תור המוסיקה - לגעת בצליל לגעת ברוח - שרי כהנא

לפני מספר חודשים פרסמנו כאן את כתבתה של שרי כהנא מאילת השחר "כמו בגד בארון, ספר על מדף" שעסקה בצלקות שהשאירה עליה הלינה המשותפת בבית הילדים. גם כתבה זו, "לגעת בצליל – לגעת ברוח", נכתבה ע"י שרי כהנא ועוסקת בהיבט אחר לחלוטין של החינוך המשותף: "המוסיקה". באילת השחר, כמו בקיבוצים רבים היה החינוך למוסיקה מרכיב בעל משקל של החינוך המשותף.   ממש כמו הכתבה הקודמת, גם הכתבה הנוכחית, רלוונטית לכל מי שנחשף לחינוך המשותף. הסיפור של שרי נוגע בעולם התרבותי של  בית הורים פליטי שואה..  

מסוף שנות החמישים היה בכל חדר הורים רדיו שבמרכזו נורה ירוקה מהבהבת, והיה גם פטיפון שהתחבר לרדיו מאחור בכבל שבקצהו שתי בננות. בהתחלה היו רק תקליטי 78, שהסתובבו במהירות גבוהה של 78 סיבובים בדקה, והיה עליהם שיר אחד בכל צד. אחר כך הגיעו תקליטי אריכי נגן, LP,  שהסתובבו במהירות איטית של 33.3 סיבובים בדקה, והיו עליהם 6-8 שירים בכל צד. היו גם תקליטונים עם שיר אחד בכל צד, שהסתובבו במהירות של 45 סיבובים בדקה.

תוכלו להאזין לכל השירים והקטעים המוסיקליים המוזכרים בכתבה זו. לחצו על השמות המודגשים.

תודה מיוחדת לגדעון כפן שעזר לנו להגיע לשיר של רותי רבינוביץ - "שמיכה אינדיאנית". רותי הייתה בת כיתתו של גדעון כפן. גדעון הלחין וקורין אלאל שרה.


במבוא לכתבתה כותבת שרי:

כתבה זו מוקדשת לננה כגן, מורה לפסנתר, שניגנה גם בחליל צד, שהגיחה לתוך הנוף התרבותי של איילת השחר כמו כוכב שביט. מוסיקה זרמה אל כל דבר שננה עסקה  ונגעה בו. ננה פתחה צוהר לעולם קסום של מוסיקה קלאסית, שעיצבה את טעמי המוסיקלי, שהרחיבה והעמיקה את עולמי התרבותי. בשנות השישים החינוך והחיים המוסיקליים שלנו תפסו עומק ותאוצה. גדלנו על דיאטת הזמר הישראלי של שירי נעמי שמר, וילנסקי, נחום היימן, ושירי הלהקות הצבאיות. ננה לקחה אותנו עם המוסיקה האירופאית הקלאסית למחוזות חדשים ורחוקים. פתאם הקשבנו וניגנו יצירות של באך, מוצארט, ויואלדי, והנדל. אוקיינוס חדש של מוסיקה נפרש לפנינו.  ננה באה לקיבוץ מבחוץ, מתרבות אחרת, ארץ אחרת,  שפה אחרת,  והיא קישרה  ויצרה לנו גשר לתרבות המוסיקה האירופאית, הפיחה בנו חיים חדשים, שטפה מנפשנו את האבק של חיי היום יום, את שיגרת החולין, והפכה אותנו לאנשים פתוחים יותר, עם אופקים רחבים יותר. 

לגעת בצליל – לגעת ברוח

רגעים מוסיקאליים

לננה כגן

מוסיקה היא כמו רגש, כמו רוח.  אי אפשר לגעת  בה.  היא חולפת ומתפוגגת, פשוט נעלמת ומה שנשאר-  רגע אינטימי של הלך נפש שהמוסיקה יצרה,  זכרון רחוק שהמוסיקה עוררה, שבקע לרגע מקן התרדמה, העלה משהו מתהום הנשייה, הביא כמוסת זמן ורגש רחוק מן העבר,הצליב אותם עם העכשיו, וקפא שוב בתאי הזיכרון.

מוסיקה מסוגלת לגעת באזורים שמילים לא מסוגלות להגיע אליהם. 

מוסיקה יכולה לסחוף אותנו במקצב, שמחייב את אצבעותינו לתופף ואת גופינו לנוע למקצבה.

למוסיקה יש את הכח לגרום לנו לבכות, להזכר ברגע מתוק או עצוב מן העבר, להזכר במישהו  שפעם היינו מאוהבים בו. כשאני מקשיבה לקונצרט ברה מינור של באך לשני כינורות  ,  אני חשה קרובה יותר למלאכים, לאיזו הויה שמימית טמירה.

מוסיקה נוגעת  ברגשות ויוצרת  אותם. שיר ילדות אהוב, נוגע בנו, ומביא איתו רגעים  וזיכרונות רחוקים מהילדות.

פרק א' ילדות

אמי אהבה לשיר לי לפני  השינה  את השיר אבא'לה בוא ללונה פארקשנכתב ב 1953 לרגל פתיחת לונה פארק במרכז הירידים,  כיום גני התערוכה, ששכן קרוב לנמל תל אביב. מילות השיר נכתבו  על ידי ישראל יצחקי,  ויוסף כנען, והלחן – ישראל יצחקי.

עבורי השיר היה כמיהה לאבא אחר מזה שהיה לי.  בקיבוץ איילת השחר, לא היה לונה פארק ולא סוס לבן, אבל עבורי מילות השיר ייצרו מעין אוטופיה "ניסע נסתובב בגלגל  הענק  יהיה כה יפה, שנינו נצחק". כאילו מי ששרד את מלחמת העולם השניה, והיה עד לפוגרמים בפולין ורוסיה יכול היה לצחוק?

כמה רציתי אבא חבר'מן, צבר, מלא שמחת חיים.  אבא שיעשה איתי דברים ולא יעלם כצופה מן הצד. אבא ששירת בפלמ"ח או בצה"ל ולא אבא גלותי שדיבר יידיש בבית, הקשיב לתקליטים של חזנות, ולא ידע לנהוג באוטו. אבא  מעשי וחזק. אבא שלי היה חסר ישע, אתרוג עדין, שבמקום להיות מוגן בקופסא עם צמר גפן מכל הצדדים, היה עד לברוטאליות האנושית האכזרית של מלחמת העולם השניה והשואה, כל עולם ילדותו קרס  לנגד עיניו.  רק מי שלא בא מן השטעטל, ונולד וגדל שם- יכול היה להיות חבר'מן. הלונה פארק היה מקום רק לצברים אוהבי חיים. ולמרות שוודאי חשתי את כל התחושות הללו כילדה, וידעתי שאבי לעולם לא יהיה חבר'מן, ושום לונה פארק עם סוס לבן  מחכה לי - כמיהה עדיין היתה ונותרה.

המוסיקה היא כמו שיקוי פלאים, שמחזיר אותנו לרגעים בעברנו בהם שמענו מוסיקה ספציפית, והמוסיקה כמו יין שמחלחל  לתוך שיש, מציפה את תאי הזיכרון שלנו, ולעד כמו מאובן -  מקפיאה בועת זמן בעברנו.

כאשר אני מקשיבה למיסה של באך בסי מינור אני מרגישה שהנפש שלי עושה סלטות באוויר,  נשאת על כנפי נשרים, והיא כה קרובה לאלוהים. יופי המוסיקה נותן לי תחושה מידית של ההוד וההדר בכל ההויה השמימית.

מוסיקה של באך מביאה אותי קרוב יותר לאלוהים מכל תפילה יהודית. באך, המוסיקאי מלייפציג, סיים את כתיבת המיסה בסי מינור קרוב לסוף חייו כאשר הוא היה עוור. באך כבר לא ראה בעינייו, אבל בלב הוא הרגיש יותר מתמיד וביצירה המונומטלית הזו,  הוא הביא את כולנו קרוב יותר לכח עליון. המיסה בסי מינור שבמהותה היתה מפגש ספירטואלי בין הכנסיה הקתולית  והכנסייה הלותרנית סוחפת לתוכה את כל הדתות, את כל האנשים.  יופי זה יופי.

כאשר אנו מסתכלים על ציור הפרסקו בריאת אדם בתקרת הקפלה הסיסטינית בואטיקן, פרסקו  שנוצר במשך ארבע וחצי שנים במחצית הראשונה של המאה ה16, האם אנחנו מסוגלים להתכחש ליופיו, להשאר אדישים בגלל שהיהדות שוללת את הדמיית האלוהים לבעל גוף אנושי?

כמה עוצמה ועדנה וכל כך הרבה רגש, חמלה והבעה שתי ידיים יכולות להעביר. יד ימין של אלוהים מושטת לעבר יד ימין של אדם. אצבע מול אצבע, רגע לפני שאלוהים נופח חיים באדם. במרכז הפרסקו, המתח והקונטרסט בין התנועה והאנרגיה שזורמת מיד אלוהים לכף ידו של אדם והמרחק בין שתי הידים, בין אצבע אלוהים לאצבע של אדם.  מצד אחד  כל האנרגיה שזורמת מאלוהים לידו של אדם, להדליק אותו, להעביר לו את ניצוץ החיים ומנגד המרחק בן שתי האצבעות, החלל, הפער, האינטרול. האצבעות עדיין  לא נוגעות.  הכמיהה לגעת  מצויירת.

הניגוד בין הרצון ליצור קשר, לגעת, להפיח חיים, לגעת ברוח והמרחק בין הנפשות הפועלות שמותיר כל אחד בפני עצמו. התמונה של בריאת האדם באינטרפטציה של מיכלאנג'לו משקפת את העובדה, שמגע פיזי מעביר  משהו שאי אפשר לגעת בו, שקשה לתאר אותו. המגע מדליק את הרגשות ושולח חיים בכל אברינו.  המגע -  הוא כמו מַפְסֵק, שמדליק ומכבה את זרימת אנרגית החיים בגופינו.

הנגיעה עצמה לא מצויירת בתמונה - רק הכמיהה.

תווי המוסיקה הפרטיטורה, התכליל, מסמנים על דף תווים, בשחור לבן, את הצלילים השונים, כמו אותיות שיוצרות מילים. דף התווים שמקבע את המוסיקה הוא דומם וחנוט.  הוא מדיום אחר מהצלילים שקופצים מן הדף, שאנחנו חווים אתם דרך האוזניים ולא דרך העינים. המוסיקה נוגעת בנו ,מחלחלת לתוכנו, גורמת לרעידות אדמה קטנות מתחת להכרה שלנו. מזיזה רגשות עמוק בתוכנו. הטרנספורמציה מתווים שכתובים על דף לבן: למוסיקה שחודרת אלינו דרך האזניים, ראייה כנגד שמיעה, כרחוק מזרח ממערב.  התווים  המסומניים על הנייר הלבן הם כמו טבע דומם  - Still life.

המוסיקה, שאנו מקשיבים לה,מהווה מעין סימן דרך רגשי, לתחושה מסוימת שליוותה אותנו כאשר הקשבנו ליצירה מסוימת, אולי אירוע מסוים שהמוסיקה מתקשרת אליו, מקום מסוים, או גיל ושלב בחיים.

למוסיקה יש את היכולת לשלוח אותנו לתקופות שונות בחיינו. שירים  מסויימים כמו



עגלה עם סוסה


קן לציפור בין לעצים


רוץ בן סוסי רוץ ודהר


שולחים אותי לתקופת הגן,




ירושליים של זהב - מלחמת ששת הימים,





לו יהי  - מלחמת יום כיפור.

לשירים יש יכולת לתפוס ולשקף, חלומות, כיסופים, הלך נפש מסוים של אנשים, שחיו בזמן מסויים.  שירים משמשים  גם כברומטר רגשי, וגם כמוצא למשאות נפש סמויות ונסתרות.

כאשר הייתי בתיכון, וגרתי בבתי הנעורים שנה אחת עם אפרת כרמי, שהיתה בכיתה מעלי,  היינו מקשיבות לילה לילה לתקליט של דון מקליין –אמריקאן פאי.   כאשר חלמנו למצוא מישהו שיאהב אותנו בדיוק  כמו בשיר And I Love You So ותהינו הרבה פעמיים, אם מישהו מן המבוגרים, הבין  אותנו בתקופת גיל הנעורים, בתקופה המוזרה הזו, כשכבר לא היינו ילדים אבל עדיין לא בוגרים. והרגשנו הרבה פעמיים לא מובנות, אבודות, בודדות, כמו בשיר וינסנט – על וינסנט ואן גוך.


Now I understand what you tried to say to me

And how you suffered for your sanity

 How you tried to set them free

 They would not listen, they did not know how

Perhaps they'll listen now

דון מקליין בשיריו, נתן לנו תחושה, לילה לילה, שהוא הבין לליבנו, וגם תקוה שאולי מישהו  מן המבוגרים יטה אוזן קשבת  למצוקות ליבנו, ויבין אותנו בעתיד.

כמובן שהקשבנו לחיפושיות והיינן מאוהבות בפול מקראתני ששר את השיר Yesterday והתלבטנו האם היה שמץ של אמת בהכרזה של החיפושיות ש"Yesterday, love was such an easy game to play" בעבר?  ומה לגבי ההווה והעתיד.  כל החיים היו עדיין לפנינו.

בבית הורי היה פטיפון ואוסף קטן של תקליטים, אבי אהב להאזין לחזנות.  אביו היה חזן. זו היתה המוסיקה שהוא שמע  בקטנותו  בבית.  העיר שאבי נולד בה, קוריץ', היתה שייכת לפולין, לפני מלחמת העולם השניה,  אחר כך לרוסיה וכיום היא באוקראינה. העיר שאבי גדל בה השתנתה לחלוטין , נעלמה.  מרבית האוכלוסיה היהודית הושמדה בשואה.  אבל המוסיקה שרדה, וכשאבי היה מאזין לחזן  משה  קוסוביצקי  שר אל מלא רחמים, או לעולם יהא אדם, הוא היה חוזר לעיר הולדתו, נזכר באביו שהיה חזן, ולרגע  הוא  היה שוב בפולין, בקוריץ', כפי שהוא זכר אותה, מימי ילדותו. שטעטל מזרח אירופאי טיפוסי, בו ילדים למדו  בחדר בקטנותם, מאוחר יותר בבית ספר "תרבות", לפני שהצטרפו לתנועות הנוער השונות,  ונשבו בקסמי האידיאולוגיה של  התנועה הציונית.

הייתה תוכנית ברדיו, בקול ישראל, בשבת, באחת וחצי בצהריים - פרקי חזנות. זו היתה תוכנית פופלרית בקרב הציבור הלא דתי. מכיוון שאבי האזין לתוכנית  כל שבוע – גם אני  הקשבתי לפרקי חזנות.

אמי לימדה אותי לשיר את ההמנון הפולני

וכמה שירי  ילדים בפולנית.   למדתי לשיר את ההמנון בלי להבין אף מילה בפולנית.  וודאי תחושה דומה לזו שאמא שלי הרגישה  בחלק מחייה בישראל, כאשר היא שרה שירים בעברית בלי להבין את משמעות המילים.

אוסף  תקליטים הכיל את מפת חייהם ומרבית הלשונות והתרבויות בהן הם גדלו. Ray Conniff Love is Blueמשה קוסוביצקי – חזנות - הד לתרבות האורתודוכסית שאבי גדל לתוכה והסב את גבו לעברה.  תרבות השטעטל מפולין והיידיש - האחיות בארי, שהיתה השפה המדוברת בבתי היהודים בפולין בחצי הראשון של המאה ה19.

היה היו זמנים-  מצעד פזמוני הישוב,  מתוך הופעה חיה משנת 1960, המתעדת את מיטב שירי ארץ-ישראל מתקופת ראשית העליות לארץ ועד קום המדינה.

תקליט כפול מתוך הופעה חיה משנת 1960, המתעדת את מיטב שירי ארץ-ישראל מתקופת ראשית העליות לארץ ועד קום המדינה. שירים המבטאים  את החוויה הקולקטיבית של יצירת חברה ישראלית חדשה,  המתייחסת בעיקר לעבודת  האדמה, לבניין הארץ ולהגנה עליה, היינו ליסודותיה של החלוציות, ולסמליה כאתוס של תנועת העבודה.

התקליט של המחזמר גבירתי הנאווה

התקליט רן ונמה, מרים אביגל - אוסף שירים, כולל בת הדייגבדרך לתבור ושירי ילדים בעברית, שפה ששיקפה את הלשון של שלושת ילדיהם, שעברית היתה שפתם, בניגוד ליידיש שההורים שלי העדיפו לדבר בה ביניהם.

בגן הילדים היו לנו שיעורי ריתמיקה עם חינא קפלן.  חינא שרה לנו  בקולה היפה על נרקיס מלך הביצה, והשתמשה בתוף מרים, גביע עץ ותיבת הקשה סינית,  בכדי ליצור ערב רב של מקצבים וצלילים להפעיל את גופנו הצעיר. כמה אהבתי להקשיב ולנוע לקצב הריתמיקה השונה. זו היתה שפה חדשה של צלילים ותנועה. מקצבים שעוררו את גופי מתרדמה וכמו שיקוי משכר, שאין אתה יכול לסרב לו - הגוף נענה להם כהד.

אחרי כן בכיתות יסוד למדנו מוסיקה עם כרמלה בר נץ,

שלימדה אותנו לשיר שירים שונים, ולנגן בחלילית כשהחוברת "רוני חלילית" היתה הבסיס.

 

פרק ב' נעורים

אני אהבתי לנגן בחלילית את השיר :

"בגליל בתל חי / טרומפלדור נפל / בעד עמנו בעד ארצנו / גיבור יוסף נפל״

המילים של אבא חושי והלחן עממי.

תמיד חשבתי  שזו מנגינה עצובה במיוחד, וכאשר אני שומעת אותה אני רואה את בית הקברות היפה של כפר גלעדי, היכן שחברי השומר קבורים,  

ואת הקבר של רותי רבינוביץ שנפטרה  בדמי ימיה, וכתבה את השיר "כסני בשמיכה האינדיאנית - מכל העולם ואמור לי בואי״   שיר  שגדעון קליפא (כפן)  משדה נחמיה הלחין לו מנגינה קסומה.

רותי, שעכשיו עפר מכסה את קברה, אבל דבר לא כיסה  והסתיר את שיריה היפים שעדיין מאירים אלי ממרחק הזמן,  וכמו מגדלור זורקים אור  לעבר השורות הבאות כאשר ידעה שסופה קרב: ״ דבר יפה כזה כמו שיר השיריםאני לא מכירה בכלל, ולא אכיר, / פעם חשבתי שאני אכיר ואח״כ / הכרתי לדעת שאין״.

והקבר של חיים ישראלי שלימד אותי את החטא ועונשו בתיכון,  ופתח לי חלונות לספרות אירופאית , כשלמדתי בתיכון עמק החולה, בבית הספר האזורי בקיבוץ כפר בלום.

עבורי תור הזהב של המוסיקה באיילת השחר היה  כאשר ננה כגן  הגיעה לאיילת השחר. ננה, כמו כוכב שביט הופיעה בחיינו, ומילאה את חיינו התרבותיים והמוסיקלים באור יקרות והרבה צלילים. ננה היתה יצירתית  מאין כמוה, וניגנה בין היתר, בפסנתר וחליל צד. ננה ידעה איך להפעיל את הילדים שנייגנו ואהבו מוסיקה.  היתה תקופה שכל חג, ננה אירגנה אנסמבל חליליות שכלל  חלילית סופרן, אלט, וטנור. ניגנו יצירות של באך וויואלדי ועוד מלחינים שונים מתקופת הברוק.  ננה שלא היתה בקיאה בייחוס המשפחתי שלנו, העניקה  לכל ילד שניגן אפשרויות להופיע בחגים. פעם , בכיתות יסוד עשינו הפקה מקומית של סימפוניית הצעצועים של  פאפא ( פרנץ יוזף) היידן. אני עדיין שומעת  באוזניי את הקוקו של הקוקייה מסימפוניית הצעצועים עד היום.

את עבודת בר המיצווה שלי בכתה ז,  עשיתי על המוסיקה שנכתבה בתקופת הבארוק.  המוסיקה של באך, מוצארט, הנדל , וויולאדי, מלווה אותי עד היום.

מליל הסדר באיילת השחר,  אני זוכרת את  הקול המקסים של דוידקה שחר, שהיה  שר ומכשף אותנו  ב" מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית"... . כשדוידקה היה שר הייתי רואה  איך כל הלילה האפל עסקו חכמים בתורת הגאולה, עד שבאו תלמידיהם וראו כי יש שכר לפעולתם. שאו עיניכם וראו כי בא האור: "של שחרית".  איילת השחר  עלתה הייתה לזריחה.

הלל לנדסמן היה שר את "והיא שעמדה" ומגיע לקרשנדו של הבית האחרון והשורה האחרונה, .."שלא אחד בלבד /  עמד עלינו לכלותנו, לכלותנו. / והקדוש ברוך הוא מצילנו, 
הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.
"  

כאילו כל עתידה וגאוותה של משפחת לנדסמן היה תלוי בו, בעוצמת קולו ובסיום החזק של שירתו.

בחוג לידיעת הארץ של חטיבת הנוער,  שמעתי לראשונה את הקוצרט הברדנבורגי החמישי של באך. זו היתה אהבה  משמיעה ראשונה.  בשנת 1721  באך הקדיש שש יצירות ( קונצרטים)  לכריסטיאן לוודוויג שהיה המושל של הפרובנציה ברנדנבורג, חבל ארץ בגרמניה. באך תיאר את ששת הקונצרטים הברנדנבורגים כיצירות מוסיקליות עם כלי נגינה שונים. מטרת היצירות לשבח ולהלל את אלוהים. ואכן זו מוסיקה שמימית, יפיפיה, שמרחיבה את הלב והנפש.

לפעמים אני תוהה איזה מששת הקונצרטיים הברנדנבורגיים אהוב עליי במיוחד?

לעתים זה הקונצרט הברנדנבורגי הרביעי  עם  צמד החליליות והכנור,   וצהלת החיים שפורצת ממנו וסוחפת לתוכה את  כל מי שמאזין לו.

לפעמים זה הקונצרט הברנדנבורגי החמישי  שגם הוא מלא שמחת חיים, ודו השיח בין הכינור וחליל הצד הוא כמו דיאלוג בין שני חברים, שלא נפגשו כל כך הרבה זמן, ויש להם כל כך הרבה מה לספר אחד לשני.

בתקופות מסוימות, הקונצרט הברנדנבורגי השישי אהוב עלי מכולם. שתי ויולות שרודפות אחת אחר השניה, צלו וצ'מבלו בלי כלי נשיפה וללא כינורות.  הטמפו של הקונצרט הוא קדחני,  ומעביר פעלתנות בלתי פוסקת,  רוח תזזית  שמשקפת את הטמפו של החיים המודרניים  בהם צריך להספיק הרבה ולעשות אלף ואחד דברים בעת ובעונה אחת ואין זמן לחלום ולהסתכל על הנוף, העצים, והשדות.   

כשהייתי בתיכון הקרינו את הסרט צוללת צהובה של החיפושיות בבית העם באיילת השחר. כל צעירי האזור וכל  תלמידי בית הספר התיכון שגרו בקיבוצים השכנים הגיעו להקרנה.  בית העם היה מלא עד אפס מקום.  זה היה מעין הפנינג המוני כשאילן בט מעמיעד,  עם התלתלים הארוכים שלו, ושמחת החיים של משפחת בט  היה הדִּי-גֵ'י הראשי.  הקהל שר כל שיר  של החיפושיות ביחד עם ג'ורג' , רינגו, פול וג'ון לנון ומחא בכפים לפי הקצב. הגג של בית העם כמעט עף מעוצמת האנרגיה, ההתלהבות והאקסטזה שאחזה בכולם.  

כולם שרו את השיר היפיפה אלינור רגבי. כולנו הכרנו אחד את השני לפחות בשמות.  אז עוד לא הבנו את האנונימיות והבדידות  שהשיר דיבר עליה. אולי יחלנו לה, לא להרגיש שאנחנו כל הזמן  תחת זכוכית מגדלת של המבוגרים והקיבוץ, שכל אחד שבוי בתדמית שהוא יצר לעצמו, או קיבל בירושה מן המשפחה שהוא נולד לתוכה.

זה היה הזמן שהאמנו ש All you need is Love.

 

פרק ג' סגירת מעגל

 

לפני יותר משלושים שנה  הייתי בערב  יום כיפור בבית כנסת רפורמי  בלוס אנג'לס  -  University Synagoge in Brentwood

 אחרי שהחזן סיים לשיר את תפילת כל נדרי.  נוגנה היצירה של מקס ברוך – כל נדרי  בפסנתר וצלו.  מקס ברוך שהיה פרוטסטנטי, שמע את תפילת כל נדרי המקורית, ושיבץ ווראיציות מהתפילה היהודית ביצירה הקלאסית שהוא כתב לצלו ותזמורת. היצירה פורסמה לראשונה בברלין ב1881 ונכתבה ב1880.   הצ'לו ביצירה ממלא את מקום החזן  ששר בבית הכנסת את תפילת כל נדרי. הצ'לו הוא כלי הנגינה שמלחינים של מוסיקה קלאסית יהודית בחרו להשתמש בו  כדי ליצג את הקול הגברי היהודי מפני שבאספקטים רבים כמו מנעד, מצלול, טון, מרקם, וטקסטורה זהו כלי הנגינה הקרוב ביותר לקול הגברי האנושי.  התפילה בארמית – כל נדרי ואסרי ושבועי, והמוסיקה שמקס ברוך כתב,   יוצרות את  הלך הרוח,  שאני אוהבת לחוות ביום כיפור. המוסיקה של מקס ברוך גורמת לי לחוש את הווית יום כיפור יותר מכל צום ותענית לצורך התעלות והיטהרות הנפש.

התפילה אבינו מלכנו הנאמרת בעשרת ימי תשובה, מיומו הראשון של ראש השנה ועד יום הכיפורים, כולל ימים אלו,  זכתה להרבה ביצועים חדשיים בשנים האחרונות והיא  יצאה מבית הכנסת אל תודעת הציבור היהודי,  כולל החילוני. ביצועים של ברברה סטרייסנד,  ושלום למר בליווי מקהלת שירה, כאשר הצ'לו, יוצר את האפקט החזני ברקע,  מושמעים כיום בטקסיים ממלכתים  ומבטאים  את הצורך האנושי הבסיסי  לדו שיח עם כח  עליון, הצורך להתודות, הצורך לבקשת עזרה ומחילה, והצורך להדברות עם  ישות עליונה שיוצקת משמעות, וכיוון לתוך חיינו, שלעיתים נראים חסרי פשר.

 

כאשר הייתי ילדה, א מיידעלע, הורי דיברו ביניהם בבית יידיש כאשר הם לא רצו שאבין  על מה הם מדברים. לעיתים,  כילדה הייתי שואלת את אבי המון שאלות, והוא היה משיב לי  דריי מיר ניט קיין קאפ! -  שאפסיק לבלבל לו את המח.

 אם הייתי מתלהבת מדבר מה בצורה מוגזמת אבי היה אומר  בביטול – א גאנצע מציאה- ומוריד אותי למציאות בה לא כל דבר היה מציאה גדולה. הצורך להשתרש בארץ, הפך את היידיש לשפה לא פופולרית בקיבוץ ובארץ עם הקמת המדינה. יידיש היתה שפה של גלות, של כל מה שאיפיין את החיים היהודיים  בשטעטל,  בקהילות היהודיות במזרח אירופה,  שהחיים בישראל דחו מכל וכל. אמא שלי, שהיתה בוגרת ברגן בלזן, והיתה במחנות ריכוז שונים במקום ללמוד בתיכון, דיברה יידיש עם חברותייה במחנות.   לפני  השואה במזרח אירופה, דיברו יידיש  בין אחד עשרה לשלוש עשרה מיליון יהודים.  כ85% מששת מיליון היהודים שניספו בשואה דיברו יידיש.  החיים בשטעטל  היהודי התנהלו ביידיש. השירים  ביידיש שנכתבו בזמן השואה, שיקפו את העולם התרבותי והרגשי של מי שנירדפו על ידי הנאצים.  יידיש היתה–המאַמע–לושן, שפת האם של מרבית היהודים ולכן היא מייטבה לשקף עבורי את תקופת השואה ומה שקדם לה, העולם התרבותי בו הורי גדלו.  שני שירים ביידיש  - שירים שנכתבו בווילנה נוגעים במהות, באווירה, ובלב הרגשי של השואה - פונאר ואונטאר דיינע וייסע שטערן.

השיר פונאר  או כפי שהוא מוכר במילותיו  ביידיש  "שטילאר, שטילער, לאָמיר שװײַגן, קבֿרים װאַקסן דאָ" ("שקט, שקט, בני נחרישה, כאן צומחים קברים") נכתב ב1943 בגיטו ווילנה מסגרת תחרות יצירה מוזיקלית לעידוד חיי התרבות בגטו וילנה. השיר פונאר הוא שיר ערש לילד שאביו נספה בפונאר. פונאר היה פרבר של העיר ווילנה, 10 ק"מ ממרכזה.  השלטונות הסובייטים הכינו באתר זה  בורות ענק למכלי דלק, אשר לא הספיקו למלאם.  בתקופת הכבוש הנאצי, החל  מ-1941 הובאו לבורות, יהודים, צוענים, שבויי מלחמה, ומתנגדי הנאצים ונרצחו  ביריות. בין שבעים למאה אלף איש נרצחו בפונאר.  האנשים שכתבו את השיר חיו בגיטו ושמעו שמועות וסיפורים אבל לא ממש ידעו מה  מתרחש בפונאר. מי שחי בגיטו ידע שמפונאר לא חוזרים. השיר מצליח להעביר גם  במילים וגם  בלחן את התחושה שכשמדברים על השואה מדברים  בשקט בשקט על בית קברות ענקי. מה שצמח במהלך השואה היה המות. ולמרות הכל, מתוך הזועות של המות, הרעב התמידי, העוני, והסבל האנושי, נכתבו שירים יפיפיים, שנתנו ביטוי לרוח האנושית, לכיסופים, לרגשות והחוויות של האנשים שחיו באותה עת.  

 אני מאד אוהבת את השיר ואונטער דיינע וייסע שטערן שנכתב על ידי אברהם סוצקבר ב1943. הלחן נכתב על ידי אברהם ברודנו.

השיר שנותן תחושה לעולם ריק מאלוהים, עולם שבו כל מילה היא דמעה, והמשורר הוא כמו מיתר קרוע שעדיין  מסוגל בתנאים תת אנושיים לכתוב שיר שמשקף את הלכי רוחו.

"תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם / שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ / כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא / נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ! / כּוֹכָבֶיךָ זִיו יַטִּילוּ / אֶל מַרְתֵּף אִישׁוֹן עֵינַי  / אַךְ קַו אוֹר אֵין בִּי אֲפִלּוּ / לְהָשִׁיב בּוֹ עַל הַשַּׁי". אברהם סוצקבר כתב  "את השואה פרקתי באמצעות הכתיבה. הכתיבה היתה בשבילי הקיום. השירים הכי מאירים ובהירים שכתבתי היו באמצע החורבן".

 

מוסיקה ושירים נארגו לתוכי, בתחנות שונות בחיי. מורי מוסיקה, ואנשים אחרים פתחו לי חלונות, הרחיבו את קו האופק המוסיקאלי שלי, ולימדו אותי שמוסיקה לא מבחינה בגבולות, בדתות, ובשפות. מוסיקה מאחדת את כולנו בשפה משלה. מוסיקה חודרת לתהומות הנפש, ומאפשרת לרגשות של כל אחד מאיתנו לנסוק גבוה גבוה.

למרות העובדה שאנחנו לא יכולים לגעת  במוסיקה– המוסיקה נוגעת בנו. מוסיקה יוצרת אווירה, טון, אטמוספירה. אותן מילות תואר שמתארות מזג אוויר פיזי, מתארות גם את  האקלים, שהמוסיקה יוצרת בעולם הנפשי הפנימי שלנו. לפעמים מוסיקה היא כמו GPS אישי, שמתאר את הנתיב המוסיקאלי שלנו לאורך חיינו, והתחנות המוסיקאליות שעיצבו את  טעמנו, תרבותנו ואהבתנו.  שירים שנתנו להם לגעת בנו,

צלילים שכמו רוח- אי אפשר לגעת בהם-  אבל הם נגעו בנו.

 

 

תאריך מאמר מקורי
9/1/2019
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 1

  • תגובות שקבלתי
    25/1/2019

    שרי ניב כהנא

    תגובות שקבלתי

    ברוך ליפסקי כתב:

    ״מקסים! מרגש! נוגע!״

     

    כרמלה בר-נץ כתבה

    ״פיסת היסטוריה אמיתית ונוגעת. על זה נאמר: אלה היו הימים! וכמובן, לא יכולה להתעלם ממה שקורה היום בחינוך המוזיקלי , כאן, אצלנו בבית-הספר  "מבוא הגליל". שירה ונגינה, תזמורות של בוגרים וצעירים. יש המשכיות לעבר המפואר...״

     

    סמדר גולן כתבה:

    ״שרי,

    קראתי שוב בשימת לב מההתחלה ועד הסוף. אחרי ש"נרגעתי" מהלם שטף המידע אני מוצאת שהרשימה יפה מאוד ...

    אין ספק שעשית עבודה מדהימה״

     

    צור דת כתב:

    ״שרי שלום. חיים וננה כגן היו חברים שלי. הצטערתי כשהיא עזבה.

    כתבת יפה. ספק אם מצאת את הבמה המתאימה .

    אני מניח שהשירים שאוהב בנך שונים מאלה שאת אוהבת. גם הורי אהבו ספרות ושירה שונים מאלה שדיברו אלי והיום קשה לי לקרוא שירה צעירה. אני מקבל את זה ואינני מנסה כלל להשתלב בעולם החדש - פיסבוק וכו'. יש להניח שנכדי מתרחקים ממני לעולם בעל תרבות שונה ואני מקווה שנצליח לשמור על יחסי כבוד ואהבה.

    אגב, כפנסיונר אני מקשיב מספר שעות ביום למוזיקה קלאסית והולך לחוד האזנה ולקנצרטים פעם בשבוע  . בבית שלנו לא היה פטפון. את הראשון קניתי מהחסכונות בצבא .

    להשתמע.״



    דודו פלמה כותב:

    ״מאוד יפה. נדמה לי שמיכלאנג'לו השאיר רווח בין האצבעות, כדי לא לפתור גם את השאלה המרחפת מעל הפרסקו, האם הם מתקרבים זה אל זה או אולי כבר מתרחקים זה מזה. ומאז אנחנו מתקרבים ומתרחקים אבל לעולם לא מצליחים לסגור את הרווח שנפער שבין שתי האצבעות.״

     

    אורן חמל כתב:

    ״את כותבת נהדר.

    אפילו שהנושא (המוזיקה ששמעת בבית) לא קרוב אלי, קראתי עד הסוף בלי לעצור.״