עוד על מאיר מוזס - מיכאל בן דרור - 2019

מאיר, יליד רומניה (ובעצם הונגריה), היה פה בנוער א' (עם ברכה גלטר) מסתיו 48. עבד בבריכות עם אהרון ד'. נראה שגם להונגרית היה פה חלק. מאיר בלט במיוחד כשחיין משובח ובחוש-ההומור-המתיחותי. ממש עם הגעתו לקיבוץ נלקח עם עוד כמה בחורים מנוער א', על מנת להשיב, במסע אלונקות במורד ההר, את גופתו של חברנו פנחס מנצ'ר, שנפל בקרבות מנרה (הר שנאן).


   בדצמבר 1954 חצה מאיר מוזס את הגבול הסורי באזור-נבי-הודה בראש חוליה של 5 לוחמים, חלקם מהצנחנים, חלקם מסיירת גולני. למעשה המפקד בפועל היה סמ"ר מאיר יעקבי, איש ה 101, למרות שמאיר היה קצין. הפעולה נקראה "מבצע צרצר" והמטרה היתה החלפת סוללות למכשירי האזנה הצמודים לעמודי טלפון בשולי הרמה. מכשירי הציתות שידרו ישירות לבונקר בקיבוץ דן, שם פעלו-האזינו חיילים דוברי ערבית.  


    על מנת להסוות את כניסתם למקרה שיתקלו בצבא הסורי הם היו לבושים במדי נבחרת כדורסל/כדורעף שנסעו למשחק מקיבוץ דן לכפר-סולד, ו"תעו" בדרך. מאיר סבר שזה סיפור כיסוי אידיוטי (כך לדבריו). ואיש לא יקנה את זה.  הוברר לו שממילא אין כל אפשרות שהסורים יעלו עליהם. אך ליתר בטחון הם יצאו ללא כל אמצעים מזהים של תעודות, ציוד ונשק צה"לי.


   מה שלא ספרו למאיר שזמן קצר לפני הארוע  חדרה חוליה צה"לית נוספת, באותו מסלול וממש לאותה המטרה, וכמעט שנתפסה.


  הפעולה נערכה בליל ירח מלא, עובדה שנראתה למאיר מוזרה ביותר. כנראה שפשוט הסורים המתינו להם. באזור בורג'-בביל (מוצב סורי מערבית ומתחת לתל-פאח'ר, ומזרחית לתל-עזזיאת) הם נלכדו ע"י הסורים. חייל סורי דרך את נשקו וקרא אל תוך החשיכה המוארת בירח עגול ומלא: - "מן הדא?" מאיר מוזס לא ידע מילה בערבית. יעקובי ענה: -" נחנה עסכרי! אנא שאוויש!" ("אנחנו צבא, אני סמל"). וזה חרץ את גורלם, שכן הדרגה "שאוויש" נהוגה רק בירדן. בסוריה אין שאווישים... נראה שזה היה פרי פעולות ה 101, ובראשם מאיר (עוד מאיר...) הר-ציון, במחוזות הגדה הירדניים דאז. אך מעבר לכך, כנראה שהיתה שם דליפה של איזה סוכן כפול. בהמשך הבין מאיר שמסלולם היה זהה לחלוטין למסלולה של החוליה הקודמת שכמעט ונלכדה.


    הם נלקחו לקוניטרה ומשם לכלא אל-מאזה בדרום דמשק. הם עונו ונחקרו ארוכות, אבל בנפרד. אחד החיילים, אורי אילן מגן-שמואל, בנה של ח"כ טובה אילן, התאבד והותיר פתקים בכיסיו ובתפריו שנאמר בהם "לא בגדתי". למעשה הנוסח היה מסורבל מעט יותר, ומשה דיין "שיפץ" את הטקסט. יש להניח שלולא העברת גופתו של אורי אילן במעבר גשר בנות-יעקב, דבר המבצע והשבויים לא היה נחשף לעולם.


   בחקירותיהם הרבות , בנפרד, כמובן, הם הכחישו הכל. עד שהוכנס לחדר צעיר בלונדיני, שהסתבר שהיה מעובדי ו/או ממנויי בריכת-השחיה בקרית-מוצקין, בה התאמן מאיר שהיה בנבחרות השחיה וכדור-המים של מדינת ישראל. מאיר נדהם, אך עדיין לא הבין מה לאיש ולסיפור החדירה מעבר לגבול. האיש לחש לו בעברית שיודה כי מילא החוקרים כבר יודעים הכל. מכאן ואילך נאלץ להודות בחלק מן העובדות אותן לא ניתן להסתיר, בעיקר לגבי זהותו.


   ביוזמת סגל בית-הכלא  הוסעה החוליה מחדש לעמוד הטלפון בבורג'-בביל, והתבקשה לפרק את המתקן. למתקן היה מנגנון פיצוץ עצמי. מאיר לחש לחברו שהוא הולך להפעיל את המנגנון עליהם ועל כמה שיותר סורים שימצאו בסמוך, בנוסח "תמות נפשי עם פלישתים". הוצמד אליהם גם קצין או"מ צרפתי. מאיר לחש לו בצרפתית (יתרונם של הרומנים...) להתרחק. אזי הוא לחץ על הכפתור פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. – ודבר לא אירע...   הסתבר שכנראה הגשמים שיבשו את המצב.


    כבר מראשית השבי נשאלה חברת הכנסת מטעם מפ"מ, טובה אילן, אמו של אורי אילן, האם תהיה מעוניינת להפעיל פה איזו פרוטקציה לשחרורו המוקדם. טובה סרבה, בטענה שדין אחד לכולם.


  בתקופת שביים של החמישה ניסה צה"ל, בהכוונתו של הרמטכ"ל משה דיין, ל"השיג" בני ערובה סוריים להחלפת החמישה. נחטף מטוס סורי אזרחי בתואנה של חדירה למרחב האווירי הישראלי, אך 10 נוסעיו שוחררו מיד עקב קביעת משה שרת שלא זו דרכנו ו"שאנחנו איננו פירטים"... בהמשך (1955) נערך מבצע "כנרת" המפורסם, שנערך מול המוצבים הסוריים בצפון הכנרת, מבצע בו נפל "גוליבר",  מהלוחמים האגדתיים של ה 101 והצנחנים. במבצע נתפסו כ 35 חיילים וקצינים סורים, ששימשו להחלפת החמישיה הישראלית.  ההחלפה נערכה בחודש מרץ 1956.


   השבויים הועמדו מידית לדין על גילוי סודות המדינה. בעיקר מאיר וסמלו-מפקדו, איש השטח, מאיר יעקובי. יעקובי, איש בית-אלפא, שוחרר, וחצי שנה לאחר מכן נפל במבצע "קדש" במיתלה. יש אומרים כי בעקבות אות הקין בה סומנו כל אנשי החוליה, היתה זו משאלת מוות. דרגותיו של מאיר מוזס נלקחו ממנו בשל הודאתו והובלת הסורים למכשיר הציתות. לשוא הוא חזר וטען שבעקבות המפגש עם האיש מהבריכה בקרית-מוצקין, לא נותרה לו כל דרך להכחיש את זהותו. והביקור החוזר באתר נועד לצורך התאבדות והרג החוקרים.  במקצועו מאיר היה מפעיל של באגר וציוד כבר, ממש כמו לפני פעולת הנפל.


    בחזרתו מהשבי במרץ 1956, כאמור, נערכה בחוליות מסיבה גדולה וסעודה, תחת הכותרת של פדיון-שבויים. הארוע התרחש בחוץ, על הדשא של קולנוע הקיץ של גלטר, ומתחת למועדון שטרם הוקם.  מאיר סיפר את שסיפר, תוך סינון מה שכנראה, הוכתב לו ע"י צה"ל. ואז קם ילד אחד, מכתה ה' או ו',  כמדומני, ושאל מדוע לא ניסו לברוח?...  מאיר השיב בחיוך סלחני, שלכך לא היה כל סיכוי.  הילד הזה, למשל,  הוא אני.

  

מאיר מוזס נלחם על חפותו. במרוצת הזמן הושבו לו דרגותיו, אך קידומו הוקפא.  חשוב לציין שרק לאחר מלחמת ששת-הימים השתנה לטובה היחס בצה"ל כלפי השבויים. עד אז ראו בהם בוגדים.

   

בשנת 2005 הושב לכאן אלחנן טננבויים משביו אצל החיזבאללה בלבנון.  בעקבות הפרשה המבישה, והקלות בה נסלח לאלחנן חטאו, החליט עורך דינו של מאיר לערער על גזרי הדין. אגב אותו עו"ד, בהמשך פרופ. יובל לווי,  היה התובע במשפטו הצבאי בשנות החמישים. חרף גזר הדין ההקשה, חש התובע שנעשה לו עוול לאיש.  ומקץ 50 שנה הוא החליט לתקן את המעוות, בהתנדבות כמובן. מאיר מוזס  זוכה (מבגידה). בגיל 72 הפך לסא"ל. אלא, שכמובן, היה זה מאוחר מדי.  זוגתו נפטרה זה מכבר, והוא נותר בודד וערירי, מבלי אפשרות לחגוג כאן משהו. אגב גם ההומור שלו נעלם, והוא הומר במרירות -עד.

   

היום הוא עדיין חי בגפו בקריות, ומפעם לפעם מרים טלפון לאנשים בקיבוץ (כמוני, למשל,). אולי הדבר היחיד החיובי והמוצק בחייו. הוא נזכר למשל כיצד אפי פרום היה יורה בג'מוס (תאו) מזדמן, מדי יום שישי. שכן בעמק של 1948-9 הסתובבו עדיין ג'מוסים רבים שבעליהם הבדואים מהע'ווארנה נמלטו לגולן. מאיר וחבריו עזרו לאפי באקט השחיטה וכל מה שנבע מזה.  פעם הם גנבו את האוטו של (כנראה) זאב שוהם, שהיה חבר בוועדות שביתת-הנשק הסורית והלבנונית. את הרכב הצפינו ב"ג'ונגל", שבבניאס מצפון ל(חצי) האי. כך בין, עצים ושיחים על גדות הנחל. נו, - וזה היה צחוק. וכאלה סיפורים מסיפורים שונים שדינם להעלם מהאתוס החוליותי.


מיכאל בן-דרור


מאיר מוזס - לא בגדנו - כתבה שהתפרסמה כאן ב 2018

תאריך מאמר מקורי
13/6/2019
תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!