ה כ י ב ו ש ה נ א ו ר מהספר ימים בחולה - מיכאל בן דרור

כדי להיזכר בפרשיה היסטורית, רחוקה ועלומה זו, יש לקמט היטב את המצח, לכווץ את הגבינים, ולנסות, בפרץ של היפנוזה עצמית, לשחזר את   המעשה המאוד מאוד חריג. למרות שחברים רבים  היו עדים לאירוע, אך מעטים ייטיבו לזכרו.


הדבר היה כך:  בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת (ושמא לפניהן או אחריהן?).בוקר אחד בלתי בהירהתעוררו כל  חברי הקיבוץ לשמע געיות מתחת לחלונות.  דבר הנשמע  מופרך ומדהים בקיבוץ שמאז 1955 הוא נטול רפת. איש לא האמין במה ששמעו אוזניו. סילוק מהיר של הווילונות גילה מחזה סוריאליסטי. מעין עטיפת שוקולד שוויצרי. גינות הנוי הפורחות והירוקות, כרי הדשא ובעיקר השיחים, שבשולי המדרכות, היו למרמס  ומלאו בפרות.




צילם יעקב אלבז



מדובר היה במתקפה אמיתית. למשך זמן בלתי מוגבל הפכנו לשטח כבוש...

אפילו תנועת העוברים והשבים נעצרה  כליל. אי אפשר היה לנסוע באופניים על המדרכות, שכן פרות בעשרות ובמאות גדשו אותן. אך לא כל המשק הפך לשטח כבוש,  אלא רק דרומו   ומערבו.  כיצד הגיעו כולן בחשאי והתפרסו כך בשבילי המשק, אין איש יודע. גדר המערכת טרם נסללה ,(כלומר התאריך הוא  לפני  1975) גם הפרדס , שממזרח לשער, עדיין לא ניטע.  הגינות החביבות והמושקעות של החברים נרמסו ברגל גסה, ונלעסו בכל פה.  גם כופתיות הזבל , המוכרות כל כך מהרפתות, שהיו פועל יוצא מן הכיבוד העשיר שהוצע לעדר,  פרו ומילאו כל פינה חשוכה, ובעיקר את המדרכות, שהיוו  את ציר התנועה הראשי לבהמות.


לא ידענו, שכל אותה העת תרו רפתני קיבוץ עמיר אחר  עדר הפרות, שנעלם מבלי להשאיר סימן.  לאחר שבררו עם כל המי ומי בקיבוצם, החלו לבצע משימה גששית  בעקבות הסימנים ,  ש כ ן הושארו בדרך.  והעקבות, הפלא ופלא, חצו את  שטח הפרדס דהיום, המשיכו ונימרו את כביש הכניסה, והביאו  לגילוי הפרה הראשונה, המתענגת על גינת נוי זו או אחרת. התעלומה פוענחה, והבלשים החלו לכנוס את הכוח.  אך גם פרק זמן קצר זה, של איתור הסוררות וריכוזן, תבע נזקים לא ישוערו.


צילם יעקב אלבז


העדר כונס לבסוף, מטיל את אחרוני לביבותיו בכביש המוביל לעמיר, ומותיר מאחריו גינות מעוכות ומרוסקות, דשאים מושחתים, שיחיות שהיו ואינן , שפע של מזכרות חמימות וכמה וכמה נויניקים  נדהמים.

תאריך מאמר מקורי
15/5/2018
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!