דיני רוזן 1923 - 2018

דיני

ויהי בנסוע. נסוע הקרון / מרציף אל הצריף, עוד שבוע אחרון /

וחיינו ניתנו מחדש, כדורון/  ויהי בנסוע. נסוע הארון / עוד רוחפת

כמלאך בנבכי זכרון/

משירה מבט בחיוך תכול, / והכל אמיתי וגלוי כה.- הכל./

 בפשטות טבעית, של תעצומות / היזנת את חיי, לבל אקרוס ואמוט /

 בפת גנובה. קוביה של סוכר, / כנקטר שרפים נדיר ויקר /

 בגזר, עביט של מרק וכן הלאה / כששמנו כבר נחתם שם למעלה /

 בסיכון ומתת הפכת לשלמות / של פשטות שלא הניחה למות /

 לשמור על גחלת עד תום. עד בלי די. /  לך דיני, לעד אני חב את חיי.  

 נוחי שלווה, שבעת תום וימים / על גדת נחל לך מנוחת עולמים.


כתב מיכאל בן דרור שהיה עם דיני במחנה הריכוז ברגן בלזן



אמא שלנו היתה אשה חזקה , דעתנית ושולטת במצב. כולנו זוכרים אותה פעילה , נוסעת על אופנים , עושה סיבובי מערכת , אופה לכל נכד ונין את שאהב ובעיקר שמחה עם המשפחה המורחבת .

לפני כשנה וחצי אמא התחילה לשקוע . כל כך קשה היה לראות איך אמא מאבדת שליטה . זה המון צער עליה וגם עלינו.

אנחנו מחפשות לה את המקום הטוב ביותר ובאמת מצליחות למצוא מקום נקי עם פעילויות ועם צוות נעים , מסור ומתחשב.

הפכתי להיות אמא לילדה קטנה שלא מבינה איפה היא נמצאת ומה היא עושה במקומה החדש וככל שהמחלה הורסת תאים נוספים במוח היא רוצה ללכת משם ולהשאר ושוב ללכת.

אין כבר את ההזדמנות והאפשרות להתווכח. אני מרגישה שאני עונה לה לפי המצב בו היא נמצאת , נכנסת לעולמה ומנסה לא להרגיז ולהיות כמה שיותר מובנת.

כל נסיעה לבית העמק הופכת קשה יותר: לאיזו סיטואציה אגיע ואיך אעבור את הזמן ואיך יהיה כשאסע חזרה. המון רחמים לאמא וגם רחמים עצמיים.

מנסה כמה שיותר להיות בשבילה. יש זמנים שהיא אפילו מודה לנו על הדאגה ועל הנוכחות הכמעט יומיומית שלנו.

היום הכל נגמר . אמא שלנו היקרה נפרדה ממכאוביה ומאיתנו. מאחלת לה המון שקט בעולמות האחרים ומודה מכל הלב לאחיותי שעזרו ותמכו לעבור את התקופה הארוכה והקשה.

יהי זכרה ברוך.

הבנות


דיני ואני

בזיכרוני, דיני תמיד תיצרב עם אופניים, עם פרי. תמיד איכשהו זה הלך יחד.

המפגש המשמעותי הראשון בינינו, היה כאשר ריכזתי את מטע האבוקדו. כל יום, ברבע לארבע (לא דקה לפני ולא דקה אחרי, כמתבקש מהמשמעת ההולנדית), דיני היתה מדוושת מביתה למקום עבודתה עם המתנדבים. אני הייתי בא בסביבות ארבע לקבל את סידור העבודה ליום שלמחרת, שכן קטיף האבוקדו, נעשה בזמנו, בעיקר ע"י מתנדבים.

מפגש נוסף עם דיני היה לי כאשר עבדתי במטע התפוחים.
דיני אהבה במיוחד את הגרנד, שכן אפשר לעשות ממנו רסק טעים.
תוך כדי הקטיף, הייתי נשאל, מתי אפשר לבוא לקטוף... אמרתי שאם את רוצה פרי, אוכל להביא לך. התשובה הייתה שהיא לא באה בזמן הקטיף אלא רק לאחר שהוא נגמר, ואז היא אוהבת לעשות לקט (שוב המשמעת ההולנדית). שותפתה הנאמנה ללקט הייתה תמר עמרם, וכמובן שהמסע אל הלקט נעשה באופניים ועם שקיים מתאימים.
תמר גם הייתה שותפתה הנאמנה של דיני לקטיף הפטל, וגם זה נעשה, כפי שאתם כבר יודעים, באופניים.
הזיכרון האחרון שלי מדיני היה כאשר עבדתי במטעיי מטולה. זכרתי שהיא אוהבת גרנד ובעונה המתאימה הייתי מביא לה תפוחי גרנד. כשעה לאחר מכן, דיני כבר היתה מתייצבת בפתח ביתנו עם קערת רסק. הפעם זה כבר היה עם קלנועית, שכן דיני הפסיקה לנסוע באופניים.

שאלתי את דיני איך היא מצליחה לעשות את הרסק כל כך מהר, שכן רק לקלף את התפוחים לוקח הרבה זמן. אז בלי להתבלבל היא אמרה שאין צורך לקלף. התפלאתי, ניסיתי בבית, ולא תאמינו - זה אכן הצליח !

מוסר השכל, אפשר ללמוד מבעלי ניסיון, ובעיקר - אם יש להם הרבה ניסיון.

סמלי בעיניי, שדווקא בשנה בה דיני כבר לא יכלה להכין רסק, נעקר המטע האחרון של הגרנד במטולה. אולי כי כבר לא היה בו צורך יותר...

עכשיו אני מניח שדיני בדרכה לגן עדן. שם בוודאי תשמח לפגוש את חברתה תמר, לעלות על אופניים או על קלנועית, והפעם לקטוף מפרי גן העדן.

תחסרי לנו בנוף הקיבוצי.

כתב שמעון רינגוולד


ראיון עם רחל מצר בתחילת שנות התשעים

דיני נולדה בנובמבר 1923, בעיר הרלם שבהולנד. אמצעית בין אחות בכירה ואח צעיר. נעוריה היו טובים. גרו בבית גדול עם כמה עוזרות. אביה עבד בחנות לכובעי בחורים ביחד עם אמה. בצד עבודתה אמה גם בשלה ותמיד חיכתה לה בשובה מבית הספר. היה להם בית נוסף ליד הים והיו מבלים בו הרבה. באנגליה היו להם סבא וסבתא וגם לשם היו נוסעים.

הבית היה ציוני ואביה שקל בשלב מסוים לעלות לארץ. זה לא קרה.  בנעוריהם שמעו הרבה על ישראל ודיני הצטרפה לתנועת הנוער הציונית. את אחותה הבכירה הציונות לא עניינה כלל. אחיה הצעיר הצטרף גם הוא מאוחר יותר. הם יצאו למחנות קיץ. בלהה כהן וחיה לוונו היו המדריכות שלה. יחד אתה, כחניכה היתה גם יונה גורן .

בביה"ס נשארה עד שנת 1941. כשהחלו הצרות עם הגרמנים, נותרה לה רק שנה אחת ללמוד. את הזמן בביה"ס ניצלה עד תום ואת עבודות הגמר שלה עשתה על ציונות ויהדות. בלטה בציונה הגבוהים.

אחרי ביה"ס תכננה ללמוד להיות אחות אבל זה לא התאפשר. בגיל 17 הצטרפה להכשרה שהתנהלה כקיבוץ. מעטים היו יהודים הולנדים והשאר יהודים מגרמנה. אלה היו חיים מאוד קשים לילדה המפונקת. אוכל כמעט לא היה. "תמיד שמרו למחר, למחר, למחר". פיצו על זה חיי חברה יפים. באוקטובר 1942 נכנסו הגרמנים ולקחו את כולם למחנה ריכוז בהולנד, שם נשארו עד פברואר 1944, ומשם הועברו לברגן בלזן. ביחד איתה נסעו שולמית ומיכאל בן דרור, פרומט (עמידור), רותיה (סביר), והרמן (טל). הוריה ואחיה הסתתרו,  ורק היא, שהייתה בהכשרה, נתפסה ונלקחה למחנה. פעמיים הייתה לה אפשרות לברוח ולהסתתר. היא לא עשתה זאת, מחשש לסכן את שאר חברי הקבוצה (הרמן הצליח בדרך לברגן בלזן).

בברגן בלזן החיים היו מאוד קשים. עבודה במטבח משעה 3 לפנות בוקר ועד השעה 10 בערב, פרט לימי ראשון שבהם עבדו רק חצי יום. הדבר הטוב שהיה שם, האפשרות לקחת מים חמים לרחצה ולגנוב מזון שחילקו אח"כ לחברה. למרות הסכנה כולם עשו זאת, ולמעשה הגרמנים אף פעם לא בדקו אותם.

דיני נבחרה להיות בקבוצת יהודים שהוחלפו בטמפלרים שחיו בארץ תחת שלטון בריטי. כך יצאה מברגן בלזן. הקבוצה הוסעה לווינה  שם שוכנו בבית עם סדינים ואוכל. הם שמרו על המזון ועל הלחם שהיה להם, אבל כשהסתכלו מהחלונות החוצה וראו את ההונגרים המובלים אל המחנות הם זרקו להם את כל הלחם. "מגיע לאנשים העניים האלה. הרי אנחנו כבר היינו עשירים". את המסע המשיכו דרך בלגרד, בוקרסט, בודפסט עד קונסטנטינופול. שם הועלו על אנייה. באנייה הם קבלו שוקולד, לראשונה אחרי שנים. יום שלם הם היו על המים בים השחור. על המים בוצע החילוף עם הגרמנים. משם הם המשיכו ברכבת. הנסיעה הייתה יפה. האכילו אותם בלחם לבן וביציות. דווקא האוכל הזה, ששנים לא אכלו, גרם לאנשים רבים לקלקול קיבה.

לארץ הם הגיעו דרך ראש הנקרה, שם חיכתה יחידת פלמ"ח, בה שרת גם ראובן, אותו, דיני לא הכירה כמובן. המשימה שלהם היתה לפוצץ את המנהרה במידה ולא היו נותנים לרכבת לעבור ולהיכנס לפלסטין. הרכבת עברה את המנהרה והגיעה לנהריה. בתחנת הרכבת בנהריה עמדו המון אנשים עם בקבוקי מיץ. המשיכו לחיפה, שם הועלו על אוטובוסים ונלקחו למחנה עתלית. בעתלית קבלו סדינים ואוכל. "זה היה פנטסטי". שם פגשה את יוסף סלייפר שהגיע מהקיבוץ ואמר: "ברור שאת באה לחוליות", "אז ברור שהלכתי". אחרי שנתיים במחנה כבר לא היה הרבה רצון לעשות משהו באופן עצמאי.

דיני הגיעה לחוליות. שם פגשה שוב את בילהה (כהן) חיה (לוונו) וברכה (פון אמרוגן) אותם הכירה עוד בהולנד. "כשהגענו היינו כנראה נורא מסריחות. חוץ מסמרטוטים לא היה עלינו שום דבר". נתנו לכל אחת שמלה או שתיים. "דווקא לא היינו כ"כ רזות ומסכנות בגלל העבודה במטבח במחנה".

"אדם קם בבוקר דבר ראשון רץ לשירותים (זה לקח רבע שעה להגיע). אח"כ הוא רץ למטבח שם היו מים, ואפשר היה לצחצח שיניים. כולם הסתובבו עם מברשת שיניים בכיס, ואח"כ היו הולכים לעבודה".  דיני עבדה בכמה מקומות. בשדה, במכבסה, במטבח. האוכל באותה תקופה היה מאוד דל.

עובדות המטבח אכלו הרבה היה קצפת. הייתה רפת, והיה "ספרטור" (מכונה להפרדת חלב). את השמנת היו מביאים למטבח. שתי בנות היו מתיישבות על ספסל עם מקצפות בידיים אחת מול השנייה והיו מקציפות את השמנת לקצפת וטועמות, טועמות, טועמות. בחדר אוכל כל חבר קיבל צלוחית עם קצפת לארוחת בוקר.

תנאי המטבח היו איומים. לא היה מקרר, זכורה לה תמונה שחמש בנות הולכות עם סיר של מרק פירות לבניאס ומכניסות אותו למים  שיישאר קר. צריך היה  לוודא שהסיר קשור היטב, אחרת היה מגיע לכינרת. באותו הבניאס כמובן גם התרחצו.

על גדות הבניאס היה מקום בו ישבה דיני ולמדה עברית, ויום אחד פגשה שם את ראובן. "מאז למדתי עברית אתו , ולמדתי הרבה דברים אתו". יחד הלכו אח"כ דרך החיים.

החתונה היתה במטולה. הרב היה גם שוחט וגם מכר כרטיסי אוטובוס. עד חלסה נסעו עם האורחים על משאית.  מחלסה באוטובוס למטולה. אחרי החופה חזרו הביתה ממטולה ברגל. בחלסה העמיסו את כולם על משאית עמוסת אבנים, וכך חזרו למשק. "הכי גרוע ביום הזה היה שהפסדנו ארוחת צהריים.

הייתי כ"כ רעבה שכשרותי ארד שאלה אותי אם יש משהו שהיא יכולה לעשות בשבילי, אמרתי "כן, תביאי לי פרוסת לחם". בערב הייתה מסיבה צנועה ונחמדה.

הם גרו בחדר "שתיים על שתיים" עם שתי מיטות, שרפרף ואפילו מנורה קטנה. בבוקר שלפני החתונה ראובן, "עוד מהר אלתר ארון מכמה דיקטים. זה היה הבית שלנו והיינו מאוד מבסוטים". כשהגיעה הגיסה של ראובן מחיפה, עם סרביס מתנה לחתונה, הם אמרו "מה פתאום. ממילא אין מקום. כאן זה קיבוץ ואף אחד לא חולם לשתות תה אצלו בחדר".

בינתיים נגמרה המלחמה ודיני יצרה קשר עם הוריה. בשנת 1947 הם הגיעו לביקור בפעם הראשונה. יהודית כבר היתה בת חצי שנה. ראובן לא היה בבית (היה עדיין בצבא, בפלמ"ח). הוריה לא הכירו אותו. אביה של דיני יצא בלילה לשירותים ואיבד את דרכו. ראובן, שבדיוק חזר מהצבא בא מולו. "אז אתה האבא של דיני ואני הבעל שלה". זה היה המפגש הראשון של ראובן עם הוריה של דיני. אביה חזר לעסקיו, ואימא חלתה בצהבת ונשארה בקיבוץ. התחילו המאורעות, והיה מצור על הכבישים. בני בקרס לקח את אותה עד למחסום הבריטי. בפספורט שלה היה רשום שם של כפר אנגלי קטן שבמקרה היה הכפר של אחד החיילים הבריטים. כך אישרו לה לעבור. את הדרך עד ראש פינה הם עשו ברכב משוריין, ומשם באוטובוס לתל אביב.

את יום הלידה של יהודית היא זוכרת מצוין. עבדה במטבח עם אימא של פרומט כשקבלה כאבי בטן חזקים. אמא של פרומט התחילה למדוד.  "מה פתאום?  יונה (ארד) צריכה ללדת לפני". ראובן היה בדיוק באמצע יציקה ולא רצה לעזוב. הוא הגיע "מלוכלך כמו שהוא" ונסע אתה לטבריה. יומיים אחרי זה יונה נסעה ללדת וראובן הצטרף לנסיעה באמבולנס.  נהג האמבולנס שאל אותו "מה זה כל יומיים אתה נוסע עם מישהי אחרת"?

רוב הזמן ראובן היה בפלחה, ורק לעיתים רחוקות בא הביתה. עד שיהודית נולדה דיני עבדה במאפיה (ראובן בנה אותה). זו היתה עבודה מאוד קשה. היא לשה ביד 40 ככרות לחם בחום נוראי. "אני חושבת שנכנסתי להריון כדי לצאת מהמאפייה". חופשת הלידה הייתה אז שישה שבועות. היה נהוג להביא ליולדת ארוחת בוקר הביתה. "זה תמיד יצא לא טוב. או שבדיוק נרדמתי והעירו אותי, או שחיכיתי ערה ואז הגיעו מאוחר". כשנגמרה חופשת הלידה היא נכנסה לעבוד במטבח. הצוות היה כל הזמן ביחד, מהבוקר עד הערב, עבודה, סידור עבודה ליום המחר, הכנת תפריט ליום המחר. כל הזמן ביחד."

התינוקות ישנו בבית התינוקות. בבוקר היה צריך ללכת להאכיל. כשהגיעה לבית התינוקות החלב עוד לא היה מוכן, כשהיה מוכן היה צריך לחכות שיתקרר. הכל לקח המון זמן, היא איחרה לעבודה ושם כבר הסתכלו על השעון. איום.

כשהילדים קצת גדלו הבעיות היו אחרות. התנאים היו מינימליים. " אני זוכרת שפעם שמתי ילד אחד מתחת לברז מים קרים, כי הוא היה היסטרי. ממש באותו רגע עברה אימה שלו. זה לא היה לי כ"כ נעים, אבל זה גם לו זה לא עזר". זוכרת איך הכריחו ילדים לאכול. אז עדיין אכלו ארוחת ערב בבתי הילדים. יהודית היתה בת 5. ילדה בריאה. כל יום חמישי היתה דייסה. יהודית שנאה דייסה. העונש למי שלא אכל דייסה היה ללכת למיטה. יהודית מצאה לבד את הפתרון, וערב חמישי אחד היא נעלמה מהארוחה ונמצאה במיטתה . לשאלת המטפלת היא ענתה: "היום יש דייסה אז כבר הלכתי למיטה".

במטבח דיני עבדה 19 שנה. נקיונות, כלים, חדר אוכל, בישול, דיאטה, ובסוף אקונומית. אחרי 19 שנה הסתכלה סביבה וראתה שכל החברה שלה כבר לא שם. כל אחד פנה לדרכו. "רציתי גם לצאת". בדיוק התפנה המקום של טיפול במתנדבים. בהתחלה לא ידעה מה ואיך. רחל הויימן שהייתה לפניה חלתה. "לאט, לאט בניתי לי את הממלכה  שלי". הקבוצה הראשונה היו ארגנטינאים. היא קבלה את פניהם עם חדרים מסודרים, פרחים ועוגה. נרקמו בניהם יחסים מאוד יפים. "אחרי שהם נסעו הצטרכתי סדינים שלמים בשביל הדמעות". זה קרה לה עוד כמה פעמים עם אנשים אליהם היא נקשרה יתר על המידה. מהר מאוד למדה להישמר "זו חתיכת לב שנוסע אתם".

לסיכום (אחרי 20 שנה כמטפלת מתנדבים). טוב לה בקיבוץ ושמחה שחייתה בקיבוץ למרות שהיו רגעים שחשבה שחבל שהיא לא בחוץ. בסה"כ היא מאושרת ומקווה עוד הרבה שנים לחיות כאן.


תאריך מאמר מקורי
11/4/2018
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!