כמו בגד בארון, ספר על מדף - תגובות

בית הילדים - חגי תמיר - תערוכה "לינה משותפת" 2005

בית הילדים - חגי תמיר

כצפוי הרשימה של שרי כהנא מאיילת השחר זכתה לתגובות רבות מאוד.

 

התגובה הראשונה הגיעה מהבית:

 

"איך זה קשור לשדה נחמיה, ולמה זה מתפרסם באתר שלנו"?

 

אמנם, זו היתה בחירה עצמאית שלי. יחד עם זאת אני חייב לציין שתגובה זו חממה את לבי מאוד. הקשר האינטימי בין האתר לשדה נחמיה שימח אותי.

 

עניתי לה במייל אישי:

"תודה על תגובתך. העליתי את הרשימה של שרי כהנא כי חשבתי שהנושא מאוד רלוונטי לתכנים בהם עוסק האתר."

 

תגובתה לא אחרה לבוא:

"עם כל הכבוד לנושא המכובד, ויש הרבה מה לדון בואתר שדה נחמיה אינו מגזין לכלל נושאי הקיבוץ באשר הם. באתר שדה נחמיה לדעתי אמורים להיכלל תכנים שיש להם קשר ישיר לקיבוץ שדה נחמיה. אם זה קשר משפחתי, או פיזי, או היסטוריה משותפת, תמונות או מה שלא יהיה, כפי שהיה עד עכשיו. לנושאי הקיבוץ הכללים יש מספיק במות ואנחנו לא צריכים לספק אותן באתר המאוד מקומי שלנו.


הוא יאבד את כל הייחוד שלו."

 

שוב עניתי לה:

"בגדול את צודקת. אין לי כוונה להפוך את האתר לבמה קיבוצית. הבחירה לתת לשרי במה באה על סמך הכרות אישית שלי אתה והתלבטות משותפת איפה כדאי לה לפרסם. ראי את הכתבה הזו כיוצאת דופן ותסמכי על שיקול דעתי כעורך האתר שאשמור על הצביון האינטימי חוליותי שלו."

 


שולה קובו - מקלחת משותפת - 2005

שולה קובו - מקלחת משותפת




בשנת 2005 התקיימה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב תערוכה שנקראה "לינה משותפת"
האוצרת של התערוכה, טלי תמיר, פנתה לכמה עשרות אמנים, כולם יוצאי קיבוץ ובקשה מהם ליצור יצירה המשקפת את הלינה המשותפת שלהם. בחפשי תמונות שילוו את התגובות לכתבה של שרי, חזרתי לתערוכה ההיא. כל התמונות לקוחות מקטלוג התערוכה. בסוף הכתבה שתלתי סרט המתאר את תהליך ההקמה של התערוכה.

 




שרי שתלה קישור לדף הכתבה ב Facebook וקבלה זרם של תגובות. התגובות הרבות, חזקו את דעתי שמדובר בכתבה יוצאת דופן שרק מחזקת את האינטימיות של האתר. לבקשתי שרי רכזה וערכה את כל התגובות שהגיעו אליה.

  


בפתח התגובות שרי כותבת:

"לאחר שסיימתי לכתוב את הרשימה ״ כמו בגד בארון ספר על מדף״, שלחתי אותה לשלושה אנשים. אמנון ארבל שהיה מלווה בוגר כשהייתי בשנת השירות שלי בחטיבה, מוקי צור, ונועה, בת כיתה מקיבוץ בדרום, ועברה טיפול בעקבות החוויות הקשות שהיא חוותה בלינה המשותפת." 

 

אמנון בתגובה מן המותן:

"לינה משותפת כמוה כרשומון. היו ברי מזל כמוני שהלינה המשותפת היתה עבורם מקור עוצמה וביטוי עצמי. אישיותי התעצבה, על כל מורכבותה, בחברת בני כיתתי ובני השנים הסמוכות. היו חסרי מזל שהלינה המשותפת הייתה עבורם טראומה לכל החיים".

 

מוקי צור כתב:

"לצערי הרב חשת מה  שחשת. כהיסטוריון וכאבא אני רואה  את הדברים במבט כולל מדי שאינו עומד  בפני דמעות ילדה. גם כשהיא  מבוגרת, רגישה וכותבת שירים כה מעוררי נפש ועשירי רגש. כנראה שהמנטרה שלך עזרה לך והפצעים היו למקור של נביעה יקרה.  אני מקווה שהבתים הגדולים  שנבנים בארץ עם לינה משפחתית  לא יגרמו לחוויית בדידות ושיממון פוצעת  כשם שזכית את וחבריך בחברה במצוקה כלכלית חריפה. לחבורת  בעל זבוב  הקיימת  בקיבוץ ואני הכרתי אותה  דווקא  בעיר אין  כפרה וזיכוי.  על האלימות  של בודדים צעירים אין לסלוח".

 

נועה שגדלה בקיבוץ בדרום כתבה לי תגובה מעמיקה: 

"כל אחד 'יצא' אחרת מהניסוי האנושי הזה של הלינה המשותפת, כפי שגם אנשים שגדלו בבית המשפחה שלהם שונים בחוויות שהם נושאים איתם.

הרבה שנים האשמתי את הקיבוץ בכל החבילה הזאת, כמו שאת עושה במילים שכתבת, אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה, שבנוסף לתנאים הבסיסיים, יש להורים הספציפיים שלנו חלק לא מבוטל בתחושות ובחוויות הקשות.

קשה להאשים אותם, גם הם 'קורבנות' של נסיבות + ההורים שלהם וכו'. אחרי הרבה שנים שהייתי שטופה בכעסים, אני מרגישה שהגיע הזמן להניח לזיכרונות האלו. אף אחד מההורים שלנו לא פעל במזיד לפגוע בנו וכולם-הורים, קיבוץ וילדים- היו קורבנות של האידיאולוגיה, של הידע שהיה קיים אז לגבי קשר הורה-ילד ותנאי החיים שהיו בזמנו ותודה לאל השתנו. אני לא חושבת שצריך לשתוק ולא לדבר על זה, להפך!, אבל כציון עובדות כואבות, עם פחות סערת רגשות של ביקורת וכעס.

אחרי כל כך הרבה וויכוחים סוערים עם אימי אני מבינה, שכנערה בת 21 עם תינוקת, היא עשתה מה שהיא ידעה ומה שהיה נהוג ואין בעצם מה להאשים אותה.

אני לא יכולה להמשיך לכעוס עליה שלא היו לה כוחות נפש להילחם ב'שיטה',

ואפילו לא יכולה לכעוס עליה שהיא לא השכילה לבנות בי בטחון עצמי ונפש מגובשת שיכולה הייתה לצלוח טוב יותר את משא הלינה המשותפת. גם היא בעצמה הייתה ילדה חסרת בטחון ולא אישיות בוגרת ומגובשת.

והאם אנחנו, עם הילדים שלנו, האם לא חזרנו במידה זו או אחרת על אותן טעויות ונהגנו בחוסר בשלות עם ילדינו שלנו?

מה שאני רוצה, בקיצור, לומר הוא, שהן בלינה המשותפת והן במשפחות נורמטיביות, כביכול, אנשים יוצאים לחיים עם צלקות. ובמסע החיים הפרטי של כל אחד ואחת אנחנו לומדים להתמודד איתן, להתחזק ולעשות טוב יותר עד כמה שביכולתנו.

תודה רבה ששיתפת אותי בדברים שכתבת מדם ליבך. מקווה שתצליחי בהמשך לישון שלווה ונינוחה יותר."

 

יוחאי בראון - תערוכה "לינה משותפת" 2005

יוחאי בראון

ומכאן לתגובות שהגיעו אחרי פרסום הכתבה.


היו תגובות של שורה אחת:

 

"האחות שלי מאד התרגשה מהכתבה שלך ממש עד דמעות",

 

״כל מילה בסלע״.

 

והיו תגובות ארוכות יותר:

 

סמדר שגדלה בקיבוץ גבים:

״שרי יקרה. קראתי. קורע לב. מקומם. מצער מאוד...

הדימוי שהילדים הונחנו כמו במחסן או כמו בגד בארון חזק ומצמרר....

כן....זה מאוד עמוק, ואמיתי ונוגע בנימי הנפש הפצועה של כל מי שגדל במתכונת הזאת."

 

אלי רוזנברג גדל באיילת השחר:

"מעניין, מעולם לא הייתי חסיד הלינה המשותפת שהיא הרי חלק מחיי קיבוץ. וזו הרי צורת חיים בלתי שגרתית, ואני נמנע מלאמר: בלתי נורמאלית. כאחד שמבוגר משריי בשנתיים בלבד, לא זכורה לי ילדותי בקיבוץ כ טראומה! להפך מכך."

 

זוהר אופז - ליפסקי גדלה באיילת השחר:

"הי שרי, הדברים שכתבת ריגשו אותי והכאיבו לי. גם לי יש זיכרונות קשים מהלינה המשותפת ומהחינוך המשותף. גיליתי שאנשים רבים, גם כאלה שלא גדלו בקבוץ, סוחבים צלקות מהילדות. הכאבים האלה הם גם מצע לצמיחה ויצירה.  מאחלת לך שמתהומות הכאב יעלו גם אוצרות של יצירה ואיתם גם פיוס. ההנחה שלי היא שנעשו כלפינו טעויות בילדותינו, אבל לרוב הכוונות היו טובות ואפילו נאצלות.״

 

ניב ממעיין ברוך, בן כיתה שלמד עם שרי בתיכון:

"מאד כואב. גם לי בתור הצעיר בקבוצת הילדים, ובוודאי כאשר התחלתי להבין שאני שונה, היה מאד קשה. עד היום יש לי הרגשה של קשר לדברים חומריים מכיוון שלא היה שום דבר ושום מרחב פרטי."

 

צילה גלילי שגדלה בבת זרע:

"קראתי את דברייך כמעט בנשימה עצורה והתמלאתי בהמון רגשות שלא בדיוק ידעתי לקרוא להם בשם. בעיקר היה לי חבל מאד על הילדה הקטנה שבך, ילדה לבדה מול עולם גדול ומפחיד.  הכרתי היטב, מניסיון אישי, כמעט את כל תיאורייך, אבל תחושת הבדידות הכבדה שליוותה אותך כמעט בכל שלבי הילדות והנעורים טלטלה אותי. גם אני גדלתי בקיבוץ עם לינה משותפת ומעט שעות בית הורים וממש קשה לי לומר לך כמה זה היה אחר ושונה לגמרי. הילדות שלי זכורה לי כמעט כמו גן עדן. זיכרונות מתוקים יש לי מהמקום שגדלתי בו ואני מרבה לבקר בו."

 

עידית לבבי - חדר הפוך - תערוכה "לינה משותפת" 2005

עידית לבבי - חדר הפוך


שיר של דני זמיר שגדל במפלסים:

שבחי הלינה המשותפת- עיקרי כתב ההגנה

אז מה יצא מכם אתם שואלים?

ואחדים מאיתנו כותבים ספרים

ועושים סרטים / ותערוכות.

אז מה יצא מכם (שזה אנחנו) אתם שואלים?

ילדות בלי הורים / בחדרים סמוכים / נטישה יומית / בידי זרים,

שומרת לילה-שומרת לילה-

 

וגם-

מגירות עמוסות חפצים / אבטיחים גנובים / סיגריות מהרפתנים

הרפתקאות ליליות של החופש הגדול

ורעות, וחלומות משותפים.

ונסיעות גנובות / ואהבות נעורים / בלי חשש מבוגרים.

 

אז מה יצא מאיתנו אתם שואלים?

יצאו לוחמים מפקדים וקצינים.

יצאו חקלאים פרופסורים רופאים.

יצאו מחנכים פסיכולוגים אמנים.

וגם יצאו מחפשי אמת ותרי עולם

(והכל בלשון זכר רק לשם הנוחות כמובן).

וקמו אינספור הוגים וחולמים,

משרתים נאמנים במילואים,

תמי דרך שעמסו על גבם את העול הפשוט כעפר

שאף פעם לא הלכו כי ידעו שבהם תלוי עתידו של הכפר.

כן.

והיינו אנחנו שם / גם כשהכל התפורר ונדם.

ליד הורינו המתים / קברנו את השברים

של החלומות הישנים.

 בעדינות, / בלי צהלולים,

כמו שקוברים

ספרי קודש מחוללים.

 

וקמנו מהאבל, / מזילים דמעה

שחתמה את הגעגועים.

הלכנו לעמל יומנו / מהורהרים.

וחשבתי שאולי / בסוף

 זה מה שיצא:-

בכל מזג אויר / אנחנו מתפקדים / ושורדים / ומתגברים.

ואף פעם

אף פעם  

לא מערבים 

ולא שואלים

ולא קוראים

להורים.

תמיר שר - הוא העומד - תערוכה "לינה משותפת" 2005



עדנה אדרת שלא נולדה בקיבוץ וגידלה את ילדיה באיילת:

"היה לי עצוב שבכל תמונות ילדותך אין קצה של אור, אין בדל של חיוך. לי כאמא צעירה שבאה מן העיר קשה היה לי לקבל את השיטה. ולא הבנתי איך החיה הפרימיטיבית ביותר ביער דואגת לגור שלה ולוקחת אותו אתה לכל מקום על הגב או על הבטן ואילו  אני צריכה להשכיב בלילה בבית הילדים."


שולה מירון גידלה את ילדיה באיילת השחר:

"נושא מאד חלוק. היו שנהנו מאד מהיחד בלינה המשותפת והיו כאלה שנפגעו וסוחבים עד היום את הקשיים שחוו. עם רגשות לא מתווכחים. לי היה מאד קשה בשעות ההשכבה לפזר את ילדי.  הייתי בין פורצי הדרך ולא פעם לקחתי את ילדי הביתה. כאשר היינו מגיעים לגן וילדים לא הגיעו לישון. זאת הייתה סיבה מספקת עבור הילדים ללכת הביתה ואז כולנו היינו רגועים. לא ראינו ילדים שברחו מהבית ללינה המשותפת, אבל מהגנים הביתה ראינו אותם וכבר אז ידעו מה טוב עבורם"

 


עצב ודמעות – כותב יעקב (קנטרובסקי) כנר

"שרי אם אני אחד מאלה שפגע בך רגשית או פיזית אני מבקש את סליחתך. נכון שבית הילדים באותה תקופה היה אכזר מאין כמוהו לאלה שהיו חלשים או נרדפים על ידי "המקובלים" והחזקים. אני את דרכי ב"כיתה" ואחר כך בשכבה פילסתי רק בכוח, כי זאת השפה שדיברו בחברה הקיבוצית אז .ההתמודדות החברתית חישלה אותי להמשך דרכי בחיים - צבא, טיול לחו"ל. רק בהמשך חיי כשנולדו לי ארבעת ילדיי, לאט, לאט הבנתי שצריך לעשות הפוך ממה שאני חוויתי כילד. שרי אני מעריך את הכנות שלך."

 

כתב ברוך ליפסקי:

"יש מוסכמה שילדות זו שלווה ויופי, תמימות וטוב. לא רק שזה לא תמיד כך, הילדות והנערות הן תקופות של קושי בהסתגלות לחיים ובמפגש עם החברה. אומרים שבקבוץ הכל היה תלוי במטפלת, אבל למרות הלינה המשותפת גם להורים הביולוגיים היה משקל אדיר בהתהוות הילד. גם ההורים עמדו חסרי אונים מול הגישה החינוכית שהייתה אז, ולא תמיד היה להם האומץ להתנגד או לעזוב."

 


 

שורות מסכמות של שרי:

מה שברור הוא שאף אחד לא רוצה לחזור לגדל את ילדיו בלינה המשותפת שהייתה אילוץ כלכלי וצורך הזמן.



לחצו לצפייה בסרט על התערוכה "לינה משותפת" 2005

תאריך מאמר מקורי
9/8/2018
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 2

  • נגד הדחקה
    12/8/2018

    אלמונית

    נגד הדחקה

    כלל לא מפתיעה אבל בהחלט מקוממת התגובה המתנערת, ההודפת, והמתכחשת, לפרסום המאמר של שרי כהנא. תגובה סימפטומטית למחשבה מקובעת מאויימת ומפוחדת של אוטוריטה קיבוצאית מהעבר הנלחמת על חייה על אף שהשקר עליו היא מבוססת ניבט בה מכל עבר; באמתלת "מקומיות" היא דוחה בשצף קצף את הרלוונטיות של המאמר לחיי הילדים בחוליות האידילית כביכול, של פעם. אפשר לבחור לא לקרוא או להתעלם מתיבת הפנדורה שהמאמר עשוי לפתוח, אבל נראה לי שבגילנו אין כבר מקום לצדקנות המחליאה שאיפיינה את הרעיון הקיבוצי שהואבס לתוך גרוננו ללא זכות עירעור או שאלה.
    חוסר הסובלנות לדיעה שונה מה"מותר" איפיינה את חוליות דאז והרצון הנואש להמשיך להחניק אותה הוא ביטוי לחולשה האופיינית לחברי כת, כפי שאכן היה הקיבוץ דאז, כשראה עצמו כמקדש המקיים את פולחן "דת העבודה" שב"ה חלף מן העולם.

  • לינה משותפת
    11/8/2018

    רינה יוגב

    לינה משותפת

         לאמנון היה חשוב לפרסם את הזכרונות של שרי כהנא ולו כדי לקבל את כל התגובות שפרסמת, כמו אבן שנזרקת על מים ומכה גלים.עוד באותו נושא ממליצה לקרוא ספר שנכתב על ידי רבקה לבקוביץ שנקרא:"שני בתים לחלום" ילדות ואמהות בקיכוץ - שלושה דורות.