החופש הגדול בשנות החמישים שישים / שולי קציר

                                    החופש הגדול.


בשנות החמישים והשישים היו מגיעים אלינו מידי קיץ, ילדים מחוץ לקיבוץ. חברים שהיו להם משפחות במקומות אחרים, אירחו אצלם את בני משפחתם הצעירים, לשבוע ומעט יותר. מה זאת אומרת "אירחו אצלם"? הילדים האורחים היו מצטרפים לבני גילם בבתי הילדים. אומנם בלילות ישנו בבתי המארחים, אבל במשך כל שעות הפעילות במסגרות הקבועות הם היו יחד איתנו. כך היה בשעות הארוחות, העבודה, הרחצה בנחל ובכל דבר ועניין שנהגנו לעסוק בו בימים ההם. לילדי העיר בכל הארץ היה מזל אם היו להם דוד או דודה בקיבוץ. כך הם היו מסודרים לכמה ימים ועד שבועיים מהחופש. הם היו מגיעים ללא הוריהם. במקרה הטוב היה אחד ההורים מלווה אותם באוטובוס עד לקיבוץ ומשאיר אותם לכמה ימים ובסוף היה בא לאסוף אותם. ילדים מבוגרים קצת יותר היו נוסעים לבדם וחוזרים לבד. בשביל ילדי העיר היה הקיבוץ גן עדן. הם יכלו להסתובב ללא השגחה כמעט במשך כל היום. סביבת הנחל ועצי הפרי הרבים, שגדלו אז בשטחים הציבוריים, היוו מקורות משיכה מיוחדים במינם. אפילו לצאת לעבודה יחד עם בני גילם בדילול צמחים בפלחה או דילול תפוחים במטע, היו חוויה בלתי רגילה לגביהם. היו ילדים שחזרו ובאו מידי קיץ. אנו קראנו להם ילדי החופש הגדול, או ילדי הקיץ.

בין בני הקיבוץ היו המאושרים ביותר, אותם ילדים שיכלו לנסוע לבקר את משפחותיהם בעיר. כמו שלילדי העיר היו חוויות מיוחדות בקיבוץ כך לילדי הקיבוץ הייתה העיר כולה חוויה מופלאה אחת גדולה. קשה להאמין היום שלא ידענו מה זו גלידה עד שלא הגענו לעיר. לא ידענו מה זה לעלות על אוטובוס, לשלם, לקבל כרטיס נסיעה ואולי גם עודף. פעם רצינו אימי ואני, לנסוע  באוטובוס, היא בדקה בארנקה וגילתה שאין לה מספיק כסף.  כשאמרה לי שנצטרך ללכת ברגל כי אין לנו כסף, אמרתי לה שנעלה על האוטובוס, היא תיתן לנהג מה שיש לה והוא , כמו תמיד יחזיר לה כסף וכך גם ניסע וגם יהיה לה כסף... מגיל מסוים גם אנחנו נשארנו אצל מארחנו ללא ההורים שהיו צריכים לחזור לקיבוץ לעבוד.

אני ביליתי, כך, כמה חופשים אצל קרובים ומכרים שונים של הורי. היות והורי היו שניהם מורים הם התאימו את ביקורי אצל קרוביהם לימים בהם היו הם בהשתלמות קיץ של מורים. פעם הייתי אצל דודתה של אימי בחולון. הם רצו לפנק אותי וקנו כרטיסים לקרקס. באותו יום שבו הינו אמורים לצאת, הגיע אבי, שהיה  לו אחר צהריים חופשי, עם כרטיסים להצגה "הציפור הכחולה". אני עמדתי בפני דילמה מאוד קשה. ללכת לקרקס, מה שמאוד רציתי, או לציפור הכחולה, שאבי התאמץ כל כך להתפנות בשבילי ולהשיג כרטיסים.  איך שהוא יצא שבחרתי בבילוי עם אבי והשתעממתי בציפור הכחולה. פעם אחרת למדו שני הורי בבית ברל שבכפר סבא. לאימי היה בן דוד שגר גם הוא באותו מקום. במשך שבועיים נשארתי לבדי עם בני משפחתו של בן הדוד. אשתו שהייתה מטופלת בחמישה ילדים קטנים משלה לא הייתה פנויה אלי. אני הייתי בודדה מאוד ולא ידעתי איך להעסיק את עצמי. מזל שבמקום בו הם גרו היו הרבה שיחים. אני מצאתי לי מסתור בין השיחים כך שיכולתי לבכות את בדידותי ללא חשש. בכיתי גם מתוך שעמום וגם מתוך הרגשה שאני ממש מפריעה לאותה אישה עמלנית ועסוקה, אצלה התארחתי. בקיצור היה זה חופש גרוע ביותר. הייתה בו נקודת אור אחת. למשפחה היה ידיד בשם אליהו שהיה נהג אמבולנס. הוא היה בא מדי פעם ומעסיק אותנו הילדים. הוא היה משחק איתנו ומספר לנו סיפורים. הוא היה היחיד שהצליח ליבש את גשם דמעותיי ולגרום לשמש של חיוך להפציע על פני. אהבתי אותו מאוד. בשבת הוא בא עם האמבולנס שלו ולקח אותי ואת כל המשפחה המארחת לבקר בבית ברל.  הורי הראו לנו את כל נפלאות המכללה. את המגורים, המעבדות, חדר הטבע העשיר במוצגים שונים ומשונים וגולת הכותרת –חדר ההרצאות. כשעמדו כולם והסתכלו בפלא, תפסה אותי רוח שטות: יצאתי מהאולם וסגרתי את הדלת הגדולה והכבדה. לפתע שמעתי צעקות: מה עשית?! עכשיו אנחנו לא יכולים לצאת! נבהלתי מאוד. אני עומדת בחוץ וכולם בפנים לא יכולים לצאת. מה יקרה עכשיו? בסופו של דבר טיפס אבי ויצא מאחד החלונות רץ להביא מהאחראי מפתח והוציא את כולם לחופשי. אני נשאתי בליבי את אותו מעשה של רוח שטות, כחטאי הגדול ביותר עוד שנים אחר כך.


   

תגובות לדף
חדש

תגובות לדף

עדיין אין תגובות. אתם מוזמנים להגיב!