סדר פסח של פעם

סדר פסח של פעם בשדה נחמיה

פסח הקורונה הציף גלי נוסטלגיה לליל הסדר הקיבוצי של פעם

מיכאל בן דרור

טוב. היום כולנו חוגגים את סדר-סגר-הקורונה. אך מסתבר שהיה לכך כבר קדימון: -

ימים ההם, אבל באמת "ההם", היה נערך סדר הפסח הקיבוצי כהלכתו, על פי ההגדה-לבית-חוליות. עורך הסדר הנצחי והנבון במיוחד, היה ירי, שכבר מירכתי פורים היה מתחיל בחזרות עם הזמרים ובעיקר עם הסולנים. המתכונת היתה אירופאית למדי, משהו מבית הבסבורג. זימרה ולטינית. כלומר חברים שבצעירותם למדו זימרה של ממש, באקדמיה, כמו אורי גורן, גלנדה אליאש או שפרה ברומט, היו לובשים חג, מטיבים את דפי התווים על הכן, מגרגרים מי-משהו, מכחכחים בגרונם, ופותחים ברון כמעט אופראי.

אי שם בשלהי שנות החמישים, ואולי השישים, ערך ירי ניסוי אמפירי, כמעט מדעי. – הוא החליט לצרף לרפרטואר את "ומשה-היכה-על-סלע"...

כאן זכינו לפתע במשהו אוריינטלי למדי, ואולי אפילו תימני, (רחמנא ליצן?) בליווי תוף. לא זוכר מי ביצעו את השיר. דומני שזוג חוצני, בגלביה לבנה. מי יודע? - אולי איזה שייח' סעודי.

השיר היה כאמור מלווה בתיפוף כבד. השייח' היה מריע :..."ומשה היכה בצור, במטה היכה על סלע"... כאן היה על הקהל לענות בגערה :-" ס ל ע !"  ובהמשך, ע"פ הטקסט, - ..."ויצאו ממנו מים"... והקהל בתוכחה: - "מ י ם !"

אמי, שולמית בן-דרור, לא ממש שלטה בכל נבכי האוריינט.  וכך נפתח לו השיר-מופע. הקהל גער במקומות הנכונים.

ואז, בקטע לא ממש  מובן, בטרם  ידווח הציבור-  "סלע!", - קראה אמא בלב הדממה, בקול צלול : - " מ י ם !" (יו"ד סגולה...).

השתררה דומיה. איך גלטר היה אומר ?:, ..."אבל עוד אפשר היה להציל פה משהו"...

אבל אז אחת החברות מהתפוצה ההולנדית החלה להסב את ראשה.  ככה, לאט-לאט. כזכור לסיבוב ראש זה של החברה הזו היה אפקט מצמית... להביור.  לאט לאט התקרבה להתמקדות ב"מי אחראי על הפאשלה?". וכל מי שעמד בדרכו של המבט, - נשרף.  דורות של חקש"בים (חוקרי-שבויים) מהשב"כ וה"מוסד", ניסו לסגל לעצמם את סיבוב הראש המגדלורי והאיטי שלה, עם אפקט הפרתיון, - ולשוא. שכן, - או שיש לך את זה או שאין לך.

ואז – הקרח נשבר. נדמה לי שאת המצב הציל ה"אדיר במלוכה" של לודי. ובהמשך – החברה-הבוגרת עם הקפה והקצפת, והחיים שוב שטפו כרגיל. למעט במשפחה אחת צנומה שהעדיפה לגזור על עצמה סגר מוחלט עד לימים טובים יותר.

קבוצת תמר

את הדיאלוג הבא העבירה רעיה שלח  מהווטסאפ הכיתתי

חוה:        אתמול ראיתי הטלןיזיה פעם ראשונה סדר  לפי ההלכה ועם הסברים על ההגדה. ואז נזכרתי בסדר של ילדותנו ובהכנות לחג.
אי שם בחורף קראו לנו למתפרה ל"בחור" חולצה חדשה. בד משובץ כחול או ירוק והלכנו לסנדלריה כדי שאורי הוימן ימדוד את גודל הסנדל כי לבחור לא היה. לבנות אדום ולבנים חום. לכולם אותו דגם. והנקיון של הכיתה עם שולה ז"ל. והויכוח השנתי מאיזה גיל מותר לבוא לסדר. ואיך חיכינו ללבוש את הבגדים החדשים כי החדשים הבאים יבואו רק בראש השנה.
והסדר עצמו כ"כ עוצמתי וחגיגי . ידענו איך רפי וינמן פותח את הסדר ושפרה ברומט שרה שיר זה ואורי גורן שר את וינוס.. ולודי את  השיר אתה ואתה..
תמיד הרגשתי איזו הרגשה עוטפת ובטוחה.

מחווה: לאמא בחרך (סבתא של חוה) ולסבתא מרגלית (אמא של אורי) מגלגלות כופתאות

גאולה      חוהלין! כל כך יפה ומרגש.
אתמול בסדר שלנו, עם הזום לפריס, שאלו אותי ה״גויים״, מה הזכרונות שלי מהסדר, וסיפרתי להם שבקיבוץ לסדר פסח הייתה בעיקר משמעות של סיפור על תקומת הארץ, (קומו תועי מדבר... של בינה), וגם שירים על בוא האביב, בקיצור- זר לא יבין...

יהודית     חוה, מצטרפת לזיכרונותיך ומוסיפה את המתח העצום לעמוד ולשיר לבד את משה הכה על סלע וחלק מהקושיות. הייתה לחג בקבוץ עצמה .

רעיה       אני זוכרת שהייתי צריכה לקום ולשיר לבד בית של "משה הכה בסלע" ושכחתי את המילים...😧

שושנה     אני זוכרת את שפרה ברומט שרה: אל רם נישא... את רפי ווינמן שר חסל סדור פסח... ואת אורי גורן שר את החלק השני של בצאת ישראל ממצרים כשכולם עונים לו בשירה אדירה. מאד, מאד אהבתי את החלק הזה.
רעיה, אמא תמיד סיפרה לי שאבא שלך (אורי גורן) שר במקהלה של בית הכנסת בטפליץ שבחבל הסודטים  בצ'כיה.
וואו. מעלה דמעות בעיניים. היו זמנים.

רעיה       את זה אפילו אני לא שמעתי ממנו אף פעם...😳  הוא היה תמיד שר בתורנות שבת במטבח, כשהתפקיד הקבוע שלו היה לשטוף כלים ולנקות את ה"תעלה"...
רפי ויינמן גם פתח את הסדר בשירתו הנפלאה של "הגיע ליל פסח"...

גאולה      אתם זוכרים את חזרות השירים לקראת הסדר עם ירי?  תמיד היה מי  ששר, "כן ירבה וכן יפרוץץץץ..." וירי היה זועם וזורק עלינו גירים,  היתה כזו רצינות והתרגשות לקראת החג❤️

שושנה     נכון מאד לגבי רפי ווימן.  לאורי גורן היה קול מיוחד . זוכרת את רחל רינגל קוראת את " כותנת פסים לבש הגן..."   של ביאליק. את צודקת שהסדר היה כולו שיר הלל לתקומת מדינת ישראל. החתן שלנו שהוא בן רמת יוחנן שר בליל הסדר הרבה שירים שהלחין  יהודה שרת. הוא אומר שזאת הייתה המסורת שלהם

מיכל        אמא שלי הייתה קוראת את:
"נא עמון מברזל ציריך
שערים נתלשו עם ליל
תסופרנה מכות מצרים
אשר עשו בך משפט בליל..."
נתן אלתרמן

מרים       הסדר בחוליות הוא בלתי נשכח. אין שנה שאני חוגגת פסח ולא נצבט לי הלב שזה ממש לא דומה לסדר בחוליות. אני תמיד מנסה לשיר את השירים כמו שהיו שרים בחוליות אבל אף אחד לא מתחבר לזה. ממש בבחינת " זר לא יבין".
אני זוכרת את כל מה שציינתן רק שאת "קומו תועי מדבר" אני זוכרת שזאב שהם היה מקריא. אולי בינה החליפה אותו אחרי שנפטר?
ומי לא זוכר את חוברת ההגדה שכל חבר קיבל עם פתק שמסמן מה עליו להקריא. (כל שנה אותו דבר, כל עוד לא נפטר האחראי על הקטע הנדון).
ואת הבגדים החדשים לקראת החג, והסנדלים מלאכת אורי הוימן... שחנה בקרס הרשתה לנעול בפסח רק בתנאי שנמסה טיפת השלג האחרונה בהחלט  בחרמון! 
ממש ילדות בלתי נשכחת.

גאולה      למזלי גידעון הצטרף למשפחה עם הגיטרה... אז תמיד בפסח יש עם מי לשיר ולהזכיר נשכחות, כמו:
"החברה הבוגרת, לכו לחלק את המרק..."

הני          גם לנו זכרונות בלתי נשכחים ומאוד מיוחדים.
בעיקר הבגדים החדשים לחג, וממש אוירה של חג.
שנים אחרי כן, חגגנו את הסדר בהולנד אצל שמעון, עם כל המי ומי, ישראלים והולנדים, ורק שמעון ואני בנוסח הקיבוץ , במשך הזמן למדנו להכיר גם נוסחים אחרים.
היו ימים, אני אותם זוכרת, אני אותם עד סוף ימי אשא.....
שלא לשכוח אחרי הסדר את הריקודים עד אור הבוקר, עם תזמורת חוליות, עם המתופף הדגול אלי שברק😘

חוה         אכן הריקודים היו מהדברים שהכי אהבתי.
דבר נוסף שהיה ייחודי לחוליות הייתה ההתגייסות הספונטנית לחיסול  הסדר כדי שנוכל לרקוד.

הני          שלא לדבר על המתחמקים הקבועים

יהודית     אנחנו דבקים בהגדה של חוליות. הילדים יודעים את כל השירים ואנחנו תמיד מזכירים את רפי וינמן, אורי גורן, שפרה, חוה שלזינגר עם השומים ועוד .

גאולה      אני כל פסח נזכרת מחדש בתענוג של סידור הפרחים בחדר אוכל, משום מה זוכרת שנסענו לגונן לקטוף שיבולים ותלינו המון שיבולים מעל החלונות...

מיכל        אני דווקא זוכרת את ההכנות לחג: בבוקר הכנת האוכל (כשהייתי אקונומית בקיבוץ) אח"כ עריכת השולחנות בחדר האוכל, אחה"צ הכנת הסלטים ועריכתם על השולחנות, בזמן הסדר הבאת המרק ותפוחי האדמה והאורז, ובסוף הבאת הקינוח, ובין לבין הקראת :"וירא איש מצרי מכה איש עברי ויך את המצרי..." שקראתי כל שנה..."
היו זמנים...😭🥰

מרים       וציורי יציאת מצרים של דיני (ובפריהיסטוריה גם מירה רינגל)  שקישטו את קירות חדר האוכל הישן. כל זיכרון מוביל לעוד זיכרון.

מיכל        שכחת  את סבתא שלי ואימא שלי שעבדו לילות שלמים כשציירו את יציאת מצרים ואת עשרת המכות...כל שנה עד שסבתא לא יכלה יותר...💓

מרים  המעין ממשיך לנבוע...😃
זר לא יבין....😜