רות קוגל (רותקו) 1926-2018
אנו נפרדים היום מרות, רותקו כמו שכולם קראו לה רות חיתה בקיבוץ כמעט מימיו הראשונים. היא אהבה מאד את הקיבוץ ואת החיים בו.

את חגיגות 50 לקיבוץ פתחה רות ואמרה "חוליות פנים רבות לה. כל אחד מאיתנו , נושא בלבו תמצית ייחודית של הקיבוץ, שונה מזו של חבריו. תבנית זו מורכבת מבני אדם, פינות נוף, עבודה, משק ומשפע חוויות אישיות. הוא נושא בתוכו את העבר הקרוב והרחוק".

כל אחד שבא להיפרד מרות היום, נושא איתו תבנית אחרת שלה מימים קרובים ומימם רחוקים.

רות החברה, המדריכה, המורה, הסנדלרית, האמנית

כשהגיעה רות לקיבוץ עבדה כמו כולם בעבודות שונות במטבח ובשדה , אבל מהר מאד מצאה את יעודה כמורה וכמדריכה לבני גרעין "הגורים".  חבורת נערים, ילדים כמעט, שהגיעו אלינו מכל רחבי הארץ, לקם לא ידעו כמעט עברית, ידעו מעט קרוא וכתוב הם הגיעו לבדם לקיבוץ. פה מצאו מסגרת  ובית להם זכורה רות כדמות נערצת- מורה, שנתנה להם יעוד וכייוון –וגם היתה להם אמא שניה ואחות. לפני כמה שנים התכנסו יותר מעשרים מהם וכולם אמרו שהשהות בקיבוץ בכלל ורות בפרט נתנו להם התחלה נפלאה לחיים. ובזכות מה שקיבלו פה הגיעו למה שהגיעו בחיים..

לי כמו לכולנו רות זכורה כמורה נערצת לביולוגיה, דורות של נערים למדו ממנה בבית הספר בכפר בלום  על היונקים, ועל החרקים, על החידקים והדגים. ממנה למדנו לאהוב את הטבע.    היא היתה ידועה בחדשנות הלימודית שלה. וידעה לגרום לילדים לאהוב את הלמידה- שלא היתה ישיבה בכיתה ושינון אלא למידה חוויתית שמשלבת את כל החושים. איתה יצאנו לירדן להגדיר פרחים לאסוף זרעים, ולחפש שלשולים. איתה בדקנו איך אפרוח מתפתח בביצה, וכמה גוזלים יש בקן של דרור, הקשבנו לקולות הצפורים והתבשמנו מריח הפרחים.

לצד העבודה בבית הספר היתה רות שותפה מרכזית בקיבוץ. ישבה בועדות רבות: קשישים חינוך ותרבות , מידי שנה היתה כותבת שירים שמסכמים את השנה, וגם היתה מציירת ומאיירת לחגים השונים

אחרי שיצאה לגמלאות שינתה כיוון והפכה להיות סנדלרית, חָבְרה לסנדלרים ותיקים, למדה מאפס את העבודה,  תיקנה  נעלים וגם הפליאה לעשות בעור... תחת ידה הפכה העור הגולמי לתיקים, אפודות ולחגורות, עבודות אמנות של ממש. אני בטוח שאצל כל אחד בארון עדיין שמורים מוצרים מעור שהיא הכינה.

היום אנחנו נפרדים ממך רות עוד אחת מזכרונות הילדות שלנו שאובד מאיתנו

 

יהי זכרה ברוך
יעל משרדי

רותקו בסנדלריה


רותקו

תחילת דרכי אחרי הצבא, קיבלתי את ההצעה להצטרף לצוות שידריך חברת נער חדשה.

נראה לי שזה גדול עלי, מאחר שלא היה לי שום ניסיון  בשטח הזה...אבל תיכף התאהבתי בצוות

,רותקו, רחל, יצחק פימנטל  לרותקו היו כבר רקומות אוסף של תכניות שפרסה לפנינו, ולכל אחד היה תפקיד מוגדר. אני הייתי מיועדת לצבע את הצריף עם רותקו, התלבשנו על צביעת השרפרפים, כשזה עוד לא היה באופנה, רותקו צבעה כל רגל של שרפרף בצבע אחר. התפקידים: רותקו מדריכה ומורה,

רחל מטפלת במחסן בגדים עם אימא בכרך, יצחק  מורה, ואני מטפלת בילדים ובבריאותם.

רותקו הציעה שלנוער נקרא "גור אריה "וקראנו להם "הגורים".

אחרי שהילדים נקלטו, היה לרותקו רעיון.... משק חי!!! איך מתחילים? רות יצרה קשר עם כפר גלעדי וקיבלנו מהם שני טלאים .. לאחד היא קראה גיל ולשני עדי. גם חמור ...שאינני זוכרת איך הגיע אלינו.

הילדים היו מאושרים .טיפלו ודאגו לכל החיות.

כשאיזה ילד ראה איזה תרנגולת צולעת, קרא לרחל, והעוף הפך להיות מרק לארוחת עשר. באותה תקופה עוד לא חלקו קפה  לענפים.

לכל כיתה היה זוג אפנים והילדים רכבו עליהם  לפי התור. מכרנו כמה חיות מפוטמות, וקנינו אפנים.

סוחרים קטנים!! מכאן הם הפכו  להיות סוחרים גדולים בחיים.

כל רכיבה חמש דקות לסיבוב, כל אחד!!! עמדו עם סטופר;

בסוף השנה, רותקו ביימה הצגה, השאלנו תלבושות מעמיר וההצגה הייתה מוצלחת מאוד. אם אני זוכרת טוב זהיה "גן גורו" ואחרי זה ...

כשהיה צרך בפחות כוח אדם, פרשתי, לחנך את כיתת  איילה .נשארתי בקשר אדוק עם הגורים ועם הצוות. בעבודתי החדשה, השתמשתי בכל השיטות והידע שהורישה לי רותקו. הרגשתי שאני כבר עם כלים חדשים יוצאת לדרך. ועל זה אני מודה לך רותקו. נשארנו בקשר ולא שכחנו לברך זו את זו בימי הולדת...חמישי ושישי לינואר תמיד בהפרש של תשע שנים.

גם בתקופה האפלה שלך, הכרת אותי ושאלת "אסתרקה , כמה שנים עבדנו יחד?

מאז דעכת ...יהי זכרך ברוך .

אוהב אותך תמיד רותקו.


אסתרקה

רותקו מלמדת את הגורים על צמחים


ב1957 - שנה וחצי אחרי בואם של הגורים לקיבוץ כתבה רותקו:


רותקו – שומרת הלילה

המפגש המשמעותי הראשון שלי עם רותקו היה בצריף הירוק של שומרת הלילה. אני הייתי בכיתה ט' ויוד' וי"א ובסוף בי"ב.

רותקו הייתה אז המחנכת של ה"גורים", חברת הנוער המקבילה לנו בגיל. כמחנכת של ילדי המעברות שהגיעו לקיבוץ במסגרת מאמץ קיבוצי כולל, להקל על הוריהם שזה עתה עלו ארצה ממרוקו, התמודדה רותקו ביחד עם שאר הצוות החינוכי עם אתגרים לא פשוטים. היה עליה להסתגל לילדים המאוד צעירים שהגיעו מתרבות כל כך אחרת מזו המערב אירופאית הקיבוצית. ובנוסף, וזאת חשנו על בשרינו, היה עליה להילחם עבור חניכיה, על השוואת תנאים, על גישה חינוכית שוויונית, וכל זה אל מול הורים וילדים עלטיסטים שדרשו ממנה לנהוג איפה ואיפה בבני הטיפוחים שלה.

פעם, ואולי פעמיים בשנה, הייתה רותקו עשתה תורנות שמירה והתמקמה למשך שבוע בצריף השומרת. לשומרת הלילה היו שתי משימות. להקשיב לאינטרקום שהשמיע את רחשי התינוקות והפעוטים בבתי הילדים ולהכין ארוחת לילה לשומרים ולעובדי בית החרושת. רותקו לקחה על עצמה משימה שלישית: להקשיב לרחשי לבנו, בני הנעורים, ולהרוות אותנו בחוכמתה. כל השנה חיכיתי שתגיע התורנות של רותקו ונוכל לשבת, לדבר ולהקשיב לה בעוד היא מטגנת תפוחי אדמה.

רותקו הגדירה בשבילי את המונח "חינוך" בהיבט של "והגדת לבנך". בדרכה האנליטית היא הצליחה לפצח עבורי את מורכבותו של הקיבוץ. בחברתה הכל נהיה "פשוט", הכל נהיה "נכון". היא הגדירה גבולות, יצקה משמעות, הלבישה מונחים מופשטים בבגדים של יום יום. דיברנו על שוויון, דיברנו על שיתוף, דיברנו על נאמנות ועל התגייסות של הפרט לטובת הכלל ושל הכלל לטובת הפרט. כל אלה לא היו אצלה בגדר ססמאות אלא דרך חיים. השיחות איתה מעולם לא גלשו למישור של רכילות, היא ידעה תמיד למצוא את הניסוח שתיאר את ההתרחשויות בקיבוץ בקונטקסט הערכי.

המפגש המשמעותי השני שלי עם רותקו היה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי שסיימה את העבודה עם הגורים, הם יצאו לצבא והיא בחרה להיות מורה לביולוגיה. על פי דרכה, נגשה למשימה בכל המרץ והיסודיות. רותקו הייתה שייכת לדור ההורים שלי. היא עלתה ארצה עם אמא שלי באותה ספינה. היה לי קצת מוזר לפגוש אותה שם באוניברסיטה, בין כל הסדנטים הצוציקים שהיו יכולים להיות ילדיה, משננת חומר, כותבת מעבדות, לומדת למבחנים. \תחושה המוזרה התחלפה מהר מאוד בהערצה.

כשהסתיימו הלימודים חזרנו שנינו להיות מורים בבית החינוך המשותף בכפר בלום. רותקו ריכזה את צוות הביולוגיה. הייתה זו הזדמנות נוספת ללוות מקרוב מאוד את עשייתה החינוכית. מורה, על פי רוב, מתפקד כסוליסט. מה שקורה בינו לבין תלמידיו אחרי שנסגרת דלת הכיתה זה כמעט עניינו הפרטי. רותקו הפכה את הסוליסטים למקהלה. תחת שרביט הנהגתה הפך צוות הביולוגיה לצוות מגובש ומלוכד. חדר ההכנה של מעבדות הביולוגיה היה כבית מקדש. אווירת השיתוף בחשיבה, בתכנון השיעורים, בכתיבת חומרי הוראה, בליבון בעיות משמעת היתה מוקד קנאה לכל מורי בית הספר. על כל אלה ניצחה רותקו ביצירתיות, באוזן קשבת, ביצירת נורמות גבוהות מאוד של הוראה.

בכל שנה בליל הסדר רעם קולה את מילותיו של אלתרמן: "כי צדיק בדינו השלח / אך תמיד בעברו שותת / הוא משאיר כמו טעם מלח / את דמעת החפים מחטא." רותקו זעקה תמיד את בשורת הצדק, ההבחנה בין הנכון והלא נכון הייתה לחם חוקה.

תמו גם ימי בית הספר. רותקו שהייתה המבוגרת בין מורי הביולוגיה ידעה לעזוב בשיא יכולותיה. היא ידעה לזהות את הרגע שאחריו גילה יהיה לה לרועץ. היא עזבה את ההוראה לטובת מקצוע חדש ובלתי צפוי לחלוטין. רותקו נהייתה סנדלרית. לרשותה עמדה הסנדלריה של הקיבוץ שנעזבה ע"י אורי הוימן הסנדלר המיתולוגי. את מלאכת הסנדלרות למדה אצל זוג סנדלרים משמיר וכעבור זמן קצר נוצרה זהות מוחלטת בין רותקו לבין הסנדלריה. היא תקנה נעליים, תפרה תיקים, מכרה נעליים חדשות ואי אפשר היה להאמין שאי פעם בעברה הרחוק רותקו לא הייתה סנדלרית.

גם זמנה של הסנדלריה בחייה של רותקו הסתיים.

רותקו נפרדה מהחיים לאט לאט כשהיא בריאה בנפשה ובגופה. לפני כשנה פגשתי בה. חיבקתי אותה לשלום והיא שאלה אותי, בזהירות, ללא כל מבוכה, "מאיפה אנחנו מכירים?" הסתכלתי לה בעיניים. אותן עיניים חכמות. אותו החיוך החם. ראיתי גם את שמחת החיים הפנימית שתמיד הייתה בה. נפרדתי ממנה בתחושה שטוב לה. שהיא נפרדת מכולנו לאט לאט בלי לכאוב ובלי להכאיב.

רותקו לא זכרה. אבל אני זוכר. ורוצה לומר לה תודה על שהייתה לי מורת דרך כמעט בכל מה שעשיתי. והכל התחיל כשהייתה שומרת לילה.

יהיה זכרה ברוך.

אמנון ארבל

 

עמ הנשיא הרצוג בחג ה-50 של הקיבוץ




לרותקו היקרה, "המלכה האם" של מורי הביולוגיה.


זכינו ממך לקבלת פנים מכילה ואוהבת עם הגיענו לעבודה. לימדת אותנו לאהוב ולכבד את הטבע, על החי והצומח שבו, ובעיקר את האדם שבו.  בכל גיל ובכל מצב. צעיר מאיתנו או בוגר מאיתנו.

 

היכולת לדבר בצוות שבנית, באופן חופשי על הצלחות וכשלונות ועל חילוקי דעות מקצועיים. והנכונות להעביר חומרים ביננו, תוך לימוד בצוותא, עודדו אותנו להיות  מורים טובים יותר, 

 

חושבים ויוזמים, ואנשים טובים יותר.

 

זוכרת עד היום כשהגיעה לצוות ניצה, המורה מהרצליה, והיתה המומה מהפתיחות בצוות שלנו. היא אמרה אז שבבתי הספר שלימדה, כל אחד מפחד לספר על כשלונות שמא יפטרו אותו. ואנחנו לא הבנו על מה היא מדברת.


עוד סיפור אחד אישי, למרות שעבדנו יחד מעל 10 שנים וידעתי שאת בגילו של אבי ושעלית איתו ארצה באותה אניה, לא דיברת איתי על כך עד מותו מפאת כבודו.

 בדברים שכתבת לאחר מותו ריגשת אותנו

מאד כשסיפרת שאינך שוכחת את הרגע בתחנת הרכבת שבו ראית אותו נפרד מאימו בפעם האחרונה  . ואנחנו שכל השנים אספנו את הזכרונות 

בעדינות ורגישות, לא שוכחים זאת.

אז תודה לך רותקו מכל מורי הביולוגיה בעמק החולה לדורותיהם.

 

אורה אוריאל


ב 1984 כשרותקו נפרדה מההוראה בבית החינוך "עמק החולה"  היא כתבה בעלון בית הספר את הכתבה הבאה. לכתבה צורף שיר שכתבה לה חיה אורי .



דברי המשפחה



מיכל 





עם אמא של שלמה






מיכל עופר וענת






אביבה ברון ורותקו






סבתא שלנו

אנשים רבים יש פה בקהל ואלוהים יודע כמה עוד אוהבים ומעריצים יש לך, כמה עוד מכירים ומוקירים אותך. אבל לא הרבה יכולים לומר, כמונו, שעברו אתך את רוב חייהם, כמעט יום- יום כל ילדותינו.

את וסבא הייתם ההורים השניים שלנו לאורך כל הילדות. ביתכם היה לנו בית שני ולעיתים גם ראשון. אליכם היינו מגיעים כל אחר הצהרים היישר מבית הילדים, היו לנו את המנהגים שלנו, הבדיחות שלנו, השפה שהייתה רק שלנו. וכשהיינו חולים- שעות של ישיבה אתך על השרפרף בסנדלריה, הריחות והצבעים שליוו את החוויה, הסיפורים, השירים ותשומת הלב הפכו הכול לזיכרון מתוק שנשאר בנו תמיד.

סבתא, היית ונשארת אישה חריפה עם שאלות נוקבות ונחרצות ודעה מגובשת ומבוססת. תמיד הסתכלת על אנשים בגובה העיניים, ללא יומרות וברגישות אין קץ. היה בך שילוב נדיר של חוכמת חיים וחוש הומור. נתת לנו המון השראה ואת התשוקה לדעת יותר ולהבין את הסובב אותנו.

תמיד הרגשנו גאווה לספר שאנחנו הנכדים של שלמה ורותקו. היה לכם חלק, ביחד ולכל אחד בנפרד, בעיצוב המקום והאנשים שסביבנו, ולנצח תהיו חלק מאתנו.

סבתא האהובה שלנו, אנחנו עומדים כאן ומספרים עלייך, אך האמת היא שאנחנו בעיקר רוצים להגיד לך כמה אנחנו אוהבים אותך, ואם היה אפשר לחזור אחורה, ליום אחד בילדות, היינו בוחרים באותו שרפרף על ידך בסנדלריה.

אוהבים- רועי, תומר, יעל ואורן








יום ראשון – 07.10.2017

 

למיכל, ענת ועופר – וכל בני ובנות משפחת קגל לדורותיהם

אני שולח לכם את רגשי תנחומי עם פטירתה של אמכם - סבתכם, רות - רותקו שהלכה לעולמה. לאורך כל שנות חייה, השאירה את חותמה בכל הדברים בהם הייתה מעורבת – והם יהיו נרות-הזיכרון לפועלה. אני מבקש להאיר פינה אישית. שולח לכם חיבוק אוהב – יגאל מגדל

 

רותקו יקירתי

לראשונה, נפגשנו בביתך, עת שולה אחותי התגייסה לשרות צבאי, אי-שם בראשית שנות החמישים. את ושלמה הייתם לי כבית חדש.

בפעם הבאה שנפגשנו היית בתפקיד של יועצת ומדריכה פדגוגית בבית החינוך "עמק-החולה". אם זכרוני לא בוגד בי – עשית בתפקיד זה כשנתיים.

בשיחה קצרה שקיימת עמי, הסברת את כל התורה על רגל אחת:

על מנת שנוכל להיטיב את דרכי ההוראה – המורים יכנסו לשעורים של עמיתיהם יתרשמו וירשמו את הערותיהם – ובתום השיעור, ישבו וישקפו את התרשמותם. הדיון שיתקיים בהמשך יוביל לתהליך שעשוי להיטיב את תהליך ההוראה, יסייע לפקוח-עיניים ולחדד את הסקת המסקנות. זו הייתה תמצית חזונך החינוכי.

בקשת רשותי להיכנס לשיעור הבא שלי. בתקופה ההיא שמשתי כרכז מחשבים צעיר ללא ניסיון בהוראה. זוכר שמיד הסכמתי וכבר בשיעור הקרוב נכנסת וישבת אל השולחן האחרון. תוך דקות התלמידים ואף אני לא שמנו לב לנוכחותך וכך יכולת לעקוב אחר התפתחות הלמידה בשיעור.

במהלך השיעור צפית בהתנהלותי ובהתנהלות התלמידים, רשמת כאשר שאלו שאלות ושמת לב האם התייחסתי לשאלותיהם. זוכר שבתום השיעור, מיד לאחר שהתלמידים יצאו להפסקה – ישבנו ותיארת את שראו עיניך ושמעו אוזניך, שום פרט לא נעלם. שיקפת לי את תהליך ההוראה על צדדיו הטובים – בתחילה, ועל צדדיו הטעונים שיפור – בהמשך.

זוכר שבשעת הוראה אחת בלבד, בה קיימת תצפית ובשיחה שהתקיימה מיד לאחר מכן – פקחת לי את העיניים לראות ולהפנים תהליך שלם.

הערך-המוסף הגדול של פגישת-הדרכה זו נוצר מיד. קבלתי הצעתך שאיישם תהליך כזה בתוך צוות מורי המחשב. מאד אהבתי להיכנס לשיעורי המחשב של עמיתי לצוות – עמוס בספרים וניירות, לתפוס מקום מאחור, להיראות עסוק ולקיים תצפית כפי שלמדתי ממך. תמיד הקפדתי לקיים מיד, שיחה עם המורה שנצפה וביחד לנתח את תהליך ההוראה ולנסות להציע שיפורים.

זוכר שהיינו נפגשים לאורך השנים – בביתך או בסנדלריה, והיית מקשיבה לתיאוריי על ניסיונותיי להטמעת התהליך בצוות. כולם שיתפו עמי פעולה – אבל לא הייתה לי היכולת שלך "להדביק" את המורים ולשכנעם להיכנס לשיעורים של עמיתיהם.

מי יודע – אולי גם את הרגשת תסכול בנושא זה והחלטת לסיים את פעילותך בשדה החינוך ולעבור לתחום חדש ומקסים של תיקון וייצור נעליים, ובהמשך, עיצוב וייצור תיקים ואביזרי-עור.

קהל-לקוחותיך המרוצים הינם ההוכחה שהמסלול החדש שבחרת התאים לך היטב.

אני בטוח, שקהל תלמידיך וחבריך לצוות בבית החינוך – הם הם שידעו להוקיר את פועלך המיוחד בשדה החינוך.

יגאל מגדל – קיבוץ יפתח


תאריך מאמר מקורי
2/10/2018
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!