הרסו את הפעוטון המיתולוגי - בית האבן הראשון ששימש בית ילדים (מאי 2022)
הפעוטון נבנה, במתכונת בנייני המגורים הראשונים. ארבעה חדרי משפחה, שנקראו על פי גודלם "שלוש על ארבע". בפעוטון, שני החדרים הקיצוניים, שמשו חדרי שינה לשתי "חמישיות" - קבוצות של חמישה פעוטים. החדרים המרכזיים שמשו כחדרי פעילות יום – אוכל ומשחקים. הילדים זכו גם במקלחות ושירותים בנויות באבן, לוקסוס שלא זכו לו בנייני ההורים. במקלחת נבנה כיור בטון גדול ומוגבה, ששימש אמבטיה ל2-3 משכשכים ולידו ספסל. על הספסל עמדו הפעוטים ונתנו את גופם בכניעה, למבוגר המנגב. מצפון לפעוטון היה ארגז חול וסוכת גפנים.
מאמצע שנות הארבעים ועד שנות השבעים, הפעוטון שימש מחזורים רבים של בוגרי בית התינוקות. משסיים
את תפקידו כבית ילדים, סיפק הפעוטון חדרי עבודה. בצפון נפתחה מתפרה לקבוצת נשים מדור
המייסדים ובדרום משרד ביטוח.
השבוע פינה הפעוטון המיתולוגי את מקומו
לטובת "שבו בנים". היום הוא מגרש. ממתין לבניית בית מגורים משפחתי מודרני.
רעיה שלח וטל בלס פינטו הזדרזו לצלם את הבית לפני, אחרי ובזמן הריסתו.
את הסרט צלמה טל.
מעט מהזיכרונות שהתרוצצו ברשת סביב הריסת
המבנה הנוסטלגי.
רעיה שלח (קבוצת תמר – מחזור ה') כותבת:
"זוכרים את סוכת הגפנים שעשו לנו,
את עץ הפלפלון ועץ ה"תות" השעיר שהפך אדום ואכלנו ממנו? לפחות את אורן הסלע המפואר עם הצנוברים
שמאחור, לא יעקרו🙏"
"הדלתות והחלונות מקוריים ואפילו
אשנב אחד נשאר (אם כי אני זוכרת אשנבים ריבועיים יותר קטנים, דרכם הצצנו ואולי גם
דיברנו עם ההורים. כמה זכרונות.... הארנבות, העונשים... את הבית ממול לא יפרקו
לגמרי, הוא היה כתה א' שלנו והיה בו מטבח הילדים וחדר השומרת..."
"על החלונות האלה עמדנו וצעקנו כשהיה
עכבר בפעוטון, ואז הרמן הגיע עם פדי הכלב שתמיד הצליח לתפוס את העכבר!"
"מכאן ברחתי הביתה בלילות 🥲🥲"
ואברי צור, בהשכבה, דרש ״שקט מוחלט״
"המיטה שלי הייתה בדיוק ליד האשנב
הדרומי וכל לילה אחרי "ההשכבה", הייתי מכריחה את ההורים שיעשו לי
"קנגרו" באשנב. כלומר: אמא (בתפקיד גור הקנגרו) ומאחוריה אבא (בתפקיד
האמא קנגרו) ואחר כך התבקשו להתחלף שוב ושוב. זו היתה אחת התחבולות שלי כדי להשאיר
אותם לידי כמה שיותר זמן לפני הלילה המפחיד לבד. "
אמנון ארבל (קב, חוחית – מחזור ג')
כותב:
ייתכן והכיתה שלנו פתחה את בית הילדים
הזה.
ארגז החול השאיר לי טראומה. פעם
כשאכלנו שם ענבים התנפל עלינו נחיל דָבוּרים. ברחנו. תרצה לוונו האמיצה חזרה והצילה את הענבים....
אני זוכר שגרנו שם מיד עם שובי לקיבוץ
משהות בת שנתיים בחיפה. הייתי ילד עירוני למהדרין. המטפלת הייתה דבורה פורגס (מהגרעין
הצ'כי). ביום חם אחד, כשטיילנו בחצר הקיבוץ, פניתי לדבורה ואמרתי לה "דודה דבורה, חם
לנו...". המלה "דודה" והמלה "לנו". העלו
חיוך במשפחתנו שנים רבות.
קב' חוחית, המטפלות שרה יערי מימין ודודה דבורה משמאל (צילם, כנראה, ישראל יערי).
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!