עלו לארכיון לאחרונה: סיפור הסנדלריה - רות קגל - 2009

סיפורו של בית – מבנה הסנדלריה/ רות קגל

מעבדה לאיכות מים

הבית (החדר הראשי) נבנה בשנת 1947 על ידי משרד החקלאות – ענף הדייג. מטרת הבניין היתה, בדיקת מי ברכות הדגים בכל האזור, כדי לשלוט על הרכבם. הרכב במים קובע את הצלחת גידול הדגה.

אברי יוגב ז"ל (אבא של רינה, אילן, ואורי) היה אחראי על הבדיקות הנ"ל. לבניין הוכנס הציוד הדרוש: מיקרוסקופ, מבחנות, כיור מים ושולחן עבודה. מכל הבריכות באזור נלקחו במועדים קבועים דגימות של מים, מעומקים שונים, כדי לבדוק את "הפלנקטון" (חד-תאיים של  חי הצומח) ולהחליט, אם יש צורך לשנות ולשפר, על ידי דשנים שונים.

שרות זה נמשך עד מלחמת השחרור, בשנים 1947-48.

 מרפאת חירום

במלחמת השחרור הפך המבנה למרפאת חרום - כנראה נבחר בשל מרכזיותו של הקיבוץ בעמק. מסביבנו התחוללו קרבות קשים בכפר עבסיה (קצה המטעים שלנו), סלחיה ונעמה (מעבר לכביש בין חלסה (קרית שמונה), לשמיר, תל ענפה, (התל הירוק), גבעת האם (על יד כפר סאלד).

למרפאה הובאו פצועים וחללים מהקרבות באזור, שם קבלו טיפול ראשוני, עד להפנייתם לבתי חולים בצפון.

הסנדלריה של אורי הוימן

בתחילתו של הישוב הייתה הסנדלרייה בצריפון קטן במקום בו עומדת היום הנגרייה. עבדו בה שני חברים, אורי הוימן (אבא של אליה דגן), אשר למד את המלאכה עוד בגרמניה לפני עלייתו, והפך לבעל מקצוע מעולה, וגם ניסים עסיס, זכה להיות שולית סנדלרים בצריף הנ"ל. אורי רכש במשך השנים את כל המכונות הדרושות ליצירת נעליים ותיקונם. בתום מלחמת השחרור עברה הסנדלריה למקום קבע, מהצריפון הקטן לבית שהורחב בעוד שני חדרים וכניסה מקורה.

מאז היתה הסנדלרייה למקום יצירה פעיל מאד. אורי בעזרת אדם נוסף, אברהם עולה חדש מעירק, שגם למד את המלאכה בחו"ל יצרו נעליים לכל האוכלוסייה. נעלי עבודה לחברים ולחברות, נעליים גבוהות לילדים. נעלי ספורט ומגפי גומי, נקנו בחולתא.

אורי שסבל מבעיות גב, העמיד כל ילד על שולחן גבוה, מדד וצייר כל כף רגל  ולפי המידות יצר נעליים מצוינות לכל אחד ואחד מדי שנה. הסנדלריה היתה מלאה באצטבאות, בהן שכנו נעליים לפני ואחרי התיקון.

אורי שירת את כל ציבור החברים, מתחילת קיום הקיבוץ עד אמצע שנות השבעים, עד שחלה בבעיות אורטופדיות קשות.

משנת 1981 במשך מספר שנים, יובל סביר שימש אחראי על הסנדלריה, קנה נעלים ושלח נעלים מקולקלות לתיקון בקרית שמונה.

הסנדלריה של רותקו

אחרי קריירה של 24 שנים כמחנכת (10 שנים בהוראה והדרכה של חברות הנוער ואחר כך בהוראת ביולוגיה בבית הספר התיכון שלנו), בהתקרבי לגיל הפנסיה, נמשכתי למלאכת כפיים ולריח העורות, בכל שנותיי כמורה עסקתי גם במלאכת יד, סריגה ועשית בובות גדולות, תפירת שמלות במיוחד לנכדות.

שנים לפני שהייתי לסנדלרית, בקשתי מאורי, שילמד אותי לתפור במכונה הסנדלרית. הוא סירב בתוקף, כמעט נעלב, "את אומנות הסנדלרות יש ללמוד במשך 3-4 שנים"! וכך נשארה הסנדלריה ללא סנדלר עד 1985 בהגיעי לגיל הפנסיה.

פניתי למזכיר דאז רפי וינמן, בבקשה למסור לידי את הסנדלריה! הוא כמעט נפל מהכסא – חשב, שזה רעיון מטורף.... המזכירות כמובן החליטה בחיוב בעניין וקבלתי אישור רשמי ללמוד את המקצוע . אחרי חיפושים רבים למורה מתאים, מצאתי משפחת סנדלרים, סילבי וציון זלמנוביץ משמיר. הם הסכימו לקבל אותי כמתלמדת, הם חשבו בטעות שאני מורה למלאכת יד, ואצליח ללמוד במהירות.

ריכי היה הנהג שלי, וכך מצוידת יום יום בשק נעלים מקולקלות, הסיע אותי לשמיר וחזרתי, באוטובוס של השעה 12, עם הנעליים המתוקנות הביתה. לא נתבקשתי לשלם דמי לימוד, נדמה לי שהזוג זלמנוביץ נהנו מחברתי, ומהעוגות שהבאתי איתי יום יום, לנשנש בארוחת עשר. סילבי נפטרה לפני מספר שנים, ובן ציון חי בבית הסעודי בשמיר ותודתי על ההדרכה המצוינת נתונה להם יום-יום.

כך נהפכתי לסנדלרית, לא יצרתי נעלים, אבל תיקנתי כל תיקון שנדרש, לצד זה נהניתי מעשית תיקים, חגורת, אפודות מעור ואני מודה, שנהניתי  מ25 שנות עבודה מספקות מאד.

סוף הסיפור 

לפני שבועיים , בסערה חזקה של חודש נובמבר, קרס הברוש הגבוה , שגדל ליד פתח הסנדלריה. הוא נפל על הגג ויצר חור גדול וזה שימש סימן עבורי, שהגיע הזמן למסור את המבנה לתפקיד הבא שלו.

אני מעבירה את המכונה הסנדלרית ומיני כלים "לותיקן" של ענת (מרכז יום לפעילות החברים המבוגרים), אני אקבל פינה קטנה עבור מכונות אלה ואוכל לבצע תיקונים שונים. הרחבת נעליים, עשית חורים בחגורות, ותפרים בנעלים ובחגורות.

רות קגל דצמבר 2009

המבנה היום (2021) ממתין ליעדו הבא.