נפרדים מעמוס עוז


עמוס עוז - רחל שדה


עֻזְּךָ לֹא עָמַד לְךָ, עָמוֹס,


וְגוּפְךָ בָּגַד בְּךָ


כְּמוֹ אַרְצְךָ,


שֶׁשִּׁנְּתָה פָּנֶיהָ.


וּבְכָל זֹאת לֹא אָמַרְתָּ נוֹאָשׁ,


לֹא הָיִיתָ מֻתָּשׁ


מִלְּבַטֵּא דֵּעוֹתֶיךָ חֲזֹר וּבַטֵּא.


מִשִּׁכְמְךָ וַמַעְלָה,אִישׁ שָׁקֵט 
וְאָצִיל,


שֶׁאֶת רוּחוֹ עַל כֻּלָּנוּ הֶאֱצִיל.


הַשָּׁמַיִם לֹא שׁוֹקְטִים עַל לֶכְתְּךָ, כַּמָּה סִמְלִי,


וּבְכָל מָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,


וְלֹא רַק פֹּה וְשָׁם,


מְאַחֲלִים לְךָ מְנוּחָה נְכוֹנָה.


כְּשֶׁיַּפְצִיעַ שׁוּב 


אוֹר הַתְּכֵלֶת הָעַזָּה


עַל אַרְצוֹת הַתַּן,


תִּגַּע בַּמַּיִם וּבָרוּחַ,


כְּפִי שֶׁאֲנַחְנוּ זָכִינוּ לָגַעַת בָּהֶם


בִּזְכוּתְךָ.


עמוס שלי - מיכאל בן דרור


בעקבות  דבריה החמים והחכמים של רחל שדה על עמוס עוז. ניסיתי לדלות מנבכי משהו אישי-חוליותי. פרפראזה על "מיכאל שלי"...


משהו בסביבות 1953-5 , הזכרון מעורפל מעט, הגיע-נחת פה עמוס עוז. ונקלט מיד בכיתת "נחליאלי". דומני שהיה זה בחופש הגדול. שכן התקופה בה שהה פה היתה כחדשיים, ואינני זוכר שזה קשור היה בלימודים.  הוא היה בערך בן 15. ואנוכי הדל, הייתי צעיר ממנו בשנתיים. עמוס הובא לכאן, בעצתו של אבי אוסטרר,לאחר הטרגדיה במשפחתו, שנלאטה בחשאי בחביון חדרים. אבי היה מקורב בצורה זו או אחרת לפרופ. קלאוזנר, דודו של עמוס. כנראה שהיתה פה איזו ברית ווינאים. אם כי קלאוזנר, הרוויזיוניסט, ממש לא התיישב עם תנועת גורדוניה שלנו, ובהמשך עם חולדה הגורדונית. מי היה פרופ. קלאוזנר ואילו נצורות הוא הפיק? לא ידענו, אך ברור היה שמדובר פה בגדול הדור. והכל, כמובן נלחש מפה לאוזן בסודי סודות.


עמוס תפס מיד את מקומו הראוי בחברה. הוא הפיק והמחיז כל מיני סקצ'ים בקבלות שבת. לשיא גדולתו הוא נסק בהופעה חיה של "קול-דמשק", (..."שלושה ציונים נהרגו כשעלו על מוקש סורי. למוקש שלום"..., או ..."וליד הפסנתר, - שופן"...). המעניין הוא שבהמשך מצאתי שעמוס היה כמעיין הנובע, אך לא שפע הומור של ממש. ואילו אז, הוא פשוט עלה על עצמו.


לי היתה מערכת יחסים הדוקה עם הנער. ספורטאי גדול לא הייתי, אבל שיחקתי ב"משחק" (אותו בדיתי, כמובן, מליבי...) הקרוי "כדור-ראש".   כמובן שאין חיה כזאת. ולמעשה "משחק" שכזה, בכל מערכת חוקים שתקבע, - ממש בלתי אפשרי. פשוט מקפיצים, מתקדמים ומבקיעים. עמוס נפל ברשתי מיד, הוא היה בן זוגי הקבוע, וליתר דיוק יריבי. והפסיד כמו גדול. לא היתה לא שום בעיה עם זה. לימים הוא סיפר לי שתמיד היה מבוקש כיריב לכל מיני משחקי ספורט כיוון שידע להפסיד להפליא. סופר-סופר אבל בספורט הוא היה גולם מושלם. חלומו הרטוב של כל נפל-ספורט.

כשהגיע לחוליות בקיץ-אחד-של-אושר, ליותה אותו לחישה שהוא זכה בפרס ראשון של משרד-החינוך (לדעתי בשנות ה 50 המשרד היה עדיין שריד עותומני) בתחרות הסיפור-הקצר. והסיפור נקרא – "פגישה עם האדם הקדמון".


והוא התחיל בערך כך: - ..." נפגשתי עם האדם הקדמון. לא חשוב מתי והיכן נפגשנו, באיזו שפה תקשרנו וכו'"...  ופה נפרדו דרכינו. בין הפסד שלו לניצחון הקבע שלי, שוחחתי עימו אודות הסיפור ואמרתי לו שכל הפרטים שהוא מבטל בזילזול שכזה, חשובים מאוד לקורא, כלומר לי. ואם אין איפה, מתי ואיך, - אין סיפור. הוא פשוט עושה לו חיים קלים. עמוס בלע את תוכחתי בחיוך קל שהיה משוך בדרך קבע על שפתיו.

לאחר חודשיים חוליותיים בהחלט, שם פעמיו לחולדה שם למד, חי, פעל והקים משפחה עד אמצע שנות ה 80, כשעבר לערד בעקבות מחלת האסטמה של בנו.  מספרים שיום אחד פגש עמוס את הסופר הצרפתי ז'. פ. סרטר. כששאלו האחרון מדוע הוא חי בקיבוץ השיב לו – "בקיבוץ אני יכול להרשות לעצמי גם לא לכתוב"... נשמע מוזר, בעיקר מפי סופר שאש היצירה יקדה בו כל העת.


את הפרק החוליותי הקצר הזכיר עמוס ב"סיפור על אהבה וחושך". עניין הכדור-ראש נותר עלום.

קראתי בשקיקה את סיפוריו הקצרים ("ארצות התן") ובהמשך את רומן הביכורים, - "מקום אחר".  מיקומו של ה"מקום", קיבוץ בצפון עמק-החולה, נוכח כפרי הסורים שבמזרח, הזכיר מאוד את שהייתו כאן. אם כי  למעשה, מבחינה גיאוגרפית גרידא, הייתה פה התאמה יותר לחולתה דווקא... בספרו הוא מספר על "הנקודות השחורות", כנראה נשים סוריות הקוצרות במגל את החיטה הזעומה שבמעגלי חלקות הבזלת הזעירות והסגלגלות. ו"זה עולם שאין לנו חלק בו. איננו שייכים לכאן. אנחנו לא מפה"... וכו'.


בספר זה הלכתי שבי אחרי מוסכמות קיבוציות דאז (1966?) כמו למשל שני עמודים שהוקדשו ל"בשבחי הרכילות". – הרכילות היא כשחיקת חלוקי הנחל בזרם העז. האבנים מתחכחות זו בזו, משנות את מקומן, עד שמסתדרות זו לצד זו, וכל אחת מוצאת את מקומה...


לאחר מלחמת ששת-ששת-הימים, כרכז תרבות, הזמנתי אותו לכאן, להרצאה. הדברים היו עדיין טריים מדי. טרם גיבוש של "שמאל", "כיבוש", או "התנחלות". הוא טען שאולי יש להחזיר את השטחים, אך אין למי... (במבט מלא בוז - ..."לחוסין?..., לנאצר?..., לסורים?"...). למחרת יצאנו איתו, רותי ואנוכי, לטיול ברחבי הרמה. הוא יצא מתרשם וטעון, אך לא עלה בידי לעמתו עם סוגיית ה - אנחנו-לא-מפה.

  

הימים חולפים והשתנה העולם. – אין עוד גורדוניה, שופן, כדור-ראש, וענק הסיפורת - עמוס עוז.  ואנו שרויים בזוטות היום-יום. אך נותרו בידינו נכסי תרבות כבירים, נכסים שלהם חיי עולם.

מיכאל בן-דרור



למי שמחפש לגעת בשולי אדרתם של נפילים......

שנים רבות התהלכה פה שמועה שעמוס עוז היה ילד חופש גדול בחוליות.

ילד חופש גדול זה מושג שהדביקו לקרובי משפחה עירוניים שנשלחו ע"י הוריהם בתחילת הקיץ ונסעו חזרה לביתם בתום החופש הגדול.

אתמול ראיינתי את גדעון שלח לגבי אמיתות השמועה. עוז היה בן גילם של קבוצת נחליאלי בני המחזור הראשון של חוליות. עמוס עוז אמנם התארח בחוליות, אבל רק קיץ אחד ולא יותר. הוא יצא עם בני נחליאלי למחנה של התנועה. את הקיץ הזה ואת המחנה הזה כולם זוכרים. יחד עם זאת, ילד חופש גדול של ממש עמוס עוז לא היה.


האזינו להרצאתו האחרונה של עמוס עוז באוניברסיטת תל אביב - "כל החשבון עוד לא נגמר"

יהי זכרו ברוך.


התמונות המלוות צולמו ע"י  יריב דאי בחצר הקיבוץ.



תאריך מאמר מקורי
10/1/2019
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 2

  • עמוס עוז
    30/1/2019

    גאולה מרוק-כאהן (פימנטל)

    עמוס עוז

    בסוף שנות השבעים פגשתי את לידה קלאוזנר, שהיתה אימו החורגת של עמוס עוז, והיא סיפרה לי שעמוס עוז הגיע לחוליות בהזמנתו של ירי סביר, ואומנם הוא רצה להשאר בחוליות אבל הם התנגדו כי חוליות היתה רחוקה מירושלים ולא היה שם בית ספר תיכון....


  • זוכרת את שהותו של עמוס עוז בקיבוץ
    12/1/2019

    נעמי אברהמס

    זוכרת את שהותו של עמוס עוז בקיבוץ

    1] זוכרת את שהותו של עמוס עוז בקיבוץ במצורף לכתת נחליאלי. במעורפל זכור לי משהו ״סודי״, עצוב שרק שנים אחכ-לדעתי עם צאתו לאור של הספר האייקוני כ״כ ״סיפור על ...״ התבררה לי סיבת שהותו בחוליות.

    2] בניגוד לדעתו של מיכאל ב.ד- עפ״י זכרוני הקשר שלו לקבוץ היה דרך ירי סביר. לא סגורה עלזה.

    מי זוכר?