אורי גרצר 1937 - 2022

אבא שלי יקר ואהוב  - מתת

אני יושבת עכשיו לכתוב לך מילים אחרונות של פרידה וחושבת מה מהכל חשוב לי להגיד לך 

ואני יכולה להגיד לך תודה גדולה על מי ומה שאני היום. על שלימדת אותי את ערך העבודה שתמיד היתה חשובה לך ולא משנה איפה עבדת אם בלול במטבח או בבריכה ובעצים

את ערך החברות בעיקר לאמא ולחברים הטובים שלך

אהבה גדולה לי ולאיזי ואחר כך לנכדים שהגיעו

וכמובן הקשבה גדולה  לכל האחים הגדולים המאומצים שלנו וכמובן בני הדודים וכל החברה מאורוגוואי.

תמיד היית איש של עקרונות והרבה פעמים היו לנו חילוקי דעות על דרכי החשיבה שלנו אבל תמיד היית מקבל את הדברים ונותן לי ללכת בדרך שלי גם אם קיבלתי את הזבנג כמו שהיית נוהג לומר .

היית אדם עסוק תמיד במה שאהבת לעשות וכאשר זנחת עיסוק אחד תמיד מצאת חדש לבשל היתה האהבה הגדולה שלך תמיד איכשהו כשהיתה הזדמנות לבשל בישלת אם בטיולים מהקיבוץ או פונטש בפורים  רק סבא מכין שניצלים וצ'יפס ולימונצ'לו ולחם מפנק וזיתים ובפסח כמובן פטה וקניידלך וכמובן בשנים האחרונות טניס וחדר כושר ותל חי .

עכשיו בתקופה האחרונה אחרי הניתוח שעברת ראינו שקשה לך וניסינו לעזור לך להבריא ולהרגיש טוב ודיברנו שאתה תוך חצי שנה חוזר לפעילות אבל לא הצלחת המשא הזה היה כבד לך והקורונה עוד יותר הכבידה ואמרת די .

 אבא יקר תנוח עכשיו כשאתה ואנחנו יודעים שחיית חיים טובים מלאים ולא הפסקת עד הסוף לעשות מה שאתה אוהב נפרדת ממך בגוף אבל לא במחשבות ובאהבה אוהבת אותך .

זיכרון לאורי -  תמר לוי - בת כיתה

כל הודעת פטירה היא הפתעה לאלה שנשארים.

לא חשבתי,  שכה מהר אפרד ממך אורי, בעצם בלי להתכונן, כי לא ממש ידעתי על מצבך (הייתי בבידוד עם המשפחה).

אורי, כשמך, כן היית אדם עם אור בעיניים , עם מבט של אור לחיים, לרוב בשמחת חיים.

קשה לדבר עליך בלשון עבר.

אורי הגיע לכיתת נחליאלי בצריף הירוק בכיתה ד' ,יחד עם עוד שני ילדים מצ'כוסלובקיה . (שלמה קקטוס, ודוד רנד ) ילדים שורדי שואה, שלכל אחד היה סיפור שונה בשנות המלחמה האיומה באירופה. אנחנו ילדי הקיבוץ, שחווינו את מלחמת השחרור בפינוי בחיפה, עם קצת קולות מלחמה בגליל, נחשפנו לסיפורים אחרים לגמרי, אבל לא באמת נחשפנו, כי שלושת הילדים, סיפרו מעט מאד על חוויותיהם הקשות,  ראינו אצבעות קפואות וקצת שמענו סיפורי פרטיזנים. (את הסיפורים האמיתיים, שמענו רק כמבוגרים).

אורי שנקרא "בובי" במשפחתו הקרובה, רק סיפר לנו, שביום כיפור אחד, אבא שלו הלך לתפילה לבית הכנסת ומשם לעולם לא חזר. אורי, אימו, ואחותו נורית, הסתתרו לפי דבריו בכפר קטן, וחוו את תלאות ואימת המלחמה ביחד.

נורית הגיע לפניו לקיבוץ, עם חברת הנער מארצות אירופה, אחרי המלחמה.

אורי הגיע כילד צעיר, והצטרף לקבוצתנו כבן קיבוץ.  כילדים, רוב היום עבר עלינו יחד בקוצה בבית כולל, שכלל, חדרי שינה משותפים, חדר אוכל, שרותים וכיתת לימוד. ילדים אומצו על ידי משפחות בקיבוץ, אבל רוב הזמן שהינו יחד.

אני זוכרת את אורי, ילד יפה וגבוה שהשתלב בחברה מצוין,  היה אהוב והוסיף לחיי החברה. ניגן אקורדיון, שיחק כדור רגל בנבחרת "חוליות" , לקח חלק בהצגות אותן הצגנו בכיתה. עבד כמו כולנו בענפי הקיבוץ ומשק ילדים.

במחנות הקיץ היה פעיל מאד ידע לבנות מתקנים וזיכה אותנו בנקודות.

היה שחיין מצוין והתבלט בתחרויות, שעשינו בבניאס.

במשך הזמן היגיע אימו של אורי, "סבתא ממי"  מצ'כיה וחייה כאן ליד הבניאס.  אורי היה בן נאמן וטוב לאמא.  אני נזכרת, שפעם אורי נפל מסוס ושבר צלעות. לא יכול היה לבקר את אימו , אז בלילה הגיעה היא, לבקר אותו במגורים שלנו.

בכיתה י"א יצאנו למחנה עבודה למפלסים, אספנו תפוחי אדמה מבוקר עד ערב. ובערבים ישבנו ליד המדורה, והבנים הכינו מופע סיום של השיר "לדוד משה היתה פרה" , שהיה מופע חד-פעמי וקיבל שבחים.

עד כיתה י"ב למדנו יחד. שנתיים הצטרפו אלינו ילדי כפר גלעדי, ואז למדנו גם בקיבוץ וגם בכפר גלעדי, עד שפתחו את "בית החינוך עמק החולה", כולנו עברנו ללמוד בו, כמחזור ראשון של בית הספר.

אורי התיידד עם כל בני הכיתה, והיה תמיד במרכז, גם בספורט וגם בחברה.

בסום כיתה  י"ב, התקבלנו  יחד -פה אחד- כחברי שדה נחמיה בחולצות שחורות רקומות.

אחר כך נפרדו דרכנו, כל אחד התגייס לחייל אחר, או להדרכה בשנת שרות.

אורי התגייס לצנחנים כחובש.

רק אחרי הצבא שוב נפגשנו בני ובנות "נחליאלי" בקיבוץ וכל אחד בנה את ביתו ומשפחתו.

זכור לי  אורי כעובד בחקלאות, בחצרנות, בלול וכבשלן נפלא, במטבח. תמיד היה פעיל , פעילותו המבורכת כמפעיל בריכה למופת. והתמסרותו שנים לטיפוח ואחזקה של בית הקברות, שכעת אנו טומנים בו, באהבה רבה את אורי.

שנים היינו שכנים בשכונת סקוויה. רפי צילם בסרט את החתונה של אורי וחווה. אחר כך נולדו הילדים מתת ואיזי -שיבדלו לחיים ארוכים – ואז הגיעה ההפרטה לקיבוץ ואורי וחוה נפרדו מאיתנו .

לאחר מכן, עוד חווינו מפגשי כיתת נחליאלי , בביתם בשכונת ורדים.

הרבה סיפורים מהחיים ביחד לא סופרו, חלקם נשכחו, וחלקם יסופרו אולי כשנפגש ביחד "בני נחליאלי.

היית חבר, היית אח, כך תיזכר תמיד.

קבוצת נחליאלי

זמן פרידה - רונית גרצר

דוד אורי היקר והאהוב שלנו.
משפחה קטנה בסך הכול, 3 אחים: אברהם, נורית ואורי.
כולם בחרו לבנות את בתיהם בשדה נחמיה.
אתה וחוה בחרתם לפני יותר מ-20 שנה גם לעזוב, אך לא רחוק, רק עד העיר הקרובה.
אורי, הצעיר מבין האחים, שריד אחרון לניצולי השואה במשפחת גרצר.
יום השואה עוד לפנינו,
ובכל זאת, אי שם בשנת 1942, הצילה מחלתה של דודה נורית ז"ל את המשפחה מהטרנספורט הקטלני, שיצא מברנו, עיר מולדתם בצ'כיה, והמשפחה כולה נשלחה חזרה הביתה וקיומה נשכח.
לא אלאה בפרטים, רק אספר, שאורי הוא דוד שתמיד ראה את הנולד ואת הטוב בכל דבר ובכל אחד, והציע גם לי להתנהל ככה. תמיד כשבאתי לקטר, היה מחזק ומראה נקודת מבט חיובית וטובה על הסיטואציה, וזה היה מאוד נעים להיפגש ולשוחח איתו. לפעמים גם היה נוזף בי על טימטומי, כמו גם חוה...
בשנים האחרונות שוחחנו בעיקר סביב קניית זרי הפרחים לימי ההולדת של חוה שהקפיד להגיע ולקנות לה, וסיפר שנהנה לעזור בנהגות לחוגים לנכדים, ובפעילויות של בית ותיקי הגליל.
כולנו התרגשנו באירוע יומולדת 80 בבית דוברובין, אירוע בו נראה היה שיש לפניו עוד שנים ארוכות בבריאות טובה. חלפו להן יותר מ-4 שנים מאז. ולצערנו חלית והידרדרת במהירות.
דוד אורי, שתמיד היית מוכן להיות לנו, בנות גרצר, אוזן קשבת בכל דבר ועניין בשל הקשיים שחווינו בבית הורינו, לחייך, לאפשר לדלג הלאה למרות המצוקות, אתה וחוה, שתיבדל כאן לחיים ארוכים בבריאות שלמה, היוויתם תמיד כתובת עבורנו. תמיד תמיד הרגשנו שאנחנו רצויות אצלכם. תמיד נהגתם בנו בנדיבות וברוחב לב.
יהא זכרך ברוך, דוד יקר, עצוב לי שלא הספקנו להיפרד, בטוחה שאתה בטוב.
אוהבת מאד,

שלושת האחים

אורי האח הצעיר – שמעון רינגוולד

אורי, האח הצעיר במשפחת גרצר, היה חלק ממשפחתנו לאורך כל חייו. הוא היה בעיקר דוד, אך בילדותו בארץ הוא היה גם קצת בן של אימי, נורית.

סבתא ממי, אימם של אורי אברהם ונורית, הפסיקה לתפקד כאם אחרי המלחמה, ולכן אמי דאגה לאורי כמו בן.

אורי הגיע לארץ בגיל 12, אחרי המלחמה, יחד עם אחיו, אחותו ועם אימו. בסופו של דבר, כל הארבעה הגיעו לקיבוץ.

לי ישנם כמה זיכרונות ילדות מאורי. אחד מהם הוא נסיעה עם טרקטור לפתוח מים אחר הצהריים, באחד השדות. היה בקיבוץ טרקטור שעל הכנף שלו הייתה קשת בטיחות. אפשר היה לשבת על הכנף ולהחזיק בה, ובימים של אז, זה נראה משהו מאד בטוח.

אני ישבתי על הכנף, אוחז בקשת וכל הזמן פחדתי שאפול, ושזה לא מספיק בטוח...אבל אורי הרגיע אותי שהכל בסדר. בסופו של דבר הכל עבר בשלום וחזרנו לסככת הטרקטורים. בתור ילד של אז, זו היתה חוויה...כי לנסוע בטרקטור ולא על העגלה, זה כמעט היה פסגת חלומו של כל ילד...

זיכרון שני הוא שחיה על אבוב במפגש הנחלים בניאס וחצבני. זכור לי בתור ילד, שהייתה שם בריכה גדולה ואורי היה משיט אותי עם אבוב בתוך הבריכה, כולל התקרבות לשיחי הפטל שהיו בקצה...דבר שגם הוא היה מפחיד. לימים אורי סיפר לי שהם התאמנו בבריכה הזאת גם כדי להשתתף בתחרויות שחיה, שכן בריכת שחיה לא היתה אז בקיבוץ.
אם זכרוני אינו מטעני.. היו גם הישגים בתחרויות האלו.

אורי היה גם שותף לשמחות ולדברים פחות משמחים במשפחתנו. בתחילה נפרד מאמו, לאחר מכן מאחותו, ולבסוף מאחיו.
בשנים האחרונות היה במשפחתנו מנהג להיפגש במוצאי שבת אצל אבי ריכי בביתו, תוך כדי לגימת כוסית ויסקי, כדי שיהיה טעם טוב.. המנהג הזה החל עוד כשאימי היתה בחיים, והוא נמשך גם אחרי שהיא נפטרה...גם אברהם וגם אורי תמיד נהגו לומר, שהם באים לבקר את אבא שלי, אבל הם מרגישים שהם באים לבקר גם את נורית...כאשר אברהם הלך לעולמו, הביקורים נמשכו, וגם אז אורי המשיך לומר, שאלה ביקורים גם בשביל אמא..

בשנים האחרונות היו במשפחתנו מספר אירועים משמחים. חתונות, ימי הולדת עגולים ועוד...אורי וחוה שלצידו, תמיד שמחו להשתתף, לקחת חלק באירועים, ולשמור על הקשר המשפחתי ההדוק.
ראוי לציין גם את האירוחים הנעימים בביתם, עם המטעמים הנפלאים שהכינו, שכולנו זכינו להנות מהם.

למעשה, היום תם פרק בחיי, שכן אורי היה האחרון שנשאר ממשפחתה המקורית של אימי.

לצערי גם הוא כבר איננו.

נשארו בני דודים שממשיכים את השושלת ונקווה מהם להרבה שמחות ונחת.

ולחווה, הדודה היקרה, לאחר כמה חודשים שטיפלת באורי במסירות, ולאור האובדן, אני מאחל לך שתרבי נחת מהילדים והנכדים, ובעיקר הרבה שמחות.

ולאורי, נוח על משכבך בשלום, במקום שהוא נוף נעוריך ובגרותך האהוב.

לסבא  - מאוריה

יש לי את הסבא הכי מיוחד בעולם. סבא שאין לכל אחד.

סבא שלי הגיע לכל טקס או הופעה שהופעתי בבית הספר נעמד בשורה האחרונה ולא זז משם לרגע רואה הכל מהתחלה ועד הסוף מסתכל בגאווה .

בימי שישי שעוד הייתי קטנה סבא היה לוקח אותי לרפת בעמיר בתור ילדה קטנה זה היה הבילוי המועדף עליי וכשהיינו חוזרים הביתה היית מכין לי חביתה עם צ׳יפס הדבר הכי טעים בעולם בהבטחה. 

סבא, זוכרת את יום ההולדת שמונים שלך, את ההופעה שכל הנכדים עשו וכל כך ניסיתי לדייק בכדי שהיה הכי מושלם בשבילך. בדיוק כמו שעשית כל הזמן בשביל כולנו כל הנכדים

סבא שלי אולי תשאר רק לעוד דקה. שאוכל להגיד לך עוד משהו קטן:

תודה שהיית סבא מיוחד וסליחה שלא תמיד הערכתי אותך. סבא רק עוד פעם שתתעצבן עליי שאני מאחרת לך. עוד פעם אחת שבאמת אוכל להגיד לך:  

סבא אני אוהבת אותך ומקווה שאתה במקום שטוב לך בו ושכבר לא כואב או מציק לך.