מאיר מוזס - לא בגדנו

מאיר מוזס התחנך כנער בשדה נחמיה בקבוצת הנוער הראשונה (נוער א'). החברה היחידה, מנוער א', שנשארה בקיבוץ הייתה ברכה גלטר שנפטרה ב2011

מאיר מוזס התפרסם בקשר לפרשה צבאית שנודעה בציבור כפרשת אורי אילן. חוליה של חמישה חיילים, בתוכה מאיר ואורי אילן נשלחו להחזיר ארצה מכשיר ציטוט ממולכד שהיה מחובר לקו טלפון סורי ליד תל עזאזית. החוליה נתפסה. החמישה הועברו לכלא מזאה בדמשק ושם עברו עינויים קשים. אורי אילן התאבד בצינוק בו היה כלוא, והשאיר אחריו פתק ובו חורר בסיכה את המלים "לא בגדתי, התאבדתי". כעבור יותר משנה הוחזרו ארבעת השבויים הנותרים לישראל. מאיר מוזס וחברו מאיר יעקובי הועמדו למשפט צבאי. מאיר יעקובי שהיה מפקד החוליה נשפט על מורך לב בשל כניעה ללא קרב ומאיר מוזס נשפט על גילוי סודות צבאיים לאויב. הרמטכ"ל משה דיין שקרא בלוויה של אורי אילן רק את שתי המלים הראשונות מתוך הפתק, הפך אותו למיתוס. כנגד ההרואיות של החיל שבחר למות ובלבד שלא לגלות סודות לאויב, הנחה משה דיין את התביעה ואת בית המשפט למצות את הדין עם שני הנאשמים. דיין קבע מראש את תוצאות המשפט. בית המשפט מצא אותם אשמים גזר עליהם הורדת דרגות לדרגת טוראי. חצי שנה אחר כך נהרג מאיר יעקובי, במבצע סיני, בקרב המפורסם במעבר המיתלה. מאיר מוזס ניהל מלחמה עיקשת על חפותו. כעבור 50 שנה, ב-2005 זכה בחנינה ודרגותיו הוחזרו לו בטקס צבאי.




לפני מספר ימים ביקרתי אצל מאיר, היום בן 87, בביתו בקרית ביאליק. ביקשתי שיספר על התקופה שלפני שירותו הצבאי.


מאיר נולד ברומניה ב 1931


את המלחמה עברו הוא ומשפחתו בארץ הולדתו. החיים היו קשים אבל רבים מיהודי רומניה שרדו את השואה כי לא הייתה שם השמדה טוטלית. אביו של מאיר  היה במחנה עבודה. אמו עבדה כמבשלת במפעל של הג'וינט שסיפק אוכל לנזקקים.


אחרי המלחמה, בהיותו בן 16, עלה  מאיר בחברת עוד 7000 איש, על ספינה להובלת בננות שהוסבה להסעת עולים. המנדט הבריטי טרם הסתיים. מטעמי ביטחון הסגירה עצמה הספינה לבריטים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.  ומאיר מצא עצמו במחנה בקפריסין. התנאים במחנות היו טובים יחסית ואפילו ערכו בחשאי אימונים צבאיים. כעבור חודשיים הבריטים אפשרו לקבוצת צעירים שמאיר היה ביניהם להגיע לארץ. עוד חודש במחנה אוהלים בקרית חיים ולבסוף הגיע מאיר לשדה נחמיה (חוליות) עם קבוצת הנוער הראשונה (נוער א').

בימים הראשונים שוכנו הנערים והנערות במחסן תבואות שמחציתו שימשה לאחסון שקי חיטה. משם מאיר זוכר בעיקר את החולדות ואת המקלחת המשותפת.

קבוצת נוער א', שמנתה כ-30 נערים ונערות, שוכנו ארבעה בחדר, בשני צריפים ירוקים. המדריכים היו ירמיהו סביר ואהרון בן דרור שידע הונגרית. 

"..... תמסור ד"ש למיכאל בנו של אהרון. אני זוכר שהייתי מסתובב אתו כשהוא על הצוואר שלי ...".

מאיר זכה לעבוד בחריש, על הדי-פור הצהוב של הקיבוץ, שנמצא עד היום בכניסה לקיבוץ על גדות הירדן.

ב-1948 במלחמת השחרור התנהלו קרבות במנרה שהייתה מנותקת. משטרת נביושע שהייתה מאוישת בערבים חסמה את כביש הגישה למנרה מכיוון דרום. הכביש מכיוון כפר גלעדי עוד לא היה קיים. הדרך היחידה להגיע למנרה הייתה ברגל. "בלילה אחד נשלחנו, לפנות פצועים והרוגים. יצאנו מחלסה (היום קירית שמונה) שהייתה כבר ריקה מערבים. שני חיילים הובילו אותנו. הם היו עייפים אחרי יום קרבות וטעו בדרך. נתקלנו באש מכיוון הכפר הערבי הונין (היום מושב מרגליות). לבסוף הגענו למנרה לקחו אותנו לבית התרבות שצפה אל העמק. על הרצפה שכבו החיילים שנפלו בקרב. התחלקנו לחוליות, כל חוליה העמיסה הרוג אחד, וירדנו בחזרה לעמק".

אחד ההרוגים בקרבות מנרה היה פנחס מנצ'ר, חבר חוליות.  קיימת סבירות גבוהה שפנחס היה אחד הנופלים שהובל על כתפיהם של מאיר וחבריו.

"אז עברתי לעבוד על בַּגֵּר שנקנה במשותף ע"י חמישה קיבוצים.  כל קיבוץ סיפק שני עובדים. חפרנו את התעלה המזרחית שנועדה לנקז את אדמות העמק".

ב1950 התגייס מאיר לצבא. התחיל כמד"ס (מדריך ספורט) בבה"ד  4. כשגמר קורס קציני שריון נשאל איפה ירצה לשרת. "לפני שעליתי ארצה הייתי שחיין בנבחרת רומניה. לא חשוב לי איפה ובלבד שאוכל להמשיך לשחות.",  "זה נהדר", אמר קצין המיון, "לך לגולני, לצפון, שם יש הרבה מים".

בגולני מאיר קיבל את הפיקוד על צוות הסיור. (לימים סיירת גולני).


סיפורו של מבצע צרצר, הנפילה בשבי, החזרה הביתה, המשפט הצבאי והמלחמה על טיהור שמו של מאיר עד לחנינה מתוארים בסרטה של רוני אבולאפיה לא בגדתי, משנת 2005. 

לחצו על התמונה להצגת הסרט



מאיר יעקובי, שנהרג במבצע קדש (1956), קיבל חנינה מהנשיא בן צבי שנה אחרי נפילתו. על החנינה הוטל חיסיון בשל סודיות המבצע. אפילו המשפחה לא ידעה. דבר החנינה של יעקובי נודע לאמו, חמש שנים מאוחר יותר, רק בהתערבותו של מוזס.  כתב החנינה נמסר למשפחה בליווי מכתב התנצלות: "הרמטכ"ל התנצל שלא יכול היה למסור את כתב החנינה בעצמו בשל עומס המלחמות". ומאיר מוסיף בנשימה כבדה: "הרי בקריה מסתובבים סגני אלופים כמו רב"טים בגדוד. לא יכלו למצוא קצין אחד שיעביר את החנינה למשפחתו של מאיר יעקובי באופן אישי?"

במכתב לבן גוריון מאמו של מאיר יעקובי כתבה: "מה עלי לספר לבני אבשלום שעומד להתגייס, על אחיו שהושפל כל כך?". עונה לה בן גוריון: את יכולה לספר לבן אבשלום, שאחיו היה חיל אמיץ ולוחם עז רוח. הוא קבל חנינה לפני חמש שנים. וגם אם הקצינים עשו טעות, הם עשו זאת למען הצבא". אבשלום התגייס לצנחנים ונהרג בדרום.


גדי קסטלנץ, מאיר יעקובי, ג'קי לינד, מאיר מוזס בשובם מהכלא 1956



מאיר מוזס סובל כל השנים מפוסט טראומה. ליבו כבד על מערכת הביטחון. עשרות שנים עברו עד שהוכר כנכה צה"ל.

הפרט המכאיב ביותר בסיפור, והוא אולי הגרעין של הטרגדיה האישית של מאיר, קשור בדוח של קצין אום קנדי בשם מייג'ור בראדי. כשהסורים הטילו על מאיר מוזס ועל מאיר יעקובי להוביל אותם למקום בו נמצא מכשיר הציטוט, החליטו השניים לפוצץ את המכשיר ולהתאבד. מאיר יעקובי הוביל בראש. אחריו מאיר מוזס ולצידו קצין האום. כשהתקרבו לעמוד הטלפון שלידו המכשיר ביקש מאיר מוזס מקצין האום שלא להתקרב כי המכשיר ממולכד. המייג'ור הבין שהשניים מתכוונים לפוצץ עצמם ביחד עם המכשיר ובחר שלא ליידע את הסורים. המכשיר היה מתוכנן כך שכאשר מרימים אותו התחתית הייתה אמורה ליפול ולהפעיל את חומר הנפץ. לטיפול השוטף במכשיר הוכנו שני פינים שבהחדרתם לחורים המתאימים היו מונעים את נפילת התחתית ומונעים את הפיצוץ. יעקובי פינה את האבנים והבוץ שכיסו את המכשיר והרים אותו מבלי לנעוץ את הפינים. המרעום הופעל אך חומר הנפץ הרטוב לא התפוצץ. הוא ניסה להפעיל את חומר הנפץ בהכותו על המכשיר באבן אך ללא הועיל. מייג'ור ברדי תיאר את ניסיון הפיצוץ של המכשיר בדוח שהגיע לשולחנו של פנחס לבון שהיה אז שר הביטחון. הטרגדיה היא שהדוח הזה לא הובא לידיעתו של משה דיין הרמטכ"ל בשל יחסי איבה ששררו בין השניים. העובדות שתוארו בדוח היה בהם כדי למנוע את ההשפלה הקשה שעברו השניים במהלך משפט ובהשלכותיו על המשך חייהם.


"מערכת הביטחון ובראשה משה דיין, ניצלה אותנו באופן ציני לבניית המיתוס לא בגדתי. לא היינו גיבורים, היינו אמיצים. השתמשו בנו כקישוט לאורי אילן. היום יש ברמת הגולן שביל לזכרו של אורי אילן. גם השמות שלנו רשומים בארבעת התחנות - גם אנחנו לא בגדנו".


שנים רבות עובר מאיר מוזס בבתי ספר וביחידות צבאיות ומספר את סיפורו. הקיר בסלון עמוס באותות הוקרה. הוא שוקד לאסוף כל פיסת ניר שפורסמה וגם את מה שלא פורסם.


"זמנו אותי ביחד עם שמעון אילן, אחיו של אורי לארכיון צהל והראו לנו את הפתקים המקוריים שהשאיר. האותיות חוררו בסיכה מאולתרת בדפים של ספר. הלבישו לנו כפפות על הידיים כדי שלא ייגרם להם נזק. ביקשתי לראות גם את תיק "צרצר". זה היה שמו של המבצע. התיק היה חסוי ולא ניתן היה להגיע אליו אז. לימים, כשהתאפשר, שאלו אותי באיזה פורמט ארצה לקבל את החומר, מודפס או מוקלט. ביקשתי לקבל את החומר בשני הפורמטים ואף הצעתי לשלם על העתקת הקלטות. הפקידה חייכה אלי ואמרה: "מאיר, אל תהיה כל כך תמים. אתה על זה שילמת מזמן".


בדרכי לצאת מביתו, נתן לי מאיר ספר עם הקדשה. הספר נקרא ללכת שבי בשביל ישראל – סיפוריהם של פדויי שבי.  בהקדשה כתב: "לאמנון ארבל מחוליות!! סיפורם של אנשים נפלאים ששלמו מחיר יקר על הזכות להגן על המולדת" מאיר מוזס נוער א' של חוליות 07-03-2018


מאיר מוזס ואשתו אסתר במסע על שביל ישראל יחד עם פדויי שבי ב-2007



טקס השבת הדרגות לסגן אלוף מאיר מוזס 2005




תאריך מאמר מקורי
14/3/2018
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 6

  • מאיר מוזס
    17/3/2018

    דני רינגל

    מאיר מוזס

    קארתי את הכתבה בשקיקה מתחילתה ועד סופה,

    סיפור חייו המענין של מאיר מוזס ראוי שייכתב בספר.
    מדהים בעניי איך בימים הם, התייחסו והשפילו את השבויים,
    כאשר המודיעין הישראלי כבר ידע שטמנו להם מארב.

    איך השתנו הזמנים, ראו את מקרה גלעד שליט, שנילקח בשבי מתוך מדינת ישראל, ללא כל התנגדות !!!
    ושוחרר תמורת כ- 1000 מחבלי חמאס.

    כל הכבוד למאיר מוזס ולחבריו על עינווי הנפש, הנחישות וההתמדה לאורך 50 שנה, 
    של  כדי להגיע לחקר האמת, ולקבל בחזרה את כבודם האבוד.

    למיכאל יש אי התאמות ברשימה שלך, האיש שהופיע במשרד החקירות בבית הכלא בדמשק,
    היה בלונדיני וכנראה לא ערבי. לפי הכתבה, עד היום לא נודע (לציבור) מי היה המרגל ההוא.

    לאמנון, כתבה מעניינת מאד, יישר כוח.
                                                                                                דני רינגל. 

  • ``אתה על זה שילמת מזמן``.
    16/3/2018

    רוני

    "אתה על זה שילמת מזמן".

    גיבור ישראל מהסוג הישן והישר.
    הכרה ציבורית על אומץ ליבו ועל העוול שנגרם לו נדרשת .

  • ללא מילים
    16/3/2018

    נעמי גבאי

    ללא מילים

    לא מוצאת את המילים הנכונות בבשביל לתאר את מה שהרגשתי בזמן קריאת הכתבה.

    אבל מגיבה.
    התוספת של מיכאל מוסיפה עוד טעמים פיקנטים.
    מרתק.
    אמנון, אין עליך. (יודעת שלא ממש תאהב אבל זאת המציאות)

  • מאיר מוסז
    16/3/2018

    ירון וינמן

    מאיר מוסז

    כתבה מאלפת. 

    סיפורו של מאיר מרתק. 
    כל הכבוד!

  • מאיר מוזס - לא בגדנו
    15/3/2018

    גאולה מרוק-כאהן

    מאיר מוזס - לא בגדנו

    תודה אמנון על כתבה מרתקת ומעוררת מחשבות.

  • תוספות
    15/3/2018

    מיכאל בן דרור

    תוספות

    מאיר מוזס אכן היה בן בית אצלנו. הוא  עבד במדגה והיה גם נהג (נהגים בעלי רשיון היו נדירים ביותר בימים ההם) הוא היה לץ אמיתי בכל מיני מתיחות, ואהרון שיתף איתו פעולה.  בהמשך אף אנוכי, למרות שלא הייתי תמיד בסוד הענינים.

    מבצע "כנרת" (1954?) בו נהרג גוליבר, נערך בעצם "לכבודו" ולכבוד שלושת שותפיו שהיו עדיין בכלא מאזה. כולם אגב היו קיבוצניקים, כמו גם אורי אילן ז"ל מגן-שמואל, שאמו, טובה אילן, היתה שנים רבות חברת כנסת מטעם מפ"ם.
    תפסו די הרבה שבויים במוצבי הסורים הסמוכים לשפך הירדן לכנרת, והציעו אותם כ"חומר החלפה" לשבויינו שבדמשק. החילופים, אכן התבצעו כשנה וחצי לאחר נפלם בשבי.  בחוליות נערכה לו מסיבה גדולה, שהיתה ב"דשא של הסרטים"  לרגלי המועדון, שטרם נבנה. הפורמט היה משהו כמו ליל הסדר. הוא סיפר את מה שאושר לו לספר. וכשהוא ברר אם יש שאלות, שאל ילד אחד אם לא חשבו על הרעיון לברוח מהכלא. מאיר השיב שזה ממש היה חסר סיכוי. או משהו כזה. הילד הזה הייתי אני. אינני זוכר איזו אווירת נכאים או עלבון בדבריו של מאיר.
    כשיצאו למבצע השבת מכשיר הציתות, היו לבושים במדי קבוצת כדורעף למקרה שיתפסו בראשית דרכם. סיפור הכיסוי היה שהם בדרך למשחק בדן וכנראה טעו בדרך. לכידתם היתה באזור בורג'-בביל, מזרחית לתל-עזז (עזזיאת) וצפ/מע לתל-פאחר, מעט מזרחית לדרך המוצבים הסורית. מעבר הגבול היה באזור נבי-הודה. ואין ספק שמישהו הסגיר אותם. כי פשוט ארבו להם במקום. 
    מאיר היה שחיין טוב וחבר בנבחרת כדור-המים של ישראל דאז. בבריכת האימונים בקרית-חיים היה איזה נער ערבי שעזר או ניקה או משהו.  מה ששבר את מאיר בחקירותיו בכלא, היה שיום אחד הוכנס לחדר החקירות בדמשק אותו הנער!.  הוא נדהם כל כך שלא יכול היה להכחיש דבר.
    לפני כשנה טלפן אלי מאיר, ובין השאר סיפר לי קצת מזכרונות חוליות, למשל שפעם בשבוע בערך היו שוחטים איזה ג'מוס מעזבונם של ערביי החולה. היה זה מבצע קשה, כמו גם הבשר... את סיפור פינוי החללים ממנרה סיפר בפרוט יתר ממה שנכתב בדף. היה זה כשבוע לפני "מבצע חירם" (סוף אוקטובר 48) שבו בעצם טוהר כל הגליל ההררי והמערבי . גורש קאוקג'י,  ונפתחו כל הצירים. כלומר פנחס נפל בקרב שיח-עובייד ("ציפורן" בימינו) בקרב שהיה, כנראה, מיותר לגמרי.  נקודת היציאה היתה משטרת חלסה, כלומר, צה"ל שלט כבר בכל השטח. אחרי היריות בהונין החיילים (ומאיר והנערים) נמלטו בחזרה למשטרה. לפתע הופיע יעקובי, בעלה של רחל רבין, שהגיע באוטובוס מטבריה עם כל מיני חלקי אינסטלציה, שכן הוא היה איש המים של מנרה. הוא הכיר היטב את הדרכים, ובחושך עלה עם הנערים (ללא החיילים) דרך הצוקים. וביקש מהם לשנן את הנתיב. טוב. - לא עבד... סיפור החזרה עם החללים דרך המצוקים היה בעייתי עד כמעט בלתי אפשרי.