רותי שהם מספרת על חנות הבגדים

08/03/2023

לקראת יום האישה צביה קן וטל פינטו ראיינו את רותי שהם על התקופה בה ניהלה את חנות הבגדים בשדה נחמיה. במהלך הריאיון נשמע רעש חזק של כיסוח דשא. מקווים שתשרדו את אי הנחת. התמלול המלא, של נירה,  נמצא אחרי הסרט.


ראיון עם רותי שוהם 13/12/2022

מראיינת צביה קן, תמלול נירה פנסו

ראיון על החנות ועל התפקיד של רותי שהיא מגדירה אותו כ"בייבי" שלה.

ש: מה היה לפני זה? ספרי לי איך נשים התלבשו, איפה הן קנו את הבגדים? סיפרת שהייתה פה תופרת.

ת: מדובר על שנות ה-90, והתחילו כבר קניונים קטנים. תמיד היו לנו תופרות, קיבלנו שתי שמלות בשנה לעבודה, אני לא אהבתי אותן. לאה נויווירט ז"ל הייתה מביאה תערוכה של בדים. האמת שלפני שבאתי לקיבוץ למדתי עיצוב אופנה ורציתי לעסוק בזה. את רוב הבגדים שלי תפרתי לפני שבאתי לקיבוץ. הבאתי אתי חליפות.

ש: איך האנשים הסתכלו עליך?

ת: כל הזמן שאלו לאן אני הולכת כי אני נראית יפה. אמרתי שאני אוהבת להיות יפה. כמובן שיניתי כמה דברים כי הקיבוץ זה לא בדיוק מנהטן. עשיתי מה שטוב לי. עבדתי כל כך הרבה שנים מוקדם, מחמש בבוקר. בישלתי שנים רבות לפני שהייתי אקונומית. לא ראית אותי בלי שפתים (צבועות). אפילו בבריכה, את רואה את זה. אם שאלו בשביל מה אני עושה את זה השבתי מאותה סיבה שאת לא עושה כלום.

ש: מה ההבדל בינך, שבאת מניו יורק לבין נשים שהיו פה ולא היו מטופחות?

ת: אני לא חושבת שכל אחד צריך.. יש הבדל כי כל אחד רואה את הדברים...

ש: בכל זאת זה היה קיבוץ.

ת: זה לא שייך. זה איך שבן אדם רואה את הדברים. אני חושבת שאין דבר כזה בן אדם מכוער, אישה או גבר.

ש: אז את מגיעה מניו יורק, יש לך מודעות לאופנה, גם למדת, והעבודה הראשונה שלך זה מטבח?

ת: בעיקרון כן.

ש: ואז נועה (רונן ז"ל) פותחת את חנות הבגדים...

ת: לפני זה היו לי כל מיני דברים בדרך אבל לא חשוב.

ש: את אמרת שלפני זה אפילו תפרו חזיות?

ת: אני לא זוכרת בדיוק מתי רחל הוימן נפטרה ואז הזמינו מחברה מיוחדת חזיות מכותנה. גם המידות היו שונות אז. זה היה מוזר, אני זוכרת את ההיריון עם ארז לפני 52 שנים, ביקשתי רק חזייה מאמריקה. (צוחקת) צריך להסתכל על כל העניין עם קצת חוש הומור, אם לא היה לי חוש ההומור לא הייתי כאן 56 שנים. הקיבוץ עבר דברים מדהימים, לא כל דבר מושלם. אבל הוא טוב, אין תלונות.

ש: ואז נועה פותחת את החנות. איפה זה היה?

ת: בבניין ליד אנדרטת הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל. היא יצרה חלל אחד בכל 130 המטרים הרבועים של המבנה והקימה חנות יד שניה. היה שם הכול, לכל המשפחה. היה חדר מיוחד לצרכי נשים כי עדיין לא הייתה הפרטה בקיבוץ. החנות הייתה מאוד נחמדה, היו שני חדרי מדידה, מתנות, בגדי תינוקות, נשים גברים ויד שניה.

ש: גם יד שניה וגם דברים חדשים? מי הביא את הדברים החדשים?

ת: נועה הייתה האחראית וראיתי שזה לא מסתדר, היא הייתה בחורה מדהימה אבל היינו מעולמות שונים עם פערים גדולים. היא הייתה מאוד צעירה. אני לא הייתי זקנה אבל גם לא ילדה. היא החליטה שהיא לא רוצה אותי בחנות. הלכתי למזכירות ואמרתי שלא מקובל שלא נותנים צ'אנס. היא צריכה לצאת לחופשת לידה ואני רוצה לנהל את החנות. אני חושבת שזה מה שנקרא דמוקרטיה. יש לי וותק והמזכיר היה מאוד בסדר. תוך שבוע נכנסתי וסידרתי עציצים. בינה (רוזנברג) אמרה לי שזהו מקומי. אמרתי אל תגידי לי, דברי עם המזכירות.

ש: היה לך דימוי בקיבוץ שיש לך חוש אופנה?

ת: לא יודעת מה היה לי, את צריכה לשאול אחרים. זה מעל ומעבר לזה. יש אנשים, וזה מאוד לא ישראלי, העניין של שירות. להרבה אנשים זה מתחת לכבודם. זו המנטליות השונה באמריקה: שירות, שירות, שירות! אתה נותן, אתה מקבל בחזרה.

ש: ולך הייתה תודעת השירות הזו?

ת: מאוד. מאוד. אני אוהבת אנשים, אני אוהבת לקשקש. לדבר שטויות. זה היה המקום שבו יכולתי לפגוש את האנשים.

אחרי שדיברתי עם בינה היא הלכה למזכירות באמת, ואחרי חודש נועה עזבה, הגיעה לחנות ושמה את המפתחות.

ש: איזה שינוי עשית בחנות? נשים חיות בקיבוץ, יש את קריית שמונה, המשביר, למה בעצם לפתוח להן חנות בגדים בקיבוץ.?

ת: כי זה נוח. בד"כ מצאתי מחירים אטרקטיביים. היו שנים שהבאתי תכשיטים, פיתחתי את נושא התערוכות. את צריכה לזכור שחדר האוכל עדיין פעל ביום שישי. ועשיתי תערוכה או שתיים בימי שישי בערב. בילוי של ערב יום שישי אחרי ארוחת הערב, שופינג. הבאתי ציוד קמפינג, כלי מיטה, אנשים באו מבחוץ! היו כמה שנים שהייתה חברה טובה מחיפה, זה היה בחדר האוכל הישן.

ש: את מקבלת את החנות. מה את עושה שם? מאיפה את מביאה את הבגדים?

ת: ביררתי, התחלתי לקבל טלפונים מספקים, מחיפה, מתל אביב, עבדתי גם עם ערבים שהביאו תכשיטים. מה לא היה לי בחנות. באו גם מהמשביר המרכזי.

ש: איך בחרת? לפי הטעם שלך?

ת: פרסמתי ושאלתי מה מחפשים, מה רוצים. החנות לא הייתה פתוחה כל היום, כי צריך גם לסדר. ניקיתי, ארגנתי. הבאתי לפי האופנה. תמיד יהיו כאלה שהתאים להם יותר.

ש: שאלת את האנשים מה הם רוצים?


קטי תבור בחנות הבגדים

ת: את רואה את זה, את חושבת שבחנות בעיר הם לא בוחרים לפי הטעם שלהם? היה גם לתינוקות, מתנות. בשבילי היה מדהים. ראיתי שקונים המון. טיילתי 25 שנים עם המועצה, ופתאום אני רואה דברים מהחנות שלי. מטפלות בגנים באו לחנות, העדיפו אותי.

ש: אני רוצה להתרכז בביגוד של הנשים.

ת: אי אפשר לתאר את כל התמונה. הייתה חברה ענקית מחיפה, לכל המשפחה. בחדר האוכל הישן הם באו עם משאית. לקח להם שלוש שעות להקים. חנות שתפשה את כל חדר האוכל הישן. זה היה בשבתות.

ש: התערוכות היו רעיון שלך? זה היה לפניך?

ת: היה במתפרה, אבל לא ברמה הזאת. באו משפחות שלמות. ג'ינסים, ז'קטים, הכול. כובעים. כמו שוק.

ש: אז לא היו מכוניות לכל אחד נכון?

ת: הקיבוץ הישן היה נוח. אפילו אם לא אהבת מה שהיה, היה מאוד נוח.

ש: איך שילמו?

ת: דרך התקציב.

ש: נחזור לעבר. קנו יותר בעבר?

שיחה על היסטוריית הקיבוץ, העבודה באקונומיה, בגדי העבודה, העדיפות לאוברול גברים על פני שמלת העבודה הנשית הקלסית לעבודה במטבח.

ת: אנשים הגיעו לחנות לראות את הפרחים ולאכול כמה סוכריות. אהבתי את המטבח אבל היום לא הייתי מוכנה לדרוך שם. עבדתי גם בבית התינוקות. עם חנה נחשוני. הסתדרנו יפה. למדתי גם ספרות. זו הדינמיות בקיבוץ.

ש: זה שהייתה פה חנות שהיו בה אקססוריז ודברים יפים זה השפיע על הטיפוח של נשים?

ת: זה עניין של שינויים איטיים. את מבינה שהדור שלי ומטה זה אנשים שגדלו בבתי ילדים. זה עולם אחר, שאני לא יכולה לספר עליו.

ש: אז כשמתפתחת גישה יותר אינדיבידואלית זה אפשרי? זה השפיע על זה שאנשים יכלו לבטא את עצמם דרך הלבוש? השפיע על אנשים שיוכלו להתלבש יותר יפה?

ת: ברור! אני חושבת שזה היה קיים אפילו בקיבוץ הישן, הכול עניין של כסף. אין להשוות את שנות ה-40-50 לשנות ה-80, שאנשים היו כבר מסודרים. אני זוכרת שבאתי לקיבוץ נשים בגיל 40, כשהייתי בת 21, נראו לי מאוד מבוגרות.

ש: היו נשים שאהבו במיוחד לקנות בגדים?

ת: ברור תמיד יש מישהו, איזו שאלה?

ש: מה למדת בחנות הזאת, שפגשת אנשים בעניין של לבוש?

ת: מה שראיתי, וידעתי עוד קודם, שאנשים קיבלו אפשרות לפקוח עיניים ולראות דברים מזווית אחרת. החנות החדשה הייתה כמו בוטיק, כבר לא היה יד שנייה, רק דברים חדשים. הודעתי לאחראי שהמקום החדש צריך להיות מכובד. היה צריך לצמצם, עברנו למתפרת הילדים, אבל התעקשתי שתהיה הפרדה מוחלטת עם מטבחון ותאי מדידה. ויקטור עזר לי המון, וגם חיים. שם בחוץ טיפחתי עם עציצים...

ש: איך זה נגמר?

ת: בסוף שנת 2004 באו להודיע לי שסוגרים. למה? כי זה לא כלכלי. המקום לא הוקם כעסק ריווחי. וכשהייתה הפרטה כל אחד היה צריך להסתדר בכוחות עצמו. בעיקרון הייתי מאוזנת. חוץ מזה כבר היה קניון בכל מקום וכל אחד עם האוטו שלו הסתדר.

ש: אבל את התערוכות המשכת.

ת: כן, אבל לאט-לאט גם זה ירד. היום אני עם שני סוכנים שבאים, שאני עובדת אתם יותר מ-25 שנים: יוסי, שמביא אופנה עוד מתקופת החנות. כמו סקופ.

ש: איזה מותג את הכי אוהבת?

ת: כבר לא זוכרת, הרבה. אבל סקופ היה משהו. יש לי כמה מעילים מסקופ, ובזמנים ההם כשהייתי יוצאת...

גם עכשיו אני נכנסת לחנויות בכרמל, אבל רק בסוף עונה, עם 70-80 אחוזי הנחה. אני לא אוהבת להוציא הרבה כסף. יש לי מעיל סגול מקשמיר, אני לא יודעת מה לעשות אתו, מלפני 30 שנה. כשנסעתי לאמריקה בגיל חמישים אחי אמר, את באה מקיבוץ ונראית יותר מכל האנשים כאן... באתי עם שיער, פסים אדומים, אש! עברו הרבה שנים.

ש: מה היום את חושבת על האופנה של הבנות? מה היית מייעצת להן?

ת: אין לי עצות. לכל אחד סגנון משלו.

ש: מה את מייעצת בכלל לנשים מניסיון החיים שלך? לא מצד הביקורת, מצד הניסיון.

ת: אדם צריך להיות מסודר מהבוקר. לא צריך הרבה בגדים. חשוב שיש מכנסיים טובים, ולשחק אותה. יש כאלה שאומרים "אין לי מה ללבוש". אין דבר כזה. הנה, אתמול למועדון לבשתי סוודר שחור, מכנס אפור, צעיף קולי, שרשרת שיצרתי, כי אני גם יוצרת תכשיטים, וזהו! זה מאוד אישי. אני לא יכולה בלי ליפסטיק.

פעם ביום עיון נתקעתי במשהו וקיבלתי עין כחולה. אז באתי עם משקפי שמש, הייתי לבושה בשמלה מקטיפה של ראש אינדיאני. היו שנים וואו, היו לי שמלות ודברים שחבל על הזמן. אז באתי עם משקפי השמש, זה היה יום עיון על איפור. והמאפר שאל למה אני במשקפיים, אמרתי שהייתה לי תאונה, אמר יופי, אדגים עלייך (את האיפור)... (צוחקות) וזו הייתה חוויה, הוא גם ניתח מה שלבשתי והתרשם, והכינו לי קפה...

באופנה צריך לדעת להתאים דברים. אני עושה מה שאני עושה בשבילי. לא בשביל אף אחד אחר.

ש: כי הרבה נשים צעירות יכולות להגיד, יש לנו ילדים עכשיו...

ת: או לא, מישהי אמרה לי שאנשים באים למינימרקט עם הפיג'מה. אנחנו עזבנו את הקיבוץ כשאלון נולד, ב-1974, והיינו שלוש שנים באמריקה. אימא שלי נפטרה, זו הייתה הסיבה שנסענו. היו לי שלושה ילדים קטנים, קמתי חמש דקות לפניהם, מתרחצת, שמה ליפסטיק, הייתי יותר צעירה ואולי גם יותר יפה. מסתרקת, ג'ינס, חולצה, קצת בושם, שיהיה נעים. וכך הערתי את הילדים. אפילו אלון אמר אימא, את תמיד מסודרת!

היום יש כל כך הרבה דרכים להיות יפה. יותר מידי!

צביה: רותי תודה רבה!!!


 


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב