סיפור חייו של נעים דאי. מראיינת רחל מצר, תמללה נירה פנסו
 |
ש.
בוקר טוב נעים. נעים דאי זה מושג בשבילי. אנחנו בבית היפה של יריב ואנחנו מראיינים
אותך דרך תחנות חייך. קודם כל בפרס.
ת.
איראן. נולדתי בכרמאנשאה, עיר מערבית ליד עיראק. נולדתי וגדלתי עד ש... היו הרבה
שליחים שבאו וחזרו מישראל. כל פעם באירועים שונים סיפרו על ישראל וזה הלהיב את
הדמיון. ואנחנו תמיד נדנדנו להורים מה יהיה עם ישראל, למה אנחנו לא עולים גם. עד
שהזדמן והתארגן בקבוצה של נערים ואני הייתי אחד מהם. כך שבאותה הזדמנות אני עליתי
לישראל.
ש. אתה
עולה לבד.
ת. אני
עולה לבד, כן. לבד בקבוצה של 15-20 נערים.
ש. אתה
ברקע שומע קצת עברית או בכלל לא?
ת.
ידעתי קצת.
ש. איך
היה היחס של ההורים לרעיון הזה?
ת. לא
התנגדו. הם היו דווקא בעד והיו בסדר גמור.
ש. ספר
לי רק קצת, אתה עוזב את הבית, לאן אתה מגיע? יכול לספר קצת?
ת.
לטהראן. הייתי בטהראן אצל קרובי משפחה, שלושה שבועות כמעט, עד שנתארגן. עד שיום
בהיר אחד אמרו הנה, אנחנו מחר נוסעים לשדה התעופה. ואתה עולה למטוס, זו הייתה הפעם
הראשונה שטסתי במטוס, ועולים לישראל. הייתי כמובן מאוד שמח כי זה מה שרציתי.
ש.
מישהו מקבל אתכם? מישהו נמצא אתכם במטוס? אתה עולה למטוס עם חבורה?
ת. היה
שם בן קרוב משפחה שלי שהוא במקרה גם טס אבל הוא לא השגיח. נסעתי עם כולם, חבורה
שחלק מהם הכרתי. הגענו לשדה התעופה ומשם
הייתה אפשרות לנסוע או לדפנה או למקום נוסף כלשהו...
ש. זה
כשאתה מגיע ארצה. אני מבינה שברגע שאתה עולה למטוס נוצרת אצלך אהבה למטוסים ואתה
הופך לגרופי של מטוסים.
ת. כן,
הייתי מבסוט כשעליתי למטוס.
ש. אתה
עולה ארצה, נדמה לי שאתם מגיעים לדפנה. מי בא לקחת אותך משם לגליל?
ת. אף
אחד. איך קרה שהגעתי לגליל? הייתה אפשרות להגיע או לדפנה או לעוד מקום שקלטו חברות
נוער, אני כבר לא זוכר. בכל אופן באתי לדפנה. היו שם חברה לא נחמדים...
ש. זו
הייתה תרבות אחרת.
ת.
תרבות... גם שם היו הרבה חבר'ה שהלכו למטע ורצו לקטוף פרי לא בשל ושברו ענפים וזה
נורא הרגיז אותי.
ש. אתה
מדבר בתור חקלאי אמתי.....