וירה יעקובוביץ 1921 - 2019

דברים של יעל משרדי

צילם יעקב אלבז

אמא,

בין 2 נקודות על המפה נמשך חוט חייך פראג ושדה נחמיה .בין שתי מאות- מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום נמשך החוט , אלפי קילומטר וכמעט 100  שנה. כל כך שונים המקומות ,כל כך שונה הזמן , ואת ניסית כל חייך לקשר ולגשר ביניהם. את כל שלמדת וכל מה שאליו ועליו חונכת ב- 18 שנות ילדות ונעורים מאושרת שם בפראג, הבאת איתך לכאן, לישראל, לקיבוץ. . כל חייך פעלת לפי אותם ערכים אותם ספגת שם: אהבת הידע, למדנות, חריצות, דייקנות, נאמנות, חתירה לצדק והעיקר המון סבלנות  וסובלנות לכל נפש- אדם, וחיה,

לא בחרת לעזוב. הגורל, שלך ושל העם היהודי, שכרוכים זה בזה, קרעו אותך ממשפחתך האהובה, מהארץ , מהשפה  ומכל מה שהכרת וגלגלו אותך לכאן, לארץ החמה והקשה, בשנת 1939. עת קדרו שמי אירופה וצ'כיה נכבשה על ידי הנאצים.

בת 18 הגעת לבדך לארץ. תמיד אמרת- כמה קשה היתה ההתחלה- והוספת, "לא העזתי להתלונן, ידעתי שגורל משפחתי שנשארה באירופה- קשה הרבה יותר ושמזלי שפר". את הורייך לא ראית יותר לעולם, אחיותיך שרדו את התופת והקשר המיוחד שלך איתן נשמר כל השנים. נפגשתן ככל שיכלתן. שיחות משולבות בארבע שפות התנהלו משני צידי האוקינוס.בשיחות נזכרתם בימים עברו וניסיתן להזכיר אחת לשניה כל פרט, ולבדוק שאכן זכרונכן אינו מטעה אתכן.. הקשר עם אחותך התאומה – אוה היה יום יומי... ובשנים האחרונות נדמה שהוא שהחזיק אתכן. לאט לאט נדם הקשר-. אדה נפטרה, וגם אווה- נותרת לבד.. היית מיואשת וכואבת .

הקמת קיבוץ, בנית מדינה, עברו שנים ואת לעולם לא שכחת, לעולם לא הפסקת להתגעגע.

בקיבוץ השתלבת בכל עבודה: בחקלאות, במטבח ובלול- ובגיל מבוגר יחסית מצאת את מקומך כלבורנטית- עבודה שאיחדה את כל התכונות השלובות בך-חריצות למדנות ומסירות . השקעת בעבודה את כל כשרונותיך והתמדת בה עד גיל 75.

היית חכמה ומשכילה מאין כמותה. דיברת 5 שפות, שאפת ידע ודעת. לימדת את עצמך, למדת כל יום דבר חדש , כל מילה ומושג אותם לא ידעת חקרת ובדקת במילון , וגם באינטרנט שאת קסמיו  גילית בגיל 80 .

היית מעורה מאד בחיי הקיבוץ , ולאורך השנים השתלבת בועדות העוסקות בפרט וברווחתו- ועדת חברה, בריאות קשישים  . תמיד דאגת לחלשים,  אלו שהגורל לא שפר עליהם . נהגת לבקר חולים ולנהל שיחות עם בודדים חשבת שזה המקום להשפיע על היחס של החברה לפרט.

היה לך חוש הומר דק ומדויק, וגם כשרון משחק ושירה, נהגת להופיע בהצגות ובמופעים שהעלו בקיבוץ בימים ההם...פרחת על הבמה.

יחד עם אבא בניתם בית והקמתם משפחה לתפארת- בנות, נכדים ונינים רבים

קשה היה לך עם החינוך המשותף, בשעות המעטות אותן בילינו יחד- ניסית להעביר לנו ערכים ממקום אחר ומזמן אחר, לא קראת לנו על עליקמא או ברמלי...סיפרת לנו את סיפורי המיתולגיה, שרת שירים בצ'כית,אפית טרוביצ'קי, בישלת קנדליצ'קי. ניסית להחדיר בנו הצבריות קצת מהנימוסים שהבאת משם. מניחה שהצלחת ולו במעט.

השנים האחרונות אחרי מותו של אבא לא היו קלות לך- לאט לאט זקנת ובריאותך התדרדרה. אבל לעולם נשארת איכפתית ומעורבת בכל ענין : בילדים, במשפחה, ובסביבה. עד יומך האחרון קראת ספרים. צפית בטלויזיה,  וניהלת שיחות עם המשפחה, ועם החברות שהלכו והתמעטו...- כאבת את הקורה במדינה, שנאת את המשטר, את שלטון הבורות וחרדת מהעתיד, כמו כולנו....

יהי זכרך ברוך


דבריו של בני שיבולת


וירה היקרה והאהובה שלנו או וירוּצ'קָה כפי שאהבת שנקרא לך.

קשה לי לדבר עליך בלשון עבר ולא לראותך או לשמוע את קולך יותר. היית לי כאמא שניה ואוהבת, אשה חמה ומיוחדת, אצילת נפש, עדינה, צנועה וחכמה מאד. היו לנו יחסים מיוחדים וטובים, היתה בינינו הבנה ואהבה הדדית זה לזו. ואני שמח שנפלה לי הזכות להכירך מקרוב.

מראשית היכרותנו, את ויוסף פתחתם את ביתכם ולבכם בפני. וקיבלתם אותי בחום ובאהבה ונתתם לי תמיד הרגשה שזהו ביתי השני. אהבתי מאד לבקרך יחד עם גילה, לשבת, לשוחח איתך על כל נושא שבעולם. היית אשת אשכולות, רחבת אופקים בעלת ידע רב בתחומים רבים: היסטוריה עתיקה ומודרנית, ספרות, תרבות, מדע, בלשנות ועוד כהנה וכהנה. היה מעניין לשבת בחברתך, להקשיב ולשמוע אותך, שופעת ידע רב.

היית אשה חזקה, אך יחד עם זאת גם רגישה, עדינה ושברירית, דעתנית ואינטליגנטית, היודעת לעמוד על דעתה ולהתעקש לפעמים.

כעת ביתך ריק ושקט, תמונות המשפחה, המזכרות ופרטים קטנים הפזורים בבית, מעלים נשכחות ופתאום צובטים את הלב. זה הבית שבו את ויוסף גידלתם את בנותיך יעל וגילה באהבה ובחום, בית שבו נפגשנו, אכלנו, התלוצצנו, שמחנו וגם התווכחנו. ועכשו הבית נותר ריק ממך, רק זכרונות נשארו.

היתה לך ילדות מאושרת בפראג, בתקופה שבין שתי המלחמות. תמיד הפלאת בסיפוריך על משפחתך וספרת לנו בערגה ובגעגוע על אותם מחוזות ילדותך הקסומים. תקופה שנפסקה באיבה, כששמי אירופה התקדרו ורוחות מלחמה התחילו לנשוב. נפרדת אז ממשפחתך החמה, וכנערה צעירה עלית ארצה בגפך. בתחילה לנהלל ואח"כ לשדה נחמיה.

ספור חייך נפרש לאורך שתי מאות, ומספר למעשה את סיפור תולדות הציונות, הקמת המדינה, החלוציות והגשמת המאווים של היהודים בגולה. למרות החיים הקשים, תלאות הדרך והבדידות ממשפחתך הרחוקה הקמת לעצמך בית למופת.

הייתן שלוש אחיות לבית הָאן ששרדו את השואה, היו ביניכן קשרי אהבה עמוקים וכולכן הגעתן לשיבה טובה. לאחותך אווה, היית קשורה בקשרי אהבה עזים והייתן משוחחות כל יום בטלפון, לאחר מותה ירדה עליך עצבות עמוקה ויגון, ממנו לא השתחררת עד יומך האחרון .

בשבועות האחרונים דאב הלב לראותך שוקעת ודועכת מיום ליום, עד שנרך כבה. אולי נוכל להתנחם בזאת שנפטרת בשיבה טובה ושהצלחנו למלא את בקשתך האחרונה, להפרד מאיתנו, כשאת בביתך, שוכבת במיטתך ומוקפת בחום ואהבה של המשפחה המחבקת.

נזכור אותך כפי שהיית תמיד- צלולה, בהירת מחשבה, איכפתית ומתענינת תמיד בשלומם של ילדיך, נכדיך וניניך, אמא,  וסבתא שהמשפחה היתה הכל בשבילה.   

לעולם לא נשכח אותך, זכרך ימשיך להיות איתנו לעד.


בחג החמישים


 דבריו של אילון בכרך

וירה !

מיום חמישי בלילה, עת חנוך מסר לי על לכתך, ולאורך הימים האחרונים, נזכרתי בצמתים בהם נפגשנו לאורך השנים, והיו לא מעטים כאלה.. בעיקר בוועדות שונות ומרכזיות, בהן יצא לנו לשבת יחד.

לא היית אדם של נאומים חוצבי להבות, אלא אישה עם אמירות ממוקדות וענייניות, מלאות חוכמה, חמלה והבנה, וככזאת תיזכרי בעיניי.

ברצוני להזכיר לכולנו, שאת  וחברייך, מראשוני הקיבוץ, בניתם, יצרתם והקמתם קיבוץ בתנאים קשים ביותר, אך מתוך שותפות, חזון ואמונה... כדי שאנו והדורות הבאים, נזכה לגן העדן הזה שנקרא חוליות (שדה נחמיה).

תודה לך בשם כולנו.


שכנות



 דברים  של בת שבע רינגולד


וירה, אישה יקרה,

הקשר בינינו החל בערך לפני כשלוש שנים, עת בקשת ממני טיפול רפלקסולוגי...
בעת הזאת כבר היית רתוקה לכורסתך הנוחה, בביתך החם והנעים, לצד משפחתך וסאני היקרה.

על אף הקשיים הפיזיים שמנעו ממך תזוזה, ואולי דווקא בגלל הקושי הזה לצאת החוצה ולראות את הקורה...היה בך צורך עז לשמוע ולדעת יותר על הנעשה בחצר הקיבוץ שהיה כל כך חשוב לך...
וכך ממקום זה...הרגשתי את הצורך לבקרך ולספר לך קצת ממה שעיניי רואות וחוות...

 גיליתי אישה עדינה ומשכילה, רחבת אופקים, מלאה בידע, שולטת בשפות רבות, אישה שעברה כברת דרך ארוכה, והיום יודעת להוקיר ולהעריך את חייה, מתוך מקום של השלמה עם מצבה, של הבנה והכלה עם מה שהיה וגם עם מה שפוספס...

וירה, על אף החולשה והקושי הרב שחווית, בייחוד בשנתיים האחרונות, הפגישות עמך היו תמיד מלאות עניין, מאירות ומוארות...והם הורחבו הרבה מעבר לחצר הקיבוץ, והפכו להיות חלק משגרת חיי...ואם לא יכולתי להגיע פעם בשבוע... את  כבר היית חסרה לי... אהבתי להגיע אליך, לשמוע ולהשמיע... ואת היית אסירת תודה ומלאת הערכה והוקרה על בקוריי אלה.

בשיחותינו נזכרת בערגה בעולם של פעם, של משפחה חמה אוהבת ועוטפת בפראג שלפני המלחמה... שם גדלת ושם קבלת את ערכייך והשכלתך הרחבה ומלאת האופקים.. ילדות ונערות טובה ומאושרת שהשפיעה מאד על חייך, כפי שנהגת לומר, ונתנה לך הרבה חוזק וחוסן והסתכלות מפוקחת ומאוזנת על החיים...

מסיפורייך למדתי להכיר את משפחתך המורחבת, את האנשים שהיו קרובים לך, ואת אהבתך הרבה לקיבוץ, לשותפות בבנייתו ולערכיו הטובים אותם גם ידעת להעביר לבנותייך ולמשפחתך שכל כך אהבת.

על כל אלה ועוד ידעת לספר ולתאר בשקט, בצלילות, בנועם, בדרך ארץ, בשלווה והשלמה.

תודה לך וירה יקרה על מה שנתת לי....זכרך ואורך יהיו שמורים בליבי לעד.

נוחי על משכבך בשלום.

 

 דברים  של מיכל ארבל


ויירה,

את היית לי הקרובה מכל הגרעין הצ'כי.

בבית היינו מכנים אתכם – הכיתה של סבתא.

היה בך שילוב של חום וקשב, שילוב של מילה חכמה אך לא נוקבת.

היו לך אמירות מדויקות ופניות להקשיב ולהתעניין.

אהבתי להיפגש אתך. היינו מתחבקות. היה משהו אמיץ בחיבוקך מכיל ומתמסר.

אהבתי לשוחח אתך. את נקודת המבט המיוחדת ובעיקר את ההומור. צחקנו לא מעט יחד...

מדמיינת את סבתא בינה אופה עוגת גבינה לקראת בואך..

נוחי בשלום על משכבך.

נעמת לי.

מיכל 

 

דברים  של רון וונץ'


וירה יעקובוביץ- לזכרה

כילד בחוליות כמעט ולא הכרתי את וירה. מדי פעם ראיתי אותה במטבח ועל שבילי המשק אך לא נוצרה בינינו קירבה כלשהי. לאחר שגמרתי את השרות בצבא חזרתי למשק ותוך מספר חודשים נשלחתי ע"י המשק לקורס רכזי מטעים בתל-חי. במסגרת זו היינו 12 צעירים יותר ופחות שלמדו במשך שני חורפים למודי יסור ככימיה, ביוכימיה תורת הקרקע כלכלה גנטיקה  ועוד. עיקר הלימוד היה מטעי נשירים כשהדגש על תפוח ובנוסף על יתר גידולי המטע – אגס אפרסק ומשמש. וירה עבדה במסגרת הזו כלבורנטית במעבדות של תורת הקרקע (תחת ישרוליק לוין) לכימיה ולביוכימיה. שם נפגשתי עם וירה והפעם ממש מקרוב. ולמדתי להכיר אישה משכילה ונחמדה ביותר. מדי פעם היינו נוסעים ביחד מהמשק לתל-חי ולפעמים גם חזרה. השיחה עם וירה תמיד הייתה מעניינת ומלמדת, ולאו דווקא על נושאי הלימוד. הרבה שיחות נסבו על הקיבוץ והבחירה של וירה מתוך הכרה באידיאולוגיה של חיי הקיבוץ. להזכירכם, אז עוד לא הייתה הפרטה ולינת  ילדים בחדרי ההורים, שלא לדבר על פעילות  חדר האוכל ו'סדור העבודה' בו נפגשו כל חברי וילדי הקיבוץ הבוגרים כמעט מדי יום.  לצערי לא נמשך הקשר האישי בין וירה וביני אך אזכור תמיד את דמותה את ההרגשה הנעימה בכל מפגש איתה והשיחות המעניינות שהיו לנו.  יהי זכרה ברוך. 

רוני

תאריך מאמר מקורי
29/1/2019
גלריית תמונות מספרות
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

מס' תגובות: 1

  • תגובות
    9/2/2019

    רעיה שלח

    תגובות

    על התמונה של וירה עם סיר הבישול

     

    לדעתי היא מבשלת אגמיה ("תרנגולת מים") על פתיליה בשיכון א'. עושה לי דה- ז'אוו ואני עוד יכולה להריח את הריח הנפלא.... נדמה לי שטינו בועז היה צד בבריכות. זוכרת אפילו שפעם צד (או דרס) ובישלו חסידה... חבל שאין כבר את מי לשאול.

    הכרתי את ויירה יותר מקרוב ומאד חיבבתי והערצתי אותה, כשעבדנו במחלקות סמוכות במיג"ל. חוש ההומור וחדות המחשבה שלה היו לשם דבר במיג"ל הקטנה של פעם.

    יהי זכרה ברוך.

     

    על הסרטון מלפני המלחמה

     

    הסרטון של ויירה ומשפחתה, מלפני המלחמה, ממש מאלף. מעביר אותנו בהזדהות מלאה למה שהיה באירופה הטובה והמיטיבה של לפני המלחמה ולמה שקרה אחר כך. ממש אוצר תיעודי. תודה!