עברה שנה - מרוץ העגור ואזכרה במלאת שנה למותו של דרור שלזינגר


הרעיון להשתתפות במירוץ העגור עלה כאשר גילינו שהמירוץ מתוכנן להתקיים בדיוק ביום האזכרה הראשונה של דרורי. שחר אשתו של זיו,  שמשתתפת בקבוצת ריצה, העלתה את הרעיון ומיד פתחנו בהכנות להקמת קבוצת "רצים עם דרור", שתשתתף במירוץ, ותעלה את זכרו של דרור, כאירוע משמח, אופטימי ומלכד, דווקא ביום המורכב של האזכרה. כך נוכל להוסיף ליום הזה פעילות המסמלת צדדים רבים באישיותו של דרורי. שילוב של טבע, ספורט וחברים.

אל המירוץ הגיעו כ- 150 חברים ובני משפחה, מגיל 5 ועד 80, כולם לבשו בגאווה את החולצה בצבע הכחול. 4 רצים רצו למרחק 21.5 ק"מ , 17 רצים למרחק 10 ק"מ , כ 40 רצים נרשמו לריצת 5 ק"מ אך בפועל היו רבים נוספים שהצטרפו למירוץ ה 5 ק"מ. רוב הילדים ושאר החברים הצטרפו לקראת הסוף ורצו מרחק של 1 ק"מ.
האירוע המיוחד הסתיים בהענקת מדליות ובתמונה קבוצתית באוירה מיוחדת של ביחד.

אנחנו מקווים שהקבוצה על שם דרור תשתתף במירוץ גם בשנים הבאות.




דברים שנאמרו על קברו של דרור במלאת שנה למותו
דברי אילאיל אשתו של דרור
דברי אורית אחותו של דרור
דברי יאיר פלמוני אביה של אילאיל
דברי ענגי אונגר אחותה של אילאיל
דברי ניר שנהב בנה של יסמין אחותה של אילאיל
דברי שחר שלזינגר אחיינית של דרור 



דברי אילאיל אשתו של דרור


דבריי באזכרה ראשונה לדרורי אהובי 

שנה שלמה עברה בלי דרורי שלנו ואין יום שזה נתפס.

לצד חוסר ההיגיון, שהוא בעצם לא כאן, אלא רק רוחו, נשמתו ודמותו שמגיחה אלי תכופות - אני ממשיכה להתרפק על זכרונות משותפים משנים רבות של יחד שכבר אינן, ולדבוק בכח הענק שנובע מכל מה שיש. 

דויד גרוסמן כתב את השיר המופלא הזה שמדייק את תחושותיי:

 

"איך עומדים 
חיים ומוות זה מול זה.
איך הומים 
הם זה אל זה. 
איך נוגעים 
הם, איך 
קלוּעים 
הם זה בזה 
בשורש ערייתם. 
איך בלי-הרף הם מוזגים 
וַמֲעִרים מזה לזה, מזה 
אל זה, כמו זוג, 
כמו שני נאהבים, 
את מוהַל ישותם."

 

היום הזה הוא דוגמה מובהקת לניגודיות הזו של החיים.

בבוקר - הפנינג מרגש, כ - 150 אנשים וילדים שבאו להיות חלק מהקבוצה "רצים עם דרור". יכולתי להרגיש את רוחו של דרור איתנו לאורך כל המסלול. נרגש כל כך מכל האנשים שהגיעו לרוץ לזכרו. מחייך לכולם וכולם מחייכים בחזרה (למרות מזג האויר), צוחקים, שמחים, אווירה של ביחד, חיבור אנשים עם אנשים, חיבור שאפיין את דרורי כל כך. ברור לי שהוא היה שמח מהמפגש הזה, מהביחד הזה.

ואז בצהריים - אזכרה ראשונה. ושוב - ההיעדרות, החוסר, החלל כל כך מוחשיים.

בדיוק כך, כפי שהמשיך גרוסמן וכתב,

"חיים ומוות
זה בזה הם מהולים, 
וגם אני עכשיו 
כמו נהר 
שנמזגו בו צמד 
נחלים, 
ולא ידעתי זאת, לא כך, 
שהחיים, במלוא יֵשָׁם 
הוֹוִים".

 

וממש מטרים ספורים מאחורינו, כמו שנכתב בשיר, נמזגים להם, צמד הנחלים הבניאס והדן ובהמשך החצבני, ויוצרים את נהר הירדן, נוף ילדותו של דרור, שמתמזג כאן עם כל החברים ובני המשפחה שאהבו אותו ובאו לכאן, כמו כדי להזכיר לכולנו כמה יש. 

דרורי בחייו הסתכל כל הזמן על ה"יש". תמיד הסתפק בחלקו, באושר ובחיוך גדול, מעולם לא הרגיש שחסר לו משהו, מעולם לא הביע קנאה כלשהי על "יש" של מישהו אחר.

ואכן, גם עכשיו, לצד החלל העצום שנפער, החיים מלאים ב"יש". וכך, לצד שגרת היומיום שלנו, אנחנו ממשיכות בכל המסורות שדרורי ואני הנחלנו בביתנו, ויש כל כך הרבה כאלה:

בכל יום הולדת יש הפעלה מיוחדת של המשפחה לילדת יום ההולדת, כל סיום מחצית או שנה בבית ספר זוכה בהפעלה אחרת, הבנות ואני מילאנו את קופסת היעדים שלנו, גם היא מסורת שהתחלנו עם דרור, והגדרנו יעדים לשנה הבאה, אפילו להופעות של עידן רייכל אנחנו ממשיכות להגיע.
השנה גם חגגנו למאיה האהובה בת מצווה מרגשת על שפת הים, מסיבה גדולה, מלאה בכל כך הרבה אהבה, משפחה וערכים, ולצד התמונות והסרטים בהם הופיע דרור שליוו את המסיבה והזכירו לנו את מה שאין, חגגנו כולנו יחד את כל מה שיש: את המשפחה הנפלאה שהקמנו, עם המשפחות שלנו והחברים.

וב"יש" הגדול הזה, לכם חברים אהובים, ומשפחה יקרה יש מקום ענק. תודה גדולה שאתם עוטפים אותנו בכל כך הרבה אהבה במשך השנה כולה וביום הזה במיוחד. החיבוק הגדול שלכם מחמם לנו מאד את הלב ונותן לנו את התחושה הטובה ביותר שיכולנו להיות בה היום.
אני מודה על כך שדרכו של דרורי כל השנים, לדבוק ב"יש", להעריך אותו ולתת לו משקל כל כך גדול, עברה אלי ועוטפת אותי.

ובנימת ה"יש" הזו, אשמח שנשמע יחד שיר שמרגש אותי כל פעם מחדש, של זמרת ויוצרת מקסימה ומיוחדת, יובל גולדנברג.

״אַתְּ רוֹאָה? 
יֵשׁ חַיִּים 
יְלָדִים רָצִים בַּחוֹף 
יֵשׁ חַיִּים גַּם כְּשֶׁהָאוֹר 
כַּבֵה פִּתְאוֹם״


תודה לכולכם.

אילאיל


חזרה לראש הדף

דברי אורית אחותו של דרור 


דרורי מתוק שלי
שנה שאתה לא כאן דרורי.

שנה שאני מתקשרת רק לטלפון בבית ולא לנייד שלך.
שנה שהטיסות הפכו לסיוט . אתה תמיד לווית אותי בימי הטיסות , "הגעת לשדה התעופה?
מתי את ממריאה?

תודיעי שנחתת! .... "  היית מחכה לי בסלון ביתך עד 1 בלילה לוודא שנחתתי ובשעות מאוחרות יותר היית הולך לישון ומבקש שאסמס כשאנחת. רק כדי שתדע.
שנה כל כך קשה עם כל כך הרבה דמעות.
שנה שזיוי ורבים מחברי מתקשרים אלי ומיד בפתיח אומרים , "אוריתי הכל בסדר" או שמודיעים שהם עומדים להתקשר ומרגיעים הכל בסדר.
שנה שכל אחד שאני פוגשת ושמו דרור גורם לי לדמעות והתכווצות.
שנה שכל סיפור עליך מגביהה את גאוותי על מי שאתה אבל הופך להיות חונק בגרון ולא מציף באושר.
שנה שתשובתי על "מה נשמע ?" היא רק בסדר ולא יותר מכך.
שנה שמאיהל'ה ,אלה ונעמה כל כך התבגרו.
שנה של חתונות שמחות של האחיינים והאחייניות שלנו שכל כך ציפינו להן. בכולן הזכירו אותך בכולן היית כל כך חסר.
שנה של בת מצווה למאיהל׳ה עם כל המשימות.
שנה שאתה לא אתנו אבל כל כך נוכח בחיי , אני רואה אותך כל הזמן , מדמיינת לי את הבעות הפנים הכל כך מוכרות לי ואיך אתה מגיב בכל סיטואציה ומה היית אומר, אני הרי מכירה אותך כל כך טוב.
הייתי יכולה להמשיך ולהמשיך אבל דרורי מתוק שלי אתה פשוט לא כאן וזה נורא קשה.

אם היו אומרים לי שיש לי עוד דקה אתך ושואלים מה הייתי רוצה? הייתי מבקשת שתחבק אותי ללא מילים כי הרי דברנו תמיד ,ידעת כמה אני אוהבת אותך ואני ידעתי כמה אהבת אותי. אהבת אחים שדורשת המון ונותנת המון.
אני קמה כל בוקר ולא מאמינה שזו המציאות שלי שאתה תהיה מעתה געגוע שלא נגמר וכואב כל כך.
מרגע שנולדת הרגשתי שאני צריכה לדאוג לך. זו היתה האחריות שלי לדאוג ולעטוף אותך כילד ומתבגר וכך גם בצבא , בתחילת הדרך דאגתי לשלומך ואתה הקפדת לעדכן שהכל בסדר. לא היתה נדרשת אינפורמציה מפורשת מה אתה עושה ואיפה, רק הודעה הכל בסדר. עם השנים לא הפסקתי לדאוג לך ואז השתחררת מהצבא ואני, נשמתי קצת  הרגשתי שאני יכולה לשחרר את הדאגה התמידית לך. זהו, אני לא נדרשת יותר לדאוג ודווקא אז כשנכנסת למסלול החיים האזרחי סיימת את חייך.

תמיד כל כך חיכיתי לפגישות שלנו ובשנה האחרונה לחייך אתה מספר לי על החיים במסלול האזרחי וסיכמנו שבחופשת כריסמס תיקח אותי לוובלב, דיברנו על תעשיה וסיפרתי לך על מתודות שונות בניהול בתעשייה, הרגשתי כי אתה נכנס בכיף לעולמי המקצועי ומתעניין בנושאים שונים ,מבקש לדעת וללמוד והנה יש לנו עוד חוויה משותפת ואז סיימת את חייך.

החיים השתנו ברגע, החוסר שלך כל כך מורגש בכל מקום בחיים שלנו.
אז מה יהיה דרורי ? לא בחרנו בזה אבל קרה לנו גם משהו נהדר השנה המשפחה שלנו גדלה ,המון חברים הצטרפו למשפחה ואצלנו כמו שאתה יודע כל חבר הופך לבן משפחה . אנחנו משפחה עם הומור . לא , זה לא אבד לנו המשכנו לצחוק , אנחנו מנסים להנות מהיש ולא מהאין, אנחנו חזקים אבל בכל שמחה יש עצב ענק שאתה לא חווה את הרגע אתנו ומסביב החברים כל הזמן מחבקים. 
נשארנו עם המון שאלות שאין עליהן תשובות, מה קרה לך ? איך זה קרה פתאום?

אני קוראת את ההודעה האחרונה ממך ערב לפני מותך , ברכת את עוזי על חזרתו הביתה אחרי 3 חודשים בבית חולים ובשיקום וכתבת על כך שבקרת במרפאה אזרחית בפעם הראשונה . ולבסוף כתבת כך:
"לא יודע מה יהיה מחר בעקבות ההכרזה או/ו בעקבות ההמתנה עם השכנים שלי כאן. אבל מקווה לטוב. הרבה בריאות".
כך סיימת את ההודעה, כך נפרדת מאתנו ואנחנו לא נפרדנו ממך.
אתה יודע דרורי כמה אני אוהבת אותך  ואתה לא יודע כמה קשה לי.

אורית

 

חזרה לראש הדף 


דברי יאיר פלמוני אביה של אילאיל 


למאיה נעמה ואלה, נכדותיי האהובות, מסבא

רוצה לשתף אתכן במחשבות שלי על אבא דרורי, היקר באדם.

אבא כולו לב. לא פגשתי בשבעים ושבע שנותי, אדם כמוהו, שנתינתו ללא גבול, וגם באה ממנו באופן טבעי כזה, עם טיפונת חיוך, כאילו מבויש מעט. אבא היה ער לכך, שנתינתו עשויה להביך את המקבל, לכן הצטרף אל הנתינה, חיוך שלא מש מפניו. זו מידה לא מוכרת כל כך בינינו-  הוא הוא אבא דרורי שלכן, לפני כל דבר אחר!  הטוב שלו שופע מהבעת פניו והתנהגותו, בחיוכו המלא, וברכות המיוחדת בה יביע רצונו וטבעו-לתת.  אבא הוא אדם המעורב כל כולו, בכל עשיה ממעשיו, קטנה כגדולה. המעורבות הזו, היא תמציתה של אכפתיות, הנדירה במקומותינו.       האהבה של אבא אליכן לא ידעה גבול. הגאווה שלו בכן בלטה כל כך. הוא הרגיש עצמו "מלך" בזכות היותכן מי שאתן -כאלה חכמות, נבונות ורגישות וכמה יפות.   שופע יכולת, צנוע וכמה עדין. גם כאשר ביטא דעותיו  בתקיפות, לא שמעתי אותו אף פעם מאבד, ולו לשנייה, את הנינוחות ונועם הדיבור, שאפשרו לו להיות נחוש, מאד בהיר ומשכנע, ובו בזמן- נעים וכה רגיש לעומד מולו. היכולת הנראית כה טבעית לו, לומר דבריו הנחרצים בדרך הזורמת ברכותה, יכולתו זו תמיד עוררה בי השתעות. "מתן בסתר" זו מידה ענקית שרק מעטים בינינו ניחנים בה- זה הביטוי המזוקק של אביכן המופלא. זו המידה העליונה ביותר, אותה הביא עמו אבא לכל מקום בו שהה או עבד, וודאי לתוך ביתו- אל שלשת בנותיו הקסומות ואל אהובתו, אמכן המופלאה. כל שנות בגרותו עם המדים ובלעדיהם, התאפיינו בנתינה שלא ידעה גבול- ולא ביקש דבר!  אדם מסור לרעיון בו האמין, כמו לאדם אשר עמו. אבא דרורי לעולם לא התהדר בנוצותיו, והוא היה עטור בהן בשפע רב.    זכורות לי שיחות מענייני דיומא. אני, אולי בדרכי, מבטא עצמי בנחישות ולעתים אף עם סימני קריאה. והוא מאזין בכבוד ובאהדה וגם אומר דעתו ברכות. עם זאת תמיד ראיתי עד כמה עומד זקוף ואיתן מאחורי מילותיו וללא כל צורך להעמידני במקומי.

מאיה נכדתי האהובה. אני נפעם, נרגש ואף כואב, בכל מפגש עמך. רואה  את הבגרות  הכה מיוחדת בה ניחנת. איך את אוספת כאבך הנורא ומשתדלת להישיר מבטך לכל עשיה נדרשת למען אחיותיך ואמך. משתעה ומצדיע לך נכדתי, מחבקך עד כאב.

נעמה ואלה נכדותיי  האהובות. באתן לעולם כמעט חבוקות- כך אני רואה אתכן גם היום. כמה קרובות, לבכן פתוח וידיכן מושטות לעזור ולהיעזר. לעתים מרגיש עד כמה אתן מקלות על סביבתכן במשובת ילדותכן. מחבקכן נכדותיי, לפעמים חזק מידי...

בתי האהובה, אמא  אילאיל. פה שמטה ידי, כתיבתי נעצרה. חזרתי... במחיצתך אני שרוי בתחושה חזקה של "של נעליך מעל רגליך". את הצעירה בילדי "נבחרת לעמוד מול הר גבוה מנשוא". נכון, מאז ומתמיד אמרנו כולנו כי "מים שקטים חודרים עמוק"- זו אילאיל.  השקט שלך החד וחודרני, מעמידני מולך כמעט באפסותי. התמונות של אותו יום עולות ושבות. ואחריהן זורמת התמונה המתמשכת, של אישה טרם ארבעים, שבעומדה מול שבר חייה, אוספת שלוש בנותיה אליה. זועקת עמן זעקות השבר, וגם מרימה בנחישות ראשה אל המחר. אילאיל ילדתי האהובה, בחייו של דרורי הצדעתי לו...ובלכתו, מצדיע כל יום לך. הדרך בה אספת בנותיך אליך אז, והדרך בה מאפשרת להן חיים מלאים  מאז - מלמדת את  כולנו, בניה מהרס מהי, ופילוס הציר להמשך מהו- מלמדת  אותנו שיעור גדול ועצום ללא שעור. יחד עם כל העומדים כאן אני מבטא תחושה חזקה של זריחות השמש. את נוסכת בכולנו ביטחון ברור של המשך זקוף קומה. אילאילי ילדתי אהובתי-כל כך הרבה תודה לך בתי.   

 

ט"ו בחודש כסלו תשע"ט ; 23 בנובמבר 2018- יום השנה, על קברו של בן, כל כך אהוב...

חזרה לראש הדף 


דברי ענגי אונגר אחותה של אילאיל 






חזרה לראש הדף 



דברי ניר שנהב בנה של יסמין אחותה של אילאיל 

לדרור
פעם שישית או שביעית שאני מתחיל ככה מכתב, מקווה שקיבלת את הקודמים לו.
שנה זה הרבה זמן גם בכללי וגם בלעדיך. הקונספט של ימים שמתחילים ונגמרים לא היה לי ברור אף פעם. לרגע אחד היית איתי ואתנו ורגע אחרי לא. והקונספט של הימים נשאר איתי ואתנו.
שחזרנו מההלוויה אמנם דיברתי איתך בדרך חזור אך ידעתי שאתה רק מלווה אותי לשעה. ומאז צצת לי מידי פעם ביום - יום והעלית לי חיוך, התמלאתי געגוע. אך כל פעם נזכרתי ביום ההלוויה וכעסתי, איך אנשים אחרים יכולים לצחוק 5 ק"מ מכאן ואיך הנהר יכול לזרום ובהקשר הקונספט, איך השמש יכולה לשקוע, איך היא מוותרת עליך ככה?
מאז חגגנו כמה חגים ולמאיה שלך הייתה בת מצווה והכעס נמשך. ובעודי יושב במיטתי בביתי יוצא לי להריץ הרבה זכרונות. טיולים שלנו ואתה עם גזייה, תה ומשקפיים של ספורטאי. שוקו וקפה על פסגה של הר, שיחת הכנה שלך לקורס קיץ בתחום הבנות. ונדמה שחלמתי. שנה עברה ומרגיש שחלמתי את מה שקדם לה.
כיום אני משרת דרור שלי בחיל המודיעין בגבעתיים. בטח זוכר אתה את השיחה העקשנית שלי, שלך ושל אבא בשמונה בערב בלנדוור רעננה. מה בכלל ידעתי? מי בכלל הייתי? לא הצלחתי להבין את הכיוון ממנו באת וניסית לפתוח בפני את יתרונות הגיוס ולמודיעין. וכיום אני משרת איפה שאתה בילית זמן מה. ובין כל הפרצופים בבסיס לעיתים מרגיש לי שגם את שלך אני רואה. ואם לא רואה אז מריח או מרגיש את נוכחותך. מקווה שאתה גאה בי כי אני גאה בך. גאה במשפחה שלך, באילאיל, מאיה, אלה ונעמה ואוהב הרבה.
משהו במשפחה הזאת מלא בקסם, מלא באור. חיבוק של אילאיל ישר מרגיע ומכיל ואני שמח לדעת שככה היית רוצה שהכל יתנהל וימשיך.
ולחיבוק שלך אני הכי מתגעגע. 
אוהב הרבה, דוד.
אני אוהב אותך הרבה. 
ניר


חזרה לראש הדף 


דברי שחר שלזינגר אחיינית של דרור 

דרורי
הקושי נעשה אחר ועצוב יותר עבורי לפני כמה שבועות.
הדמעות שהיו מציפות אותי פעמים רבות הפסיקו. עד עכשיו כמעט בכל יום, פתאום הכל היה עוצר והדמעות היו מציפות את העינייםבדרך כלל שהייתי רוצה להתקשר או נזכרת בחוויה משותפת. אבל אין יותר מי שיענה לי בקו השני עם חיוך "שחרי מה קורה?" ויקשיב תמיד למה שיש לי להגיד עם הבנה אין סופית. הדמעות הפסיקו כי פתאום הבנתי שבאמת לא תחזור, ולא משנה כמה פעמים אשנה בכל הכוח את המקרה בדימיוני ואולי תצוץ שוב עם החיוך הקסום.
אבל אתה יודע מה דרורי? החלטתי שלא אדבר אילך בלשון עבר כי בשבילי אתה תמיד כאן בכל מקום. בכל טיול או רגע קשה אני מרגישה שאתה לצידי.. אם זו קרן שמש חמימה שמציצה מבעד לעננים, פרפר שמרחף לצידי או מחשבות חיוביות שמגיעות בשום מקום ומחזקות.
דרורי, בטוחה בכל ליבי שהיית רוצה שנפסיק לבכות, נרים מבטנו אל אופק החיים ונמצא בו את המחשבות האופטימיות מלאות התקווה והשמחה, כי הרי "מחשבה יוצרת מציאות". מבטיחה לך שכך נעשה, ויותר מכך מבטיחה לך שכל אחד מהאוהבים אותך הבטיח לעצמו שהוא יהיה אדם טוב יותר כי הוא הבטיח בליבו להמשיך את דרכך, וכך גם אני

שחר

חזרה לראש הדף 

תאריך מאמר מקורי
29/11/2018
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!