, (אבל לא רק). בתחילת שנות החמישים המלחמה הייתה בקורמורנים, וכשאלה הרימו דגל לבן ופינו את השטח, - הופיעו השקנאים. ושוב, מלחמת חורמה, עד שנעלמו השקנאים (לפי שעה) והופיעו האנפות, וגם אנוכי, הדל, מכיתה ט' ואילך (56-7 בערך). 
    ארגון מגדלי דגים, מ.א.ג.ע, וקבוצנו, סיפקו כדורי ציד כנגד הצגת גדמי שתי הרגליים. החלק התחתון היה הכי פחות מסריח...  בכדורי הצייד הללו, שמחירם היה רב, השתמשנו לציד "הדבר האמיתי" - אגמיות וברווזים, שבושלו והיו למאכל תאווה. אם כי גם אנפות אכלנו בשמחה רבה.
    כאמור מכיתה ט' הפכתי להיות "הצייד" של הקיבוץ. למדגה היה רובה צייד אחד, ובסיום השנה זכיתי בפרס של תחרות ציד האנפות, (הייתי מקום שלישי, אחרי עזה ובעלה, שהיו צמד על ג'יפ, ומאיר בוכיבינדר מנאות שהיה צלף של ממש. הפרס היה רובה צייד "אבו-חמסה". (5 כדורים בבית הבליעה ושישי בקנה) הוא היה גם דו-קני. בכלל חגיגה. הבן-גוריון של רובי הצייד. ולפתע היו לי (!) כבר  ש נ י  רובים!  הייתי יוצא רגלית לבד, בהמשך עם אופניים ושק על הסבל (לנשיאת השלל) ועוד.  מהר מאוד הרחבתי את "שטח השיפוט" שלי, כולל בריכות עמיר, שמיר, כפר-סולד, כפר-בלום ועוד. שאר הקיבוצים רק שמחו שמישהו יורה באנפות שבשטחם.
    כעבור שנה (אולי) הצטרפו אלי כמה נספחים. ראשית שמואל רינגל, ובהמשך יונתן שחר. צריך לזכור שלרובה צייד יש הדף  ע צ ו ם !  משהו כמו ררנ"ט. אין להשוות בכלל לרובה צה"לי.  בימים נדירים נתתי לאחרים את הזכות לירות. בפיקוחי הצמוד, כמובן.  לימים יונתן (שלעולם לא יצא בלעדי) הביא איתו את עמוס. שהיה קטן וקצת צפצפן. אבל התמצא מצויין בזיהוי ציפורים. תמיד היה לי גם מגדיר. ובעצם באופן מוזר  היה זה מין סוג של תצפית ציפורים בטבע.  החברה להגנת הטבע בקושי קמה והייתה עדיין בחיתוליה. פרט חשוב, הרובים והתחמושת היו ברשותי בלבד. בבית הורי.  אינני זוכר אף פעם אחת שנתתי לעמוס לירות. הוא היה קטן, כאמור, והזדנב תמיד מאחור.
    במשך השרות הצבאי, חל אצלי איזה מהפך, ועברתי ל"מסעדה ממול", כלומר למגיני הטבע. ואני לא כל כך גאה בקטע ה"ציידי", לא הייתי מתנגד אפילו לשכוח אותו...
    תבורך על עבודת הקודש שאתה עושה.
    בשמחה, -  מיכאל בן-דרור.