עלון לשבוע: עלון 152- יולי 1970

לדפדוף בעלון יולי 1970

תשובתו של אחי בר לוי (מזכיר) לכתבה של שמעון בן דרור מהעלון הקודם

"הבן קיבוץ והקבלה לחברות"- שמעון בן דרור שהתפרסמה בעלון  הקודם (יוני 1970)

שמחתי לקרוא בעלון את רשימתו של שמעון ולא בגלל שאני מסכים לדעותיו, אלא בעיקר, מפני שזאת אחת ההזדמנויות היחידות שלנו לדעת, מה חושב בחור צעיר בגילו, מה הן דעותיו והרגשתו לגבי בעיות המשק ומה הם הפתרונות, שהוא מציע. חסרה לנו מאד הבמה, עליה נוכל להיפגש ביחד, לשמוע ולהשמיע אחד לשני והעלון נשאר כמעט הכלי היחיד למטרה זו.

נקודת המוצא ממנה יוצא שמעון היא, שאת המשק יצרו המבוגרים לעצמם ולא לבניהם ולכן אין כלל סיבה, מדוע לא יצאו הבנים ליצור לעצמם מקום חדש, או צורת חיים אחרת.

יש כאן טעות כפולה:

ראשית, האבות יצרו את המשק בהחלט לא רק בשבילם. הם ראו בו צורת חיים טובה יותר, צודקת יותר ויפה יותר והם רוצים להציע אותה לבניהם, מפני שהם חושבים , שיהיה טוב לבנים לחיות בצורה זו. זה משפט "ציוני" מדי. גם שמעון וגם אני, נכיר בעובדה, שיש חברים שנחלו אכזבות רבות בחיי המשק, ושלו ניתן היה להם, להתחיל הכל מחדש, הם היו עושים משהו אחר. אבל זה מיעוט שולי קולני וממורמר , הנגרר אחרי החיים במשק, במקום לעשות אותם ובאופן כללי עדיין יש לנו אמונה בצורת חיים זו וביתרונותיה, (כמובן שיש גם חסרונות) ולא הייתי רוצה שבני, או בניו של מישהו אחר, יהיו כאן בניגוד לטובתם הם.

הטעות השנייה היא גדולה יותר וחמורה יותר. כי מי שטוען שהדור הקודם בנה את חייו שלו, ואנחנו נבנה את חיינו לחוד, צריך להבין מדבריו, שהדור הקודם יכול להמשיך ולחיות את חייו  ללא דור ההמשך וזו טעות חמורה. אין היום אף משק וגם לא חוליות, שיכול להתקיים ללא דור צעיר חזק, שיכול לשאת על כתפיו את המשק ובעיקר את החקלאות. אם הצעירים יעזבו או לא יחזרו למשק בצורה כוללת, לא יהיה מי שירוויח ויקיים את הכלל והקיבוץ יתפרק לו לאנחות. וכבר היו דברים מעולם, ואנו עדים לתופעות דומות במשקים אחרים. מדי פעם נשמעת אומנם טענה מפי חבר ותיק, "שאני כבר הרווחתי את שלי," אך זו טענה, שאינה עומדת במבחן המציאות, כוון שאין באפשרותנו להפסיק היום לעבוד ולהתקיים על חסכונות העבר.

טענה כמו "אני הרווחתי מספיק יכולה לבוא רק מצד אדם, היכול להצביע על הרווח ולהראות כיצד ניתן להשתמש בו. אולם במצב הנוכחי, כאשר רוב המשק בעצם לא שייך לנו, אלא לבעלי החוב שלנו, אנו חייבים להרוויח הרבה, כדי שנוכל להתקיים ברמה סבירה ועוד לשלם חובות שצברנו בעבר ושאנו עוד ממשיכים לצבור, במצב כזה אי אפשר לדבר על  אפשרות קיום למשק ללא צעירים אחראיים וחרוצים, שישתלבו ביחד עם הוותיקים ויבטיחו את עתידם הם ואת עתיד הוריהם ובניהם גם יחד.

כאן נשאלת שאלת יסוד, בה טמון המפתח לכל ויכוח אפשרי עם חבר צעיר והיא , האם בכלל אכפת לי, מה יהיה גורל המקום הזה? האם אכפת לך, האם חוליות תמשיך להתקיים וכיצד תמשיך? האם אכפת לך, מה יהיה גורלם של הוריך וחבריהם במשך התקופות הבאות.

רק בתשובה לשאלות אלה, נוכל לראות אם יש לנו נקודות מפגש משותפות, ממנה נוכל להמשיך ולהתווכח על דרכנו, כי אם לא אכפת לך שהמשק יהפוך למושב זקנים, או שאתה חושב, שכדאי יותר להקים ישובים חדשים ולו גם במחיר פרוק ישובים קיימים, אז פשוט אין לנו על מה לדבר וכל מילה תתעופף בחלל ריק.

אבל אם התשובה היא שונה, אז מחובתך ומחובת חבריך להיות אחראיים לביצוע התשובה בדיוק כמו כל אחד אחר והמסקנות ברורות ואז גם הרבה שאלות קשות תיראנה קלות יותר, כי יתברר, שלא רק המשק צריך לקלוט את הבנים והחיילים החוזרים, אלא הבנים צריכים גם לקלוט את המשק ויתברר, שהדור הצעיר, הוא בעצם גוש, היכול להיות קבוצת לחץ חזקה ולהטיל מרות  ולא רק לקבל מרות ושהאפשרויות העומדות פתוחות לפניו, הם רבות ומגוונות.

אני מבין לרוחו של צעיר, שהרבה אנשים והרבה מנהגים וסדרים, אינם נראים לו. ודאי  שיש בכך גורם מרתיע, אבל אם הוא יבין שאי אפשר לבוא עם מטאטא וכף אשפה ולהתחיל יום אחד לנקות ולזרוק את כל הקיים, דברים רבים ניתנים לשיפור. ואם כולנו נהיה פתוחים יותר ללכת לקראת הצעירים ולתת להם לשנות דברים כאשר ירצו, אז נוכל לעשות עוד דברים רבים וגדולים ועתידנו יהיה מובטח.