הגורים - חברת גור אריה מפגש מחזור 1994
חברת גור איריה התחנכו בקיבוץ מתחילת בית הספר היסודי ב-1954 עד צאתם לצבא ב-1960 בערך.
ב-1994 התקיימה בחדר האוכל של שדה נחמיה פגישת מחזור. 
הכתבה הוכנה על בסיס חומרים שנמסרו לארכיון מעזבונה של רותקו.

חברת גור אריה בגיל בית הספר 1957 בערך

בעלון הקיבוץ 1894 כתבה רותקו:




תמונת מחזור 1994


דברי רותקו בפגישת המחזור 1994

חברת גור אריה- יובל שנים:

היה זה במחצית הראשונה של שנות החמישים- בגל העלייה הגדולה, בה הישוב הכפיל ושילש את עצמו. ילדים קטנים, גילאי 9-12 נאספו מכל המעברות לרמת – הדסה, שם מוינו לפי רמות ידע ושאר התאמות וחולקו לקיבוצים שונים, שנענו לקליטת ילדים כל כך צעירים. אנחנו צוות המדריכים, היינו מעוניינים בקליטה של קבוצה כזו.

הפצרנו במזכירות ( שהביעו ספקות רבים) ובאסיפה זכינו להסכמה והמשימה יצאה לדרך! קבוצת המחנכים כללה את: רחל הוימן ז"ל (אמו של אליה) – אם בית ומטפלת, אסתרק'ה- שסיימה זה מקרוב שרות צבאי- מטפלת וחברה קרובה לילדים, אליהו עמידור ז"ל ( אבא של משה) מורה, יצחק פימנטל ז"ל שהחליף את אליהו אשר יצא ללימודים, אני – מורה, מדריכה ורכזת צוות, זכן נסים דהאן – המדריך הצעיר, האהוב, שנהנה מפרי עמלו עד היום ( קריא: ציפי- אשתו).

בהתחלה הגיעו לקיבוץ 24 ילדים ובמשך השנה החברה גדלה ל- 45. במהלך שש השנים היו כמובן עזיבות והצטרפויות של ילדים חדשים. עליית – הנוער הייתה בשנים אלו בשיא פריחתה וליוונו מבחינה לימודית, חברתית ופסיכולוגית באופן אינטנסיבי ביותר. העבירו אלינו מדי פעם ילדים שלא התאימו למוסדות בהם שהו, כגון את יוסי מזרחי ז"ל ממאיר שפיה. אפילו בת קיבוץ מסוים, שערערה את החיים בחברת הנעורים שלה- נחתה אצלנו לזמן קצר. החברה הוי אז בני 14-15 והבת הספיקה להכניס רבים מהבנים לסודות החיים.

השם "הגורים" כאילו נוצר בשבילם, כשהגיעו לקיבוץ: ילדים קטנים, עגלגלים, מתולתלים, עם עיניים גדולות, מבריקות, מתחבקים, מתקוטטים, מתרוצצים, צורחים וצוחקים בו זמנית: גורי דובונים וכלבלבים! הילדים עם משפחותיהם עלו ארצה בעלייה הגדולה מכל הגלויות: פרס, הודו, רוסיה, טורקיה, רומניה, גרמניה- אך בעיקר מרוקו ועירק. כך מבוקר עד לילה יכולת לחוות קללות והתקוטטויות  "מרוקו סכין- עירקי פיג'מה". ארך זמן רב עד שחיץ זה נעלם. מרוב חששות ופחדים הסתירי הילדים סכינים מתחת למזרון ואנחנו בדקנו בזמן ההשכבה. הורי הילדים הוזמנו לעיתים קרובות למסיבות שערכנו. רבים מהם לא הבינו למה לקחו את הילדים מביתם, דואגים להם, מאכלים, מלמדים ומלבישים אותם חינם. (הכל נעשה במימון עליית הנוער והמשק) מצד שני היו הורים שדרשו מאיתנו כסף כאילו הילדים נמכרו לנו ראה "תרנגולת כפרות" של אלי עמיר.

עם הילדים שהינו כל היממה,  מהשכם בבוקר עד כיבוי האורות. גם בלילה באנו לבדיקות פתע. גם בשבתות, כמובן. מלבד הלימודים- בהתחלה קריאה וכתיבה- מאוחר יותר כל המקצועות: ציור, שירה, הרבה טיולים- ניסינו לצרף אותם לכל ענפי המשק לעבודה של שעה שעתיים ביום.

 אחרי שנה שנתיים הם עבדו חצאי ימים. כך הם הכירו חברים נוספים ונוצרו קשרים הדוקים. במיוחד התמסר למשימה זאבקו' (ברגר) ז"ל, בעל לב הזהב. הוא הקים פלוגת עבודה של שישה ילדים ובמשך חודשים רבים ביצע משימות במשק. צרוף הילדים למשפחות חברים התבצע רק בשנתיים האחרונות. רבים מחברי הקיבוץ היו מוכנים לאמץ מההתחלה, אבל הבנים העדיפו להישאר יחד כל היממה.

הקמנו יחד, תוך עיסוק של חודשים רבים, משק- חי לתפארת. מתחת לאיקליפטוסים ליד קוויקום. היו שם לול תרנגולות, ארנבות, ברווזים, ברברים, זוג טלאים- גיל ועדי, הם הגיעו מכפר גלעדי. בנינו להם דיר קטן וחמוד, כמו מהאגדות. מלכת פינת - החי הייתה חגית האתון הקטנה, שנקנתה מכספי החיסכון של החברה. קנינו אותה אצל ערבי מוואדי ערה. היא היוותה מרכז חשוב לחברה, מוקפת אהבה, חיבוקים ופינוקים. הרבה טענות וכעס ספגנו מחברים על שחיבלה בערוגות הגינה לפני בתי המגורים. משק חי היה מרכז חשוב ביותר לילדים שהיה להם קצת קשה, אלו שאהבו להתבודד, תמיד ידענו איפה למצוא אותם.

ילדי המשק, בני גילם ויותר צעירים, בילו עם הגורים בעיקר בספורט, רבים באו אלינו לקבלות שבת שקיימנו בקפידה ובהרבה התלהבות. התוכנית הייתה קבועה: הדלקת נרות עם "ירדה השבת על בקעת גינוסר"... תרמנו לקופסת הקרן הקיימת כמה גרושים תוך שירת "אספר לך ילדה וגם לך הילד איך בארץ ישראל אדמה נגאלת"... קריאה מפרשת השבוע והרבה הרבה שירה. החברה הצטיינו במיוחד בכישרון ההצגה שלהם. בפורים הציגו את שירו של אלתרמן על נרות חנוכה, פעם את גן- גורים השלם. הייתה זו הופעתי הראשונה והאחרונה בפורים. הייתי " הגננת היא דובה" לבושה במעיל פרווה ענק של חיים רינגל, עם מסכה. ביתי הקטנה, ענת בת השלוש, לא יכלה להירגע כששמעה את קולה של אמא בוקע מגרון הדובה. ההצגה היפה ביותר הייתה "בוכרה היפה" בה כיכבה חגית האתון כשחקנית ראשית.

אחרי שלוש שנים ניגשו הנערים למבחני משרד החינוך לכיתות ח'. חלקם עברו אותם בהצלחה. המצליחים עזבו אותנו כדי להצטרף לבתי – ספר רגילים במקום מגורי הוריהם. אחת ויחידה עזבה אותנו כבר לאחר שנה והצטרפה לקבוצה כלנית, הידע שלה היה מותאם לגילה, רחל פרץ מצר. היא אומצה על ידי משפחת מנצ'ר אימוץ אמיתי ומושלם.

חווינו חוויות אין סוף- יפות מאוד ופחות טובות- הנערים והמחנכים גם יחד. לא נגעתי בהרבה נקודות מעניינות של החיים עם הגורים, זה חומר לספר שלם! כשסיפרתי לביתי ענת אמש, על מה אני עומדת לכתוב ובין היתר שקראתי לילדים בערבים לפני השינה ספרים שלמים בהמשכים, כגון אמיל והבלשים, מחניים, סיפורי קורצ'ק וכו' היא העירה בנימה של עצב: "בגלל זה לא היה לך זמן להקריא לנו, לילדייך ספרים בהמשכים!" ( וזה כל הסיפור מהצד השני...)

כיום גאים, חמישים שנה, כשאני פוגשת חברה בהזדמנויות שונות, או שומעת עליהם, הם הורים גאים, לרוב כבר סבים, שערות סיבה מעטרות ראשיהם או צבע, בחלקם הגדול הסתדרו יפה מאד בחיים. מחזיקים קשרים חברתיים הדוקים עם חבריהם מהעבר הרחוק. לגבי וודאי גם לגבי אסתרק'ה – הייתה זו " הפואמה הפדגוגית" של חיינו!

                                                                             רות קוגל


רותקו, רחל מצר, וניסים דהאן מברכים


דברי ריקי גוריון (רבקה לוי) בחג המחזור, בשם כל קבוצת גור - אריה

ספטמבר 1994

זר ברכות לחוליות

לכל בית חוליות, לחברי באשר הם ובעיקר לאלה מכם אשר טרחו ותרמו בהגשמת כנס יקר זה.

בבואי להודות בשם חברי לקבוצה, נראה, שאין לי במילים גבהות -  מילים של חג או של שבת, ולכן אסתפק בדברים היוצאים מהלב.

כיצד להודות על תקופה רחוקה וברוכה, שבה חונכנו על ידכם ובביתכם? זאת למרות המצב הקשה ששרר אז במדינה ובקיבוץ. ועל תרומה זו, אשר כתוצאה ממנה מתקיים כנס זה - לא עלי הדיבור.

וכאן חברים, תבינו בוודאי, שלא חסרו מקומות מפגש בארצנו היפה - אבל, עם חלוף השנים אותם נשאה הרוח, ועם ההתבגרות ומרחק הזמן המתבטא בשנות דור ממש, חלפה מחשבה בראשנו:  "ואולי לא היו הדברים מעולם"? לכן נכספנו לגעת ולהתבשם מהנוף המוכר, מהצלילים, מעצי האקליפטוס ומימי הבניאס הצוננים שרבות בילינו בו, וגם למדנו לשחות לעבר חיינו.

כן גם לצריפים ההם הירוקים, ראינו שרידיהם, והאמינו, הם באמת יקרים. וכר הדשא רחב הידיים, ופינת חי שלנו - אשר היוו עטרה של הוד והדר  לפינתנו בקיבוץ.

אם רק יכלו כל אלה לדבר, חלק מכתיבתי היה בוודאי מיותר.

הכי, הכי נכספנו כמובן למטפלים הישירים שלנו, ואשר עמדו תמיד לרשותנו לילה ויום. אבל כאן, עם כל ההתרגשות, המולת השמחה והתרוממות הרוח, נמהל העצב המר, בהיעדרם של אנשים יקרים לנו ביותר, שלדאבוננו ולצערנו, אינם כבר בינינו. הם עברו איתנו כברת- דרך שהיוותה אבן - פינה להמשך חיינו: - יצחק פימנטל, אליהו עמידור ורחל הוימן הזכורים לטוב- והרי בליבנו ובזיכרוננו חיים וקיימים וכך זה יישאר.

אל נגרע תודה למשפחות המאמצות אשר תרומתן הייתה מועילה ואשר היעדר נוכחותן בחדר האוכל חסרה לנו. עלי לציין שחלק מהן, זכו אכן לביקור בהזדמנות זו.

עם הגענו לחוליות, ולמרות החגיגה סביב – אודה ולא אבוש, כי התגנבה, בלב מרבית ילדי הקבוצה ובני זוגם דאגה וחרדה מסוימת, בכל הקשור לביקורינו בקיבוץ, ועוד בשעת צהריים - שמא נפריע חלילה, בקדושה ובשלוות המקום, וזאת למרות התיאום.

וכאן הסתבר לשמחתנו, שהדאגה הייתה לשווא. זכינו לקבלת פנים מאירת  עיניים, חמה ומלטפת. וכאן המקום לדעתי, לשבח, לכבד ולהוקיר את כל העמל אשר הושקע מצדכם- בכיבוד שהוגש כיד- המלך, בהכנות הרבות ובתקציב בלתי מבוטל. 

פיסגת ההתרגשות הייתה עם הגיענו לכניסה לחדר אוכל ושם עמדו היקרות והחביבות רותקו ואסתרקה שלנו. למרות מרחק השנים והשינויים האוביקטיביים אשר חלו בנו- הזיהוי היה ודאי, וכי אימהות לא תזהינה ילדיהן גם כעבור שנים? לאחר מכן, ראינו בתמונות מאירות ומוגדלות, את עצמנו – הילדים של פעם. התמונות והשירון אשר ניתנו לכל חבר מהקבוצה למזכרת – מרגשים. הכתובים אשר הוצאו מהארכיון היקר שלכם לצורך כנס זה. ואחרון חביב – שי נאה מאין- כמהו- הספר היקר, אשר נתן לנו תחושה- ואפילו סימבולית של שייכות מסויימת- לראשית דרכה של חוליות ועד הלום "חוליות על יובלי מים" ואשר קבוצת הנוער שלנו מוזכרת שם כחלק אינטגרלי מפועלה של חוליות- משהו!

אל נשכח להודות לחברותנו מהקבוצה: ציפי דהאן ורחל מצר וכן נסים דהאן החמוד, שהיווה בחלק מהזמן מדריך של הקבוצה.

כמו כן עלי לציין את שלמה קוגל היקר- אשר ריגש אותנו בפניני לשון אשר נטפו מפיו לגבי חוליות, (גם עליו ניכר הריגוש) והצילומים הרבים אשר לא חסך בהם- כל הכבוד.

קטע הקריאה של רותקו מתוך כתבי הארכיון, נתן לנו תחושה ששוב אנו במסגרת לימודים בכיתה.

הסיור במשק בהדרכת רותקו שלנו, היה מאלף – לא חסכה מעצמה דבר, וזאת למרות גילה ושעת צהריים חמה ומייגעת – הרבה תודה.

מה יש עוד להוסיף, הכיף היה כה גדול שהיינו: שיכורים ולא מיין" – נשיקות, חיבוקים, דימעה נחבאת ואלוהים: - מלים, מילים, מילים- נוסטלגיה ועדכון אקטואלי חגגו יחדיו.

על כל אלה ועל דברים שאולי שכחתי להזכיר- תבורכו- מי ייתן וחוליות תשגשג ותצליח לשמור על השיתוף ההדדי והחיים בצוותא, שאם לא כן, מה יהיה נבדל בין מושב לקיבוץ? ובין עיר לכפר? ולכן כפי שכתבה רותקו בספר – שלכל אחד יש את הקיבוץ שלו, אכן הקיבוץ שלנו זה קיבוץ "חוליות".

וכאן לפני שהמסך ירד- אנחנו נפרד בחן, חן, ובתקווה שמסר זה אכן יגיע לכל חבר וחבר בקיבוץ.


רות ושלמה קוגל עם הגורים 1994


47 שנים קודם, בעלון הקיבוץ מ-1957 כתבה רותקו מאמר מעניין המציג את הקשיים ואת ההצלחות של חינוך חברת הנוער על רקע הקשיים של הקיבוץ. מעניינת במיוחד ההשוואה בין התנאים של חינוך בני המשק לתנאים של חינוך חברת הנוער.






                                                   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



תאריך מאמר מקורי
17/11/2018
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!