יוסי אופיר 1958 - 2018


ליוסי היקר ממגדה ודבורה


היתה לך ילדות לא קלה וחיים לא פשוטים, ולמרות הכל שמרת לרוב על אופטימיות , קיווית לטוב יותר.

דאגת כל יום שישי לטלפן לכל אחד מאתנו בתורו ולשאול לשלומנו.

כל כך הרבה אנשים פגשתי בימים האחרונים שסיפרו כמה היית נחמד והופתעו מאוד לשמוע שנפטרת בטרם עת.

אנו מקוות שעכשיו אתה באמת במקום יותר טוב...

המון תודה לשמעון ובת שבע רינגוולד הנפלאים שטיפלו בך במסירות מדהימה. זה לא מובן מאיליו ואנחנו מודים להם מכל הלב.

גם לאנשי ההוסטל בחדרה שדאגו לך כל השנים האלה אנו רוצים להודות לכם שעשיתם את השנים האחרונות בחייו ליפות יותר ומליאות ענין ותוכן.


יוסקה אנחנו אוהבות אותך ונתגעגע אליך

ברוך זכרונך

ממגדה ודבורה




יוסי אחי הגדול


את ההודעה על פטירתך קיבלתי בזמן הנסיעה לעבודה מוקדם  בבוקר יום שלישי, בתדהמה וכאב.

שום דבר לא הכין אותנו לפתאומיות שקרה הדבר.

מאוחר יותר , ישבתי מול המחשב והסתכלתי בתמונות הישנות שצילם אבינו ז"ל .

נזכרתי בילדותנו, וביוסי הנער שהולך איתי על מדרכות הקיבוץ שטופות השמש.

יוסי אחי הגדול,

שהייתי שומע את השיר "תוכי יוסי" הייתי חושב עליך.

היום ,שחיפשתי מילים לבטא את רגשותיי , מצאתי אותם בשיר על התוכי יוסי.


יוסי אחי הגדול ,

תמיד שאחשוב עליך אזכר בך כמו בתמונות הישנות שצילם אבא -  אחי הגדול , שמשגיח ומלווה את אחיו הקטן  - בשבילי הקיבוץ .

אזכור אותך גם כמו בשיר על התוכי יוסי , - ילד לירי ,ערירי – בלי אישה  שיולדת.  אתה , לא תאהב יוסי יוסי אף פעם ...

אני רוצה להודות לכל חברי קהילת שדה נחמיה שתמכו , ליוו וסייעו ליוסי לכל אורך השנים ונתנו לו יחס ותחושה שהקיבוץ הוא בית.

 תודה גדולה במיוחד רוצה אני להביע למשפחת רינגוולד שמעון ובת שבע שליוו ותמכו במסירות ,ברגישות ובאצילות את יוסי לאורך השנים .

 

דוד אחיך


השיר על התוכי יוסי/אברהם חלפי.  להאזנה לשיר 

 

אקנה לי תוכי ושמו יהיה יוסי. 

עמו אשוחח עת איש לא ישמע. 

ואז אומר לו, אומר: 

העצבות כמו כוס היא 

ובה יין מר 

מענבי הנשמה. 

 

התדע, תוכי יוסי, אתה ילד לירי. 

צפוי לך מוות שקט, 

כה שקט. 

ואז אנוכי בתוגת המאירי 

אלחש לקירות: יוסי מת, 

יוסי מת. 

 

ערירי, בלי אישה תוכיה ויולדת. 

לתוכי שכמוך אסור לאהוב. 

אתה לא תאהב, יוסי, יוסי 

אף פעם. 

 

כמוך נולדו להנעים פטפוטים 

עם כל משורר, שלבו אש וזעם, 

בין לבבות אדישים וחוטאים. 

 

פטפט, תוכי יוסי, 

נחמני כזית, 

ליבי היום ריק.

 


למגדה, דבורה ודוד היקרים,


קצת על יוסי כפי שהכרנו אותו.

 

יוסי הגיע לקיבוץ בגיל 6 ונקלט בכתת "דרור".

תחילה הוא לא ידע עברית ותיקשר רק באנגלית. אך מהר מאד הוא למד את השפה ויכול היה לתקשר עם בני גילו וסביבתו.

ליוסי לא היו חיים קלים. הוא התקשה בלימודים והתקשה להשתלב בחברה. בזמן שהותו בקיבוץ, יוסי עבד במפעל במחלקת האריזה, וגם שם לא היה לו קל והוא התקשה להתמיד להגיע לעבודה. מכה קשה נוספת נחתה עליו, כאשר נאלץ להיפרד מאביו בנסיבות טראגיות, דבר שהוסיף קשיים נוספים לאלה שכבר היו לו לפני כן.

למזלו של יוסי, עבדה בקיבוץ עובדת סוציאלית בשם טרוז, והיא החליטה למצוא ליוסי מקום שבו יהיה לו טוב יותר. היא אכן מצאה הוסטל בחדרה שדואג לאנשים עם קשיים כמו של יוסי, ולאחר קשיי הסתגלות, יוסי השתלב היטב במקום. ההוסטל דואג לדייריו לתעסוקה, ליווי מקצועי ופעילות תרבותית, ובעיקר מכשיר את הדיירים לחיים עצמאיים בדיור המוגן. כעבור כמה שנים, כשיוסי כבר היה בשל לכך, הוא אכן עבר לדיור מוגן וחי חיים כמעט עצמאיים עם שותף. כמובן שגם שם היה ליווי מתאים.

זה המקום להודות לצוות העובדים המסור של ההוסטל והדיור המוגן שהתמסרו ועדיין מתמסרים לטיפול בדיירים בכלל וביוסי בפרט...חלקם נמצאים כאן אתנו. תודה שבאתם להיפרד מיוסי.

יוסי היה מגיע לחופשות מדי חודש, וכמובן לחגים הגדולים, פסח ראש השנה וכו'..בחגים יוסי היה מתארח אצלנו לארוחת החג. הוא תמיד שמח לבוא והיה מאושר ואסיר תודה שאירחנו אותו, וכך למדנו להכיר אחד את השני, ושמחנו שיש ביכולתנו לעזור, ולו במעט, בכמה שעות חג משותפות, טעימות ונעימות ובעיקר שמחות..
בימי שישי, כאשר יוסי לא הגיע לקיבוץ, הוא היה מתקשר אלינו, בדרך כלל בשעה קבועה, ומתעניין מה קורה במשפחתנו... הוא היה מוטרד יותר מאתנו מה ילדינו מתכוונים לעשות אחרי הצבא...בדרך כלל אמרנו לו שגם הם וגם אנחנו לא יודעים, ואז הוא היה מוטרד קצת פחות...אך דאגתו להם והרגשת השייכות לקורה במשפחתנו, הייתה חשובה לו מאד.

ביולי האחרון חגגנו ליוסי יום הולדת שישים. עשינו מסיבה, הזמנו את בני משפחתו וגם את אורי גרצר שהיה בעבר מקשר של יוסי עם הקיבוץ. לצערנו לא יכולנו להזמין את תמר עמרם שכבר איננה אתנו, שהייתה גם היא מקשרת שנים ארוכות בין יוסי לקיבוץ. זה המקום להודות לשניהם על טיפולם המסור.

אודה ולא אבוש שגם לי (שמעון) היה חלק צנוע בכך...

 ליוסי היו כמה אהבות ותחביבים. הוא אהב לשמוע מוזיקה, בעיקר לועזית, והזמר המועדף עליו היה ניל יאנג, אבל גם ג'ון באאז, ג'נסיס, The doors, סיימון וגרפונקל..כל אלה ועוד היו ברשימת המועדפים שלו.. כמו בבחירת זמרים טובים, יוסי גם מאד אהב מותגים: נעלי ספורט, מכנסי ג'ינס וכו'..ותמיד הם היו צריכים להיות של החברות הכי נחשבות, אדידס, נייק ועוד...כל קניה כזו הייתה ממלאת אותו אושר ושמחה לזמן רב...ולכן קשה היה לעצור אותו מקניות אלו. לאחרונה הוא רכש סמארטפון חדש, ולהפתעתי הרבה הוא נענה לי והסכים להתפשר על טלפון טוב וזול יחסית, ולא התפתה לקנות את הכי חדש בשוק...זה היה סימן עבורי שגם עקשנות והתמדה נושאות לעתים פרי, ויוסי הבין והתעשת...כמו כן יוסי אהב לצפות בטלוויזיה, בנשיונל גאוגרפיק והתעניין ברכבי יוקרה מהדגמים החדישים ביותר...לא פעם הוא חלם על כך שיהיה עשיר, שיגור בארצות הברית ויקנה לעצמו רכב יוקרה שכזה...אך יוסי גם היה מודע היטב למצבו, ולפחות בשנים האחרונות הבין, שלא כל חלומותיו יוכלו להתממש...

בשבוע האחרון יוסי לא הרגיש טוב... ובלילה של יום שני, הוא הופנה לרופא על ידי מיטל, המדריכה שלו. משם הוא הועבר לבית החולים הלל יפה, ולצערנו משם הוא לא חזר...

בחרנו להיפרד מיוסי עם הצמד סיימון וגורפינקל שאותם יוסי מאד אהב.
השיר שנשמע, יושר על ידי הפרברים בתרגום עברי של אהוד מנור, והוא נקרא צלילי השקט:

The sound of silence    להאזנה לשיר 

יוסי יקר, אנו מקווים בשבילך שבשמיים יהיה לך קל יותר, עם פחות סערות-נפש, ושם אולי תוכל להגשים לפחות חלק מחלומותייך...

 

יהי זכרך ברוך !


שמעון ובת שבע

וכל משפחת רינגוולד המורחבת.




ליוסי מאסתרקה




אסתרקה

תאריך מאמר מקורי
23/1/2019
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 1

  • הלואי שהייתי עושה עבורו יותר
    3/2/2019

    זאב בכרך

    הלואי שהייתי עושה עבורו יותר

    קראתי את ההספדים ליוסי וכואב לי להודות שהוא היה אחד האנשים שבדיעבד אתה אומר לעצמך "הלוואי שעשיתי למענו יותר".

    אני זוכר שבשנות העשרים שלו ההוא אושפז מספר פעמים. פעם אחת הבאתי אותו לבית חולים ליד עכו. שיחה איתו לא היתה קלה (בלשון המעטה), ולכן הנסיעה מהקיבוץ לבית החולים היתה ארוכה למדי. בכל אופן, כשהורדתי אותו בפתח בית החולים, הוא לא אמר כלום, אבל כשיצא מהמכונית והתחיל ללכת כמה מטרים אל דלת בית החולים, הסתובב לאחור ורק הביט בי בפנים העצורות שלו וראיתי את הייאוש בעיניו. האירוע הזה מעולם לא הניח לי. כמובן שבמשך השנים איבדתי קשר אליו (זמן ומרחק) אבל את המבט הזה לא אשכח. נהייה לי עצוב כשקראתי את מה שנכתב עליו, במיוחד את השיר 'התוכי יוסי' שכאילו נכתב בשבילו.