השיטפון הגדול 1963
מרים פרידמן נעמי אברהמס ומתנדבים (עריכת פוטושופ) |
צולם ע"י רפי לוי בימי השיטפון
25.1.1963 (יום
שישי)
17:00 אנו קובעים שהבניאס כיסה בגן-רפי את המדרגה
הראשונה ואין אנו מיחסים לזה חשיבות מיוחדת.
17.45:
הירדן עובר על גדותיו על יד המפגש של החצבני עם הבניאס, תעלת הניקוז הדרומית לאורך
הגדר מתמלאת במהירות, המים זורמים בחוזק צפונה ומתחילים כבו לחדור לבינינים
הדרומיים של הנקודה.
18.15:
מעבירים כבר חלק מציוד החדרים צפונה ואת היתר מרימים למקום גבוה, עד כמה שזה ניתן.
18.30: אנו
מודיעים על המתרחש למשטרה ולקול-ישראל. מודיעים למשקי הסביבה.
19.00:
הודעה על השיטפון בקול-ישראל. מעכשיו ואילך הטלפון אינו נדם. קצין משמרת
קירית-שמונה נמצא בחדר המזכירות ונכח בדיוק שהמים מתחילים לזרום לתוך החדר. אנו
מודיעים לכוחות הביטחון של הצבא. בקיבוץ עמיר עוד לא מורגש כלום.
|
רשמי שיטפון - רות קגל (מעלון השיטפון)
זוכרים את אותו הקטע בספור ה"יפהפיה הנרדמת" - בו בת המלך
דוקרת לעצמה באצבעה וכל החיים בארמון הגדול קופאים? המלך והמלכה ביושבם על
כס-המלוכה, הטבח אשו רוצה לסחור לשולייתו - ידו נשארת מורמת, נערות החצר בקשקושן,
וכלב השמירה באמצע נביחותיו אל מול הירח. בדומה לכך ארע לנו באותו "יום שישי
בין הערביים":
השעה בערך 5 - יושבים סביב השולחן, לוגמים מן הקפה ובשיחה קולחת בעניני
דיומא - הילדים מספרים על חדשות בית הספר, מתלבטים איך לחלק ערב קצר אחד בין קבלת
שבת בכיתת הבת ובין הזמנה אצל חברים - ואולי הגיע נוסף לכך גם סרט?
מדי פעם מעיפים מבט דרך החלון: אמנם כבר אפלולית בחוץ, אך עדיין
יכולים היטב להבחין עד היכן מגיעים מי הנחל, הזורמים כמעט מתחת לחלון. הם גואים
וגואים ועוד מספר סנטימטרים ויגיעו לגדה (כלומר, עלו בערר 4 מטרים!). אך ההצצה לעבר הנחל
היא יותר מתוך סקרנות וקצת מתוך בדיחות הדעה - דאגה אין כאן כלל. הלא שנים היה
בינינו ובינו הסכם חד-צדדי כזה: עד לגדותיו יגיע בכל שנה - אר אותן לא יעבור.
בחוץ ממשיך גשם צולף ללא הרף.
השיר "ניקוזיאדה" נכתב ע"י ירי סביר לעלון השיטפון.
בסרט של חג החמישים שר אותו רפי וינמן
 |
אסתר מנצ'ר כותבת על פינוי הילדים לכפר גלעדי
שונות ומשונות היו תגובות ילדינו באותו לילה גשום, שמי-הירדן הציפו
אח משקנו. - בלב קשה ניגשנו למיטותיהם הקטנות להעירם ולבשרם את סיבת הפנוי, לכל
אחד ואחד לפי גילו והבנתו. רגע קט עלה בזיכרוני ליל-הפנוי האיום ביולי 4819, אך מהר מאד מחקתי את
התמונה – אין להשוות!
ובכן הנה כמה משפע ההפתעות בתגובותיהם של הקטנים בשעות הללו: שמעון
(רינגוולד) בן הנהג מכתה א' לא הצליח לפקוח אח עיניו, אך פתאום חדרה המילה
"נסיעה" למוחו והוא הרים את קולו לארבע מילים: "איזה נהג, איזה
אוטו?"
עידית (פלד) על ידו הבינה מיד: "טיול, כיף, נהדר", הסתובבה
והמשיכה לישון، ילדה נבונה אחרת לא
התייחסה כלל ברצינות לדברי והגיבה ב"סתם שטויות"،
לחצו לדפדוף באלבום תמונות שיטפון בארכיון
בעלון
השיטפון תמצאו כתבות נוספות:
מכתב
מרחל ינאית בן צבי (אשת הנשיא) לבינה רוזנברג
יומן מלא
של מנחם מנצ'ר
רשמי
ילדים: חנה טל, נטע כהן, יאיר שהם, דליה בוקסבאום
ועוד.
לחצו לדפדוף בעלון השיטפון (הקובץ גדול עולה לאט..)
המים עולים /
ירי סביר
25.1.1963
זה היה בערך בשעה חמש
"גוט אים הימל" (אלוהים שבשמים)
כ'ט טבת שנת תשכ"ג
שהלך המזכיר הנאור
להזכיר למרכז על היאור
בכפר נחמיה – שדה חוליות
שצריך מיד לפנות ולפנות
מחסנים, מועדון, צריפים
וכל הדירות הדרומיות.
אמר המזכיר... זה עובר כל גבול
זה לא צחוק חביבי, זה מבול
אמר המרכז.....
בחדרך נתבסס
אני ואתה
נזמין ווקי-טוקי, יומן כרמל
כי כאן עלול להיות אסון נדיר בישראל
לצבא ולמגן אדום נצלצל
למשטרה ולמשמר הגבול, במוח נבלבל
נתקשר עם הרשות של שבע – מה יש?
אין צורך להודיע למכבי האש.
לחצו לקריאת השיר המלא של ירי סביר
מרדכי פימנטל בכניסה למזכירות
ינואר
2022
והיה בימי השטפון הגדול
נזכר: רפי וינמן
והיה בימי החורף שנת 1963 כאשר הבניאס עלה
על גדותיו, המשק כולו הוצף במים העכורים עד כדי פינוי הילדים לכפר גלעדי ונזקים
ניכרים לרכוש הקיבוץ.
אבל כמו שקורה לעתים, לצד דרמה, יש גם קוריוזים
נחמדים ולמרות המרחק בשנים זכורים לי עדיין שניים.
האחד: לאחר הערכת הנזקים במשק שלנו ובקיבוץ עמיר,
החליט ראש הממשלה של אז דוד בן גוריון ז"ל לפצות את המשקים הנפגעים בסכום כסף
בסך 150000 לי לפי החלוקה הבאה: 50 אלף לעמיר, 50 אלף לשדה נחמיה, ו50 אלף
לחוליות. לא זכור לי בדיוק מה סוף הסיפור, נדמה לי שהעודף חולק שווה בשווה
בין שני המשקים.
השני: בימים ההם נמצא מן פעמון מאולתר על מרפסת
המועדון (קיים עד היום) ובזמנו צלצלו בו כדי להודיע על אירועים שונים, כגון: אספה,
אירוע תרבות, לידת תינוקות, (בשימוש עד היום) ולהבדיל שרפות הלוויות
ושאר מני צרות.
כאשר המים החלו לעלות ולהציף את המשק, היה צורך
להזעיק את החברים ושוב הופעל הפעמון. והייתה הענות מלאה של החברים שחלקם יצאו עם
דליים, כדי "לכבות את השרפה".
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!