כמו בגד בארון, ספר על מדף - שרי כהנא

שרי כהנא נולדה וגדלה באילת השחר. ילדותה בשנות השישים עברה עליה כשהחינוך המשותף והלינה המשותפת היו נכס צאת ברזל של החינוך הקיבוצי.


את שרי היכרתי כמורה בראשית שנות השבעים ולפני מספר חודשים פנתה אלי במשאלה שאביע דעתי ושאעזור לה לפרסם רשימה  מאוד אישית שעוסקת בצלקות שהשאירה עליה המסגרת החינוכית. נבחנו במות שונות כמו הזמן הירוק. שרי מצאה שהאתר של שדה נחמיה יותר אטרקטיבי משאר האופציות. 


שרי סיימה תואר ראשון  בספרות עברית ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ותואר שני בספרות השוואתית  בUCLA האוניברסיטה של קליפורניה.זכתה בפרס הספרותי  ע״ש הרי הרשון מהאוניברסיטה העברית בירושלים עבור אסופת שירים. וזכתה בפרס אקו״ם ליצירה בעילום שם עבור קובץ שירים - ״שירים לעופר״. ספר שיריה ״אתה בא בחשאי״ יצא לאור בספריית פועלים ב1989. כיום מתגוררת בסנטה רוזה, קליפורניה. נשואה לעופר ניב בן קיבוץ ארז.  אמא לדניאל- מתמטיקאי.  




כמו בגד בארון, ספר על מדף - שרי כהנא


מחשבות על הלינה המשותפת בקיבוץ




אחד  מן התחביבים  שלי הוא לתעד באמצעות תמונות את החיים של אנשים חסרי בית. כאשר אני מאתרת אדם חסר בית ברחוב, אני מייד מצלמת, מבקשת, מחפשת משהו מוכר במבט בעינים. העיסוק הזה סימן לי, שאני מחפשת מישהו מוכר לי בצילומים של חסרי בית.

אני, עצמי מתגוררת באחוזת המשפחה שלי שמשתרעת על חמישה דונם של גנים ועשרות עצים, ומוקפת בשער כניסה פרטי  וגדר מכל הכיוונים. אך בלילות הזיכרונות  מבית הילדים  והלינה המשותפת בקיבוץ מסיגים גבול, חוצים את גדר ביתי, פולשים לתוך חלומותי וטורפים את שנתי. הם מספרים לי שתחושת חוסר הבית נובעת מזה שגדלתי בבית ילדים בקיבוץ, בלינה המשותפת.  


בית הילדים מעולם לא היה בית עבורי, הוא היה מעין מחסן לילדים. כמו שמקפלים ומניחים את הבגדים בארון הבגדים, או מניחים ספר על המדף,  כך הניחו  אותי ללינת הלילה בבית הילדים בקיבוץ.


 נולדתי בשנות החמישים, בקיבוץ בגליל, להורים ניצולי שואה ממזרח אירופה. בקיבוץ בו גדלתי היתה אוכלסייה מאד מגוונת. עולים מגרמניה ופולין, מרוקו,  בולגריה, הולנד ורוסיה, סוריה ועירק,  מצרים, דרום אפריקה וגם הרבה חברים שנולדו בארץ – צברים למהדרין. נולדתי בניתוח קיסרי וכאשר הוציאו  אותי מרחם אמי הייתי כחולה מחוסר חמצן.

כמנהג הימים ההם, אמי הפקידה אותי בבית התינוקות.



בית התינוקות, או הסניף כמו שהוא כונה לעתים בקיבוץ בו גדלתי, היה החלל הראשון בו הונחתי. בית התינוקות הבריק בנקיונו. הוא היה כמו מעבדה שכל החפצים בה עברו תהליך של חיטוי ועיקור, כולל הרגשות. במקום שאמי תטפל בי ותיצור אתי קשר רגשי, ידיים זרות של מטפלות, שהתחלפו כל הזמן טיפלו בי. ידים זרות, ריח זר, עינים זרות ופנים לא מוכרות של נשים זרות שלא חשו כמו אמי, שאני הכי מתוקה, הכי יפה, הכי  חמודה. נשים זרות טיפלו בתינוקת זרה. מתוך עשרים וארבע שעות ביממה, הייתי אולי שלוש, ארבע שעות נטו במחיצת אמי.  במקום  שהצרכים הרגשיים הבסיסים של התינוק יתממשו,  התינוק הפך להיות קורבן  לאידיאולוגיה של הלינה המשותפת,  שלא ידעה דבר על חשיבות  הקשר הרגשי והנפשי,  והזמן שהתינוק  זקוק בכדי ליצור קשר אמיץ עם אמו. בית הילדים  סיפק רק את הצרכיים הפייזים של התינוקות וגזל מהם את הדבר החשוב ביותר לתינוק - אהבת האם.

לא פלא שהתינוקת שטופלה בידים זרות תרגיש למשך שארית חייה אבודה, נטושה, אמביולנטית, דו ערכית, לא שייכת, רגישה, חשדנית ,וחסרת ביטחון. 

אמא שלי היתה אחת האהבות הגדולות של חיי. היא תמיד אהבה וקיבלה אותי בלי תנאים מוקדמים. היא הביאה הרבה אור וכח לחיי. אין לי ספק  שהלינה המשותפת בקיבוץ גבתה מחיר כבד משתינו. מי שניצל מן השואה כבר היה מורגל להיות קורבן.  ( להקריב). לי  כתינוקת, זה היה דבר חדש.

 

 בגנון או בפעוטון, המטפלת הכינה לנו לארוחת ערב פלחי עגבניות  ששטו בחלמון הצהוב של הביצה הרכה. משהו בעירוב הזה של  סלט עגבניות שטבול בביצה רכה, טבע את חותמו על לשוני. סלט עגבניות מעורבב בביצה רכה נשאר מעדן אהוב. מגן הילדים, אני זוכרת את הקרומים  שכיסו את החלב החם והעבירו בי רטט של דחיה. חלב היה חובה לשתות, אבל בגלל הקרומים אני לא מסוגלת להכניס לפה אף טיפה של חלב עד היום. 

פעם כשהייתי חולה בשפעת ושכבתי במיטה בגן הילדים,  מחוסר מעש ושיעמום נכנסתי לתוך הציפה של השמיכה שכיסתה אותי. כמו הרפתקנית שנכנסת למערה לא ידועה, זחלתי בין השמיכה והציפה ולא  הצלחתי למצוא את הדרך החוצה. הייתי לכודה ולא היה למי לקרוא. הייתי לבד בחדר.  כבר השלמתי עם העובדה שאחנק ואמות בשקט ופתאם מצאתי איך לצאת מחוץ לציפה שהטביעה אותי בים של כותנה לבנה.

בכתה ב קיבלנו את ספר התורה. בספר בראשית, פרק א,  היו מילים מוזרות וחדשות שבשולים היו הביאורים שלהן. תהו ובהו,  תהום.  אחרי כן למדנו על אדם וחוה והנחש ששיכנע את חוה לטעם מפרי עץ הדעת.

בדיוק אותו  נחש ערום ששיכנע את חוה לאכול מפרי הדעת התחיל  לבקר בחלומותי. הנחש שהופיע בחלומתי לא  זחל על גחונו היו לו גפים, שתי רגליים ארוכות ודקות, והוא הלך  ודיבר כמו בן אדם.  הנחש  קם והגיח כל לילה מהחור שלו בבית הקברות  והלך לשוטט ברחבי הקיבוץ.

לילד, בית הקברות היה המקום המפחיד ביותר בקיבוץ. הוא ממוקם רחוק בשוליים ,ליד הרפת, מול רמת הגולן  עם אבני הבזלת השחורים שלה. מקום שאין בו  תאורה בלילה ורגל אדם  לא דורכת בו. מקום שבלילה המתים מונחים לבדם ללא נפש חיה. מקום בו שפרינצה,  שהיתה מנקה את המקלחות ובתי השימוש הציבוריים בקיבוץ מאוחר יותר תהיה קבורה, ולידה טוביה, בנה יחידה, שקפץ מבניין רב קומות בתל-אביב. אם ובנה -  בלי הפרדה.הנחש היה בא אלי בלילות ומפתה אותי לעשות  כל מיני מעשים  רעים. פחדתי מאד ומול הנחש הרגשתי חסרת ישע  ואובדת עצות.

הנחש היה משרה תהו ובהו בנפשי ומסביב היה רק חושך ולילה ורוח של פחד מרחפת על פני תהום.

פעם באמצע הלילה התעוררתי מהשינה בגלל חלום רע,  בחוץ היתה סערה עזה. הרעמים גילגלו חביות בשמים, גשם עז ניתך והרוח התלהמה. לא יכולתי להירדם. נעלתי את נעלי הבית שלי,לבשתי מעיל מעל הפיזמה,  ועזבתי את בית הילדים. בחוץ הברקים האירו לי את דרכי. לא פגשתי באף נפש חיה. דפקתי על דלת הכניסה של בית הורי שהיתה נעולה, ואבי שאל מי זה? עניתי אני. אמי מייד סידרה לי את המיטה בסלון ואבי התרעם  כהרגלו. מדוע אינני יכולה להיות כמו שאר הילדים, כמו כולם. זה לא שבית ההורים היה אי מבטחים. אני כמהתי לאבא תומך יותר,  אוהב  כמו האבא מ"ויהי ערב"  באידליה פסטורלית  של "בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים"  ומסתיים אחר אי הבנה וכעס בחיבוק רחמים. אבי אף פעם לא ראה אותי כילדה עם צרכים משלה. הוא רק חשב "מה יגידו". תמיד הייתי איזה נעלם בפונקציה מתמטית ביחס לכולם. אבי רק ראה את הקבוצה, לא אותי.  היינו כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא נפגשים.

בכיתה ג הצמידו אותי לילדה שהוריה  דחו אותה.  היו לה קשיי למידה,  כך שהיא למדה בבית ספר מיוחד במשך היום.  פתאום הייתי מעין אחות בוגרת שמגינה ועוזרת לאחותה הנזקקת.  כיוון שחילקתי חדר עם הילדה הזו, ראיתי  מקרוב איזה גיהנום הלינה המשותפת ובית הילדים היו עבורה. הילדים בלינה המשותפת  לא חדלו מלקרוא לה בשמות גנאי ולמרר  את חייה. הילדים החזקים בקבוצה לא נחנו בתובנות אנושיות ורגישות. בכל הזדמנות שהיתה להם לאשש את כוחם הם עשו זאת תוך כדי רמיסה של ילדים אחרים.  פעם הילדה הדחויה פרצה בבכי מר והתוודתה בפני  שהיא לא רוצה לחיות יותר. איזה טעם יש לחייה כאשר כל היום הילדים האחרים  מקניטים אותה וקוראים לה בשמה + פרה.


בית  מספק מחסה מפני  איתני הטבע. כמו כן לבית יש תפקיד רגשי חשוב והוא מהווה  את מקום המבטחים של האדם. עבורי בית הילדים תיפקד כמחסן - אכסנייה ללינה.  חייתי בבית ילדים עם הרבה ילדים שלא אהבתי,  שלא היו קרובים אלי ובית הילדים אף פעם לא העניק לי תחושה שהמרחב בו היה בטוח.  תמיד חילקתי את החדר עם ילדים אחרים, שלא בהכרח היו קרובים אלי.  הקירבה היחידה היתה כרונולוגית.  כולנו  נולדנו באותה שנה.  המטפלת שתיחזקה את בית הילדים אף פעם לא היתה תחליף לאמא או אבא. קירבה פיזית של הילדים שגרו בבית הילדים לא בהכרח יצרה קירבה רגשית  ויחסי אהבה. לעתים היתה  יותר  שנאה מאהבה.   כמו שבמחסן הבגדים לכל חבר  קיבוץ היה תא שהכיל את בגדיו שחזרו מן הכביסה המשותפת, כך בית הילדים היה מחסן שהחזיק את הילדים. בחדר הילדים היתה לכל ילד מיטה. לא היה שולחן כתיבה אישי, מדף ספרים אישי,  צעצוע אישי.  הכל היה משותף ולא היה מרחב פרטי. בית מעניק מרחב פרטי, בעוד שבית הילדים היה משותף וכלל מרחב  פומבי. המקום הפרטי היחיד היה בית השימוש ובכדי להשתמש בו נאלצנו פעמים רבות להמתין בתור.


בכיתה ו'  שילבו את קבוצת הגיל שלי עם הכיתה המבוגרת מאיתנו בשנה.  כיוון שהיו ארבע בנות בקבוצת הגיל שלי, ובכל  חדר ישנו שלושה ילדים,  שיבצו אותי בחדר עם שתי בנות מהכיתה הגדולה, מפני שנחשבתי לבוגרת ורצינית. פתאם חילקתי חדר עם שתי בנות זרות. אחת מהן היתה גדולה ממני  ממני בשנתיים והבת השניה תמיד ישנה.  ידעתי שהיא בורחת ממשהו,  אבל לא ידעתי ממה. המטפלת טיפלה בכיתה הבוגרת  כשנה לפני שהצטרפנו אליהם. אנחנו הילדים החדשים היינו זרים.

הבנים מן הכיתה הבוגרת  והכיתה מעליהם, אלו שלא למדו, הבריונים, אלו שבעיר יושבים על הברזלים,  הציקו לי ללא הרף.  קראו לי בשמות גנאי, חיקו את אבי, הפחידו אותי ואיימו עלי ללא הרף.  לילה אחד הם חשבו שאני ישנה והם מרחו מיונז על כל השערות הארוכות שלי וגם  מילאו לי את הפנים כאילו הייתי פרוסת לחם לסנדוויץ.  לא סיפרתי לאיש כי אסור היה להלשין.  מסכת ההתעללויות נמשכה שלוש, ארבע שנים.  אם אמא שלי שרדה את אושויץ, אני אשרוד את בית הילדים – זו היתה המנטרה שלי. לעתים הייתי צריכה להתגנב בשקט בחשאי לבית הילדים כדי  שהבריונים לא יבחינו בי.

מורים, מטפלת, ועדת חינוך, אף אחד לא ידע מה באמת מתרחש בבית הילדים.  ללא ליווי והדרכה נערים יכולים להיות מפלצות אכזריות, וכך היה.  בית הילדים לא סיפק לי מגן מהתעללויות נפשיות ופיזיות. תמיד הייתי במצב של מגננה מהתקפה. זו היתה סביבה מאד אלימה. בית זה לא היה.

בכיתה ו במחנה הקיץ ביערות כפר החורש, באחד הלילות כאשר שמרתי על המאהל שלנו, שני נערים מקיבוץ סמוך לקיבוצי, שלמדו אתי באותה כיתה,  עשו לי אמבוש בעת השמירה והטרידו אותי מינית. שני הנערים הושיבו אותי בין שניהם, וכל אחד מהם שלח יד מתחת לחולצה שלי, ומישש ועיסה את השד הקרובה אליו , כמו שמתחלקים במסעדה במנה אחרונה.. אני הייתי משותקת, המדריכים הבוגרים כולם ישנו. 

בתיכון גרנו בדירות קטנות עם חדר שינה ושרותים צמודים. למדנו בבית ספר אזורי.  ללמוד בשקט בחדרים, להתכונן למבחן,  זה לא ניתן. כולם האזינו למוסיקה רועשת.  בכדי ללמוד ברצינות, למדנו בבית ההורים או  בספריה או במרחב ציבורי שקט שאף פעם לא היה בית הילדים. כשלמדתי לבחינות הבגרות בסוף  יב, עברתי לגור בחדר של אחי, ששירת כחייל בצבא באותו זמן.  רק במרחב פרטי  ושקט יכולתי ללמוד לבחינות הבגרות, וגם לנהל רומן עם סטודנט  גרמני בלי שאף אחד ידע.

בית הילדים אף פעם לא העניק לי תחושה של בית, מגן, בטחון,  מרחב פרטי, מקום שאני רוצה להעביר בו את זמני. נהפוך הוא, בית הילדים היה המקום שההורים שלי נטשו אותי לילה לילה מפוחדת , אובדת, כחולה ממחסור בחמצן רגשי.  

הלינה המשותפת נכשלה לחלוטין מפני  שבמהותה היא היתה לא אנושית. ילדים הם לא חפצים שמניחים על מדף למשך הלילה. חפץ שאתה זקוק להפוגה ממנו. אתנחנא, פסק זמן ללילה.  

איזה הורה משאיר את בנו או בתו בלילה לבד ללא השגחה. הילדה שבתוכי תמיד תרגיש בת בלי בית.

כאשר אני מסתכלת באנשים חסרי בית ברחוב, אני פוגשת בעינים שלהם  את הילדה הנטושה, שגדלה בבית הילדים  בקיבוץ,  כמו בגד בארון,  ספר על מדף.



תאריך מאמר מקורי
1/8/2018
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 5

  • עצב ודמעות
    11/8/2018

    יעקב (קנטרובסקי) כנר

    עצב ודמעות

    "שרי אם אני אחד מאלה שפגע בך רגשית או פיזית אני מבקש את סליחתך. נכון שבית הילדים באותה תקופה היה אכזר מאין כמוהו לאלה שהיו חלשים או נרדפים על ידי "המקובלים" והחזקים. אני את דרכי ב"כיתה" ואחר כך בשכבה פילסתי רק בכוח, כי זאת השפה שדיברו בחברה הקיבוצית אז .ההתמודדות החברתית חישלה אותי להמשך דרכי בחיים - צבא, טיול לחו"ל. רק בהמשך חיי כשנולדו לי ארבעת ילדיי, לאט, לאט הבנתי שצריך לעשות הפוך ממה שאני חוויתי כילד. שרי אני מעריך את הכנות שלך."

  • נוגע מרגש ופותח פצעים
    10/8/2018

    ירון שגיא

    נוגע מרגש ופותח פצעים

    שרי
    ריגשת אותי מאוד. אמנם גדלתי בבית ילדים בקיבוץ ואין לי זיכרונות כל כך כואבים ונוגעים בנפש פנימה אבל הרגישות שלך ועוצמת הזכרונות ממש נוגעים בי בלב. מקווה שבדרכך שלך את לומדת לסלוח ולקבל את עצמך עם הרגישות והכאב. מאחל לך שתראי את הטוב בחייך היום ותכילי את הכאב תוך מתן מהוחה לנפש. מגיע לך לחוות אושר ואהבה והמון רגעים של טוב ושל אושר. מאחל לך המון טוב

  • נוגע מרגש ופותח פצעים
    10/8/2018

    ירון שגיא

    נוגע מרגש ופותח פצעים

    שרי
    ריגשת אותי מאוד. אמנם גדלתי בבית ילדים בקיבוץ ואין לי זיכרונות כל כך כואבים ונוגעים בנפש פנימה אבל הרגישות שלך ועוצמת הזכרונות ממש נוגעים בי בלב. מקווה שבדרכך שלך את לומדת לסלוח ולקבל את עצמך עם הרגישות והכאב. מאחל לך שתראי את הטוב בחייך היום ותכילי את הכאב תוך מתן מהוחה לנפש. מגיע לך לחוות אושר ואהבה והמון רגעים של טוב ושל אושר. מאחל לך המון טוב

  • עצוב
    4/8/2018

    ברוך

    עצוב

    יש מוסכמה שילדות זה שלווה ונופי, תמימות וטוב. לא רק שסה לא תמיד כך, לדעתי הילדות והנערות הן תקופות של קושי בהסתגלות לחיים ובמפגש עם החברה. אומרים שבקבוץ הכל היה תלוי במטפלת, אבל למרות הלינה המשותפת גם להורים הביולוגיים היה משקל אדיר בהתהוות של הילד, אבל גם ההורים עמדו חסרי אונים מול הגישה החינוכית שהייתה אז ולא תמיד היה להם את האמץ להתנגד או לעזוב.

  • reaction
    3/8/2018

    dalya luttwak

    reaction

    Deeply moving and beautifully written