רותי שהם מספרת על חייה - ראיון שני - מראיינת צביה קן

תמלול נירה פנסו עריכה אמנון

מרץ 2023

בראיון הראשון סיפרה רותי על חנות הבגדים. בראיון הזה היא מספרת על חייה.

ילדות בקונטיקט ארה"ב

צביה: אנחנו הולכות לדבר על החיים שלך. איפה נולדת, איפה גדלת.

נולדתי ב-19 באוקטובר 1943, לפני כמעט 80 שנה, באמצע מלחמת העולם השנייה בניו-בריטן קונטיקט. זה היה אז מקום מאוד יפה. משהו כמו פה, ירוק, שטוח, ודי מאוכלס, 80000, משהו כזה. הייתי ילדה אחרי שני אחים גדולים ויש לי אח אחד קטן. אנחנו כולם גדולים היום.

גדלתי בשכונה של אנשים עובדים. בואי נגיד שלא היינו מסכנים אבל לא היינו עשירים. היינו המשפחה היהודית היחידה, אולי חוץ מעוד משפחה אחת בשיכון.

צ: שיכונים? בתי קרקע?

דו משפחתי. ידעו שאנחנו יהודים. בחנוכה הייתה חנוכייה בחלון כשכולם עם עץ חג המולד. כל החלונות היו פתוחים. הבית שלנו בעיקרון היה מאוד פתוח לקהל. זה היה דו-צדדי. אנשים באו לחנוכה, אני הלכתי לכריסטמס. אימא שלי הייתה מורה בחינוך גופני בבתי ספר, גם בבית ספר יהודי.

צ: היה שם בית ספר יהודי? אמרת שהיו רק שתי משפחות.

כשגדלתי עברנו לתקופה למקום אחר. פרבר של ממש עשירים יהודים. אנחנו הלכנו לבית כנסת קונסרבטיבי והיה גם בית כנסת אורתודוכסי איפה שסבא וסבתא גרו. אצלנו זה היה מעורב, נשים וגברים.

צ: ויהודים היו באים להתפלל בשבת מכל האזור?

בשבת לא הלכתי כל כך, רק ביום שישי. היה אולם רגיל וגם אולם גדול בשביל ראש השנה, חתונות, שם התחתנתי. ביום כיפור אנשים באו לבית הכנסת והיה גן ילדים למטה. שם דאגו לילדים שההורים יכולים ללכת להתפלל.

צ: זאת היית ממש קהילה.

זה היה בנין יפהפה, מה זה יפהפה? הכול מבריק. את בית הכנסת של סבא וסבתא אני מאוד אהבתי, זה היה בסגנון אירופה. אני זוכרת כשנכנסנו לשם חשבתי שאני בשמים. הכול מעץ, יפה, ממש חגיגה. כל אחד מסתכל מה את לובשת, איזה כובע יש לך. ואני על המעקה אומרת: זה כמו שיש לי כרטיסים הכי יקרים בהצגה.

צ: רותי, סבא וסבתא הגיעו לארצות הברית מאירופה?

כן. הם הגיעו מפרוסיה בערך 1895. סבא שלי היה איש עם ראש לביזנס. עד 1929 שהבורסה נפלה הם היו במצב טוב. אימא שלי ז"ל נולדה ב-1908. סבא וסבתא דיברו אידיש, אימא שלי גם כן. דיברו אידיש גם בבית שלנו, כשלא רצו שאנחנו נבין. סבתא שלי הייתה אישה לא קלה אבל היא אפתה ובישלה וואו! עד היום אני זוכרת את הטעם של העוגות שלה.

צ: הם גרו לידכם?

לא. אבל לא רחוק. כשהם עוד היו במצב טוב אני עוד לא נולדתי. אחרי שהבורסה נפלה הם איבדו הרבה דברים. אבל סבא שלי איכשהו, אני לא יודעת את כל הסיפור, אבל הוא דאג שיהיה לו, קנה בית מאוד נחמד. עם שטח גדול, גינה עם ירקות שהם גידלו, כי זה חלק ממנטליות אירופית שכולם מגדלים את הדברים שלהם. מול זה היה לו מינימרקט אבל בימים ההם קראו לזה דליקטס. המלפפונים היו בחביות מעץ, ממש אירופה. הוא ישב שם עם הסינר, בשיער לבן, בן אדם מיוחד. אצלו אני גדלתי.

בבית לא היתה ציונות. אם הייתה אז לא הרגשתי. הבית היה מאוד מסורתי, כשר, וכשאני אומרת כשר לייט.

צ: הלכתם לתנועת נוער? הייתה התארגנות ציונית?

היה משהו, קבוצת נוער, אבל לא הרגשתי שמישהו רוצה שאבוא. אני הייתי מאוד עסוקה בהתנדבות בצלב האדום, מגיל 14. אהבתי את החופש, את האפשרות לבדוק את העולם. אימא שלי הייתה מחנכת. היא הייתה אומרת חבר'ה, אם אתם עושים שטויות תעשו את זה בבית, לא בחוץ. היא הייתה מאוד מוכרת.

אנטישמיות בבית הספר

צ: והחיים בארצות הברית אחרי המלחמה?

ידעתי והרגשתי על בשרי שהעניין של היהודים היה בעיה. הייתה אנטישמיות. לא משנה מה יהודים עושים. אני התחלתי להרגיש את זה בכיתה זי. זה היה בית ספר די גדול ואני מאוד בולטת כי תפרתי חלק מהבגדים שלי, הייתי מסודרת. זה אזור של אנשים מאוד פשוטים. כנופיות עם סכינים, אני צריכה להיות מאוד מרוכזת, מאוד חזקה, צריכה לזכור שיש לי שני אחים יותר גדולים.

צ: היית צריכה להתגונן?

זה הפריע אבל זה חיזק גם, אין מה לעשות. אנשים מתמודדים עם דברים בכל העולם. חיזק אותי שידעתי שאני יוצאת דופן ואולי מקנאים בי. לא נתתי לזה מחשבה לפני כל כך הרבה שנים.

צ: איך זה התבטא? קללות? הצקות?

גם פיזית. כשהייתי בכיתה ט, לפני התיכון היה שיעור ספורט. אני כל הזמן הייתי אחרונה כי הייתי מאוד קטנה. נמוכה. אבל הייתי ספורטאית יחסית טובה, מאוד אהבתי כדורסל והייתי טובה בזה. כי שיחקתי עם האחים שלי, יכול להיות ששיחקתי כדורסל לפני ששיחקתי עם בובות. הייתי תום-בוי קשוחה.

הייתי בשיעור ספורט, בחדר הלבשה, התלבשתי בחצאית שתפרתי והרגשתי כבר כמה ימים שמשהו הולך לקרות. עמדתי לפני הראי ופתאום באות שלוש בנות גנגסטריות שתכננו לעשות לי משהו. בד"כ אני לא מרביצה אבל אם מרביצים לי אני מחזירה. אחת מהן חטפה ממני עין שחורה. אמרתי להן חבר'ה תיזהרו. יכול להיות שבאמצע המורה הגיעה. החדשות עברו בבית הספר, זה הגעיל אותי, בפרוזדורים, מכיתה לכיתה, כולם וואלה, כל הכבוד. אמרתי מה זה כל הכבוד? איזה דבר איום ונורא! חזרתי הביתה ואמרתי לאימא שלי אני לא רוצה לחזור לשם. היא אומרת לי אין לך ברירה זה בית ספר.

הבנות האלה קיבלו שבועיים השעיה. הסיפור הכי מצחיק, אחרי שלושה שבועות או משהו כזה הבנות האלה, או אחת מהן, באו אלי ואמרו רותי, את רוצה להצטרף לחבורה שלנו? אמרתי, אחרתן את הרכבת. זה היה מדהים.

לימודי אופנה

סיימתי תיכון. רציתי ללכת לאומנויות. אימא לא קיבלה את זה, אמרה לי שאני צריכה להיות אקדמאית. ידעתי שאני רוצה ללכת לכיוון אופנה. כל מה שידעתי, שישים אחוז למדתי לבד. כי אהבתי והתעניינתי. מצאתי את בית הספר הזה לאופנה בניו יורק והחלטתי שזו המשימה. התקבלתי, והייתי די מופתעת כי זה היה אחרי תיכון עיוני ועוד לא מלאו לי 18. ידעתי שאני צריכה לעבוד. ההורים עשו מה שהם יכולים אבל היינו הרבה ילדים. זה למה אני אומרת שהיום מגיע לי כל מה שיש לי. כי עבדתי כל החיים שלי.

נכנסתי לעבודה פיזית קשה. חצי שנה עבדתי בדיינר - מזנון על הכביש המהיר. עבדתי ועשיתי המון כסף. לפעמים שש עשרה שעות ביום.

הלכתי לגור בניו ג'רזי, אצל משפחה, כי בזמנים ההם לא היו תנאים והייתי צעירה מידי בשביל דירה. עזרתי הרבה במשפחה, ילד עם צרכים מיוחדים, זוג נפלא, היה לי חדר.

כשחזרתי מהלימודים הייתי צריכה לחפש מקום לגור, קיבלתי רשימה של מקומות, ראיתי בניין, משהו מהספרים, אני דופקת ופותחים לי אשנב, פותחת לי נזירה, הם היו בלגים. אמרתי שלום, אני צריכה לדבר עם האם האחראית. היא כמעט בלעה את הלשון. את יודעת שזה מקום לבנות נוצריות. אמרתי זה בסדר. אבל את יודעת שעושים ככה וככה, אמרתי אין בעיה. אני יכולה לעשות ככה וככה. אני לא אנסה להעביר אותך ליהדות ואת לא הפוך. אני מי שאני. את רוצה שאלך להתפלל בבוקר? פיס אוף קייק, אני לא אצטלב. הם שמו אותי למעלה, ארבע בנות או שלוש בחדר, הייתי צריכה לעלות מאה מדרגות להגיע לחדר, זה היה זול יחסית. זה אסור וזה אסור וזה. אצלי אין דבר שאסור. הפכתי את המקום. הכנסתי בשקט איזה טוסטר אובן, זה קר בניו יורק, חגגתי שם.

מתנדבת בישראל

צ: מתי עולה לך הרעיון לבוא לארץ?

רעיון לבוא לארץ לא בא. שמתי לב שהחבר'ה מתחילים לטייל בעולם. הטלתי מטבע, אמרתי אם ייפול ככה זה אירופה ובצד השני היה אמריקה,  ישראל לא הייתה במפה.

צ: לא סיקרן אותך?

לא. נפל על אירופה, אירופה מאוד מעניין אותי, עם הלימודים, שהיה אומנות, אוניברסיטאות, לראות את מיכלאנג'לו, ככה זה התחיל. אח"כ הכרתי בחורה מ"הבונים" בשם אלן, היא דיברה על ישראל. השנה 1966. יום אחד היא מתקשרת אלי ואומרת אולי תבואי אתי? אני אומרת מה יש לי לעשות שמה? אני אחשוב על זה, כי אני נוסעת לאירופה.

נסעתי עם כרטיס פתוח לשנה בכיוון אחד, אין לי מושג איך אני חוזרת, כי לא היה לי כסף בגדול. הגעתי ליוגוסלביה וכל מיני מקומות, ישנתי באונייה, בזמנים ההם נראיתי כמו אינדיאנית, עם צמות ושיער, שזופה, ג'ינס.

אחרי שאלן כבר הייתה בישראל איזה תקופה, שבועיים, שלושה, טסתי לישראל. אני לא זוכרת מתי הגעתי, אולי ב-12 בלילה. דבר אחד אני זוכרת שהיה נורא מרגש, כשבטיסה, הם אמרו "ברוכים הבאים לישראל"  וכל האווירון מחאו כפיים. הגעתי לתל אביב היה מזל שאלן הייתה שם.

צ: ומה עשיתם פה בארץ?

אמרתי לאלן, תראי, תל אביב זו עיר, אבל אין לי כסף להישאר פה, צריך ללכת לקיבוץ דחוף. היה לי מדריך, איך לשרוד בחמישה דולר יום באירופה.

צ: לאיזה קיבוץ הגעתן?

אוקי, אמרתי בואי נלך לרחוב הירקון איפה שבית איחוד הקבוצות והקיבוצים. הם התחילו להציע והיא כל הזמן אמרה זה לא טוב וזה לא טוב. כי היא ידעה יותר ממני. אני בקושי הבנתי את המפה של ישראל.

בקיצור, הם אומרים – יש קיבוץ בצפון, קוראים לו כפר בלום. זה קיבוץ של אמריקאים. אמרתי גברת, אם רציתי קיבוץ אמריקאי הייתי נשארת באמריקה. היא התפוצצה מצחוק. אז היא אומרת קצת ממול יש קיבוץ עם אנשים מהולנד, צ'כיה, מגרמניה, אוסטריה, כל מיני. אמרתי או, זה כמו גולש. זה נשמע טוב. ככה הגעתי לשדה נחמיה.

צ: אז שלחו אותך לשדה נחמיה.

את הצברים האלה אני לא אהבתי עוד מניו יורק. הם היו מה זה חוצפנים, חושבים שהם יודעים את הכול, שמגיע להם הכול. זה היה משהו, הם היו ממזרים, כי עשינו טרמפים והם חשבו או, בחורה צעירה, אולי אפשר לעשות פקה-פקה-פקה. אמרתי הם מדברים לאדם הלא נכון עם פקה-פקה-פקה. אז הגענו לשדה נחמיה. קיבלה אותנו רחל הוימן.

צ: היא קלטה את המתנדבים?

כן בטח! היא הייתה אם הבית.

רחל, נחמדה כזאת עגולה, גרמנייה, עשתה לי סיור לראות את הקיבוץ: פה זה חדר אוכל, פה החדר שלך עם עוד שלוש בנות, בשכונה שהיום על יד תחנת האוטובוס. גרנו בבתי בטון.

צ: איך את מתרשמת מהקיבוץ?

כשאני הגעתי אמרתי זה יפה, פשוט אבל יפה. אבל בראש אמרתי רותי, זה כמו מחנה קיץ. אין ספק שזה משהו יוצא דופן. שבוע אחד את לומדת ועובדת שלוש שעות ושבוע אחד הפוך. עבדתי בחדר האוכל, אוכל מאוד פשוט. כשהיו עושים חסה זה נראה מת. השולחנות היו מאוד פשוטים, לא יכולת לשבת איפה שאת רוצה, אלא למלא שולחנות לפי הסדר.

עגלת הגשה עברה בין השולחנות. קונטיינרים של דייסה, מגש עם ביצים קשות ורכות, ביצי עין, לבן ועוד כל מיני דברים.

הדסה, בת קיבוץ שעבדה איתי אמרה לי רותי, צריך לעשות ככה, לסדר את השולחנות. היה  מזל שעבדתי כל כך הרבה שנים במטבחים והיה לי הרבה ניסיון עם זה. גם עם עגלת ההגשה. חברים לא אהבו להגיש, אמרתי אני אעשה את זה מה אכפת לי. העברית שלי לא הייתה משהו, שיגעתי להם את השכל.

אני זוכרת שאמרתי שלום לאנשים ורובם לא ענו לי. את יודעת, רואים בן אדם מאוד דינאמי ואני אוהבת לגעת, ולא נוגעים! אבל זה לא שלא היו אנשים נהדרים. אני בשבילם מישהו שבא מהירח. ככה זה בכל העולם, לא רק בקיבוץ.

אחרי תקופה מסוימת, רחל או אולי דיני רוזן, אמרה שיש משפחה שרוצה לאמץ אותי. אמרתי או, זה יפה. מי זה? צבי אליאש וגלנדה. גלנדה אנגליה, לא אמריקנית, זה עולם אחר. הם אימצו אותי. איך שנכנסתי ידעתי שגלנדה מאוד יוצאת דופן. מאוד אינטליגנטית אומרת מה שהיא חושבת. הם היו מאוד נחמדים, עד היום אני פונה לצבי, אם אני צריכה עזרה.

הגיע הזמן לחזור הביתה, היה לי כרטיס, אח שלי הולך להתחתן. לא הייתי בטוחה שאחזור לכאן.

חזרה למנהטן

חזרתי למנהטן, זה לא היה פשוט. עבדתי מאוד קשה כי הייתי צריכה להחזיר את הכרטיס לאימא שלי. ואז הייתה המלחמה. מלחמת ששת הימים.

שום דבר לא היה ברור הכול עם מכתבים, לא כמו היום.

צ: עם מי התכתבת?

עם האקס שלי.

צ: איפה הוא נכנס לתמונה? כשהיית פה שמונה חודשים?

כן. הכרתי את אלדד ביום העצמאות. זו חגיגה מאוד משמעותית בקיבוץ. היו ריקודי עם ובמקרה מאוד אהבתי לרקוד, ורקדתי, וככה הכרתי את אלדד והיה רומן בכל התקופה שהייתי פה. המשפחה שלו הייתה מאוד בסדר. אבא שלו גם היה משהו-משהו, בן אדם על הכיפק. חוש הומור מצוין, בן אדם אינטליגנטי, כל הזמן מוכן לעזור. האמת שהוא לא ידע מה לעשות אתי.

צ: במכתבים דיברתם על חתונה?

הוא היה בצבא במלחמה. ברור שדאגתי. כשחזרתי הביתה הייתי מאוד עסוקה, כי לאח שלי הייתה חתונה שהייתי צריכה לארגן.

צ: כשאת מספרת בבית על ישראל מה התגובות?

שוק! היום זה נשמע באמת לא יפה אבל הם אמרו, את הולכת להגיד שאת הולכת להתחתן עם Bludi Farmer ? משהו כזה לא סימפטי. אמרתי אל תדאגו, הבן-אדם יש לו ראש. משפחת שוהם זו משפחה מאוד ברמה. לא משנה אם הם חשבו שאני טובה או לא אבל קיבלו אותי בצורה מאוד יפה.

ידעתי שזה לא יהיה קל. אבל ידעתי שאף פעם לא יהיה לא טוב, הקיבוץ יש לו כוח מסוים ויציבות ואני הבנתי שהם יודעים לדאוג למצבים. ידעתי שליהודייה באמריקה אף פעם לא יהיה בטחון.

חזרה לקיבוץ

צ: כשהתחתנתם היה ברור לכם שאתם חוזרים לישראל?

כן. לעזוב לא רק את אמריקה אלא משפחה, אחים, שפה, הכול. זו החלטה ענקית. עד היום האחים שלי לא מבינים מה אני עושה פה. היו קצת שאלות, למשל בגיל חמישים נסעתי לאמריקה לשלושה חודשים, מתנה שהחלטתי לתת לעצמי, כבר לא הייתי נשואה, ונסעתי לראות איפה אני עומדת מול העולם. גם הקיבוץ התקדם ולא עמד במקום אחד.

וכשנסעתי לאמריקה וביקרתי, כל האנשים שנכנסו לבית שלי, שזה לא היה מעט, קיבלו אותי וואו. הגעתי למסקנה שאולי רמת החיים שלי לא כמו אמריקה אבל יש לי ביטחון ויש לי איכות חיים. ואיכות חיים את לא קונה. לא רק זה, תראי, אנשים סה"כ נראים מצוין. ובגיל מתקדם באופן כללי.

צ: איך הסתדרת עם היותך זרה בקיבוץ?

ניסיתי להביא את הדברים בדרך שלי, ויש פה אפשרויות, ודמוקרטיה, ואפשר להגיד שוויון במובנים מסוימים ואפשר לחיות כמו שחיים בכל מקום. אתה מכבד את החוקים והסביבה.

הקיבוץ ידוע כחוויה. יש לי בן מאומץ מקנדה, עכשיו הוא רוצה לבוא לחילופי בתים לחודש עם המשפחה.

צ: זה צעד אמיץ.

אפשר להגיד שכל הוותיקים עשו צעד כזה. ההבדל, בחלק גדול הוותיקים באו מבתים טובים! במעמד טוב, חלק מהם היו עשירים! משפחות של סופרים, אנשים עם יכולת. והם באו לכלום!

צ: הייתה לך הרגשה שאת עושה משהו ציוני?

לא מחפשת להתייפייף. אנשים לא מאמינים שאני חיה בקיבוץ כי אני לא דומה לאף אחד. אני מדברת עם מלא אנשים, לא מבינים איך אנחנו חיים פה. תגידי בחיפה מושלם? בירושלים מושלם?

צ: וגעגועים למשפחה? הרגשה של בדידות?

משפחה, אני עושה את המקסימום שלי וזהו. אימא שלי הייתה פה. כשהייתי בהריון עם ארז. לפני 53 שנים. היא כתבה יומן שאח שלי שלח לי לפני כמה שנים. היא הייתה פה חודש וחצי. דוד אחי הצעיר כתב: רותי כל הכבוד! זאת הייתה התקופה הכי משמעותית ויפה שיכולת לתת לאימא. היא הייתה פה ואין לי מילים, המשפחה הייתה מעל ומעבר מאוד-מאוד יפה. אבא – לא ניכנס לזה, היה איש לא פשוט. מתוסכל מארבעה ילדים שיצא בשאלה. בא ממשפחה של שמונה ילדים, הוא עשה מה שהיה יכול, קשה לי לדבר עליו, כי חבל לשפוט.

צ: הוא לא היה אבא נוכח?

לא. הוא חשב שמשהו לא בסדר אתי כשבאתי לפה. למישהו מאמריקה קשה מאוד לחשוב שמישהו יגור במקום אחר. רוב האמריקאים חושבים שאמריקה זה ה"גולדן בננה". ויש בזה משהו כי בעצם סבא וסבתא שלי באו לאמריקה לפני 130 שנה והצליחו!

חוץ ממני כל המשפחה בארצות הברית. אף אחד מהם לא חשב לעלות לארץ. מה פתאום, חבל על הזמן. האח הגדול שלי עורך דין הצליח בגדול. והאח הצעיר שלי גם עורך דין והאח הבינוני עשה כל מיני דברים ולא התחתן.

צ: את מרוצה? הגעת למקום שאת אוהבת? שטוב לך?

מה יש לא לאהוב פה? ההפרטה נתנה לאנשים אפשרות לעזור לילדים שלהם, הם חופשיים להחליט כל אחד מה שטוב לו או שלא טוב לא. הקיבוץ יותר טוב מגירושים. אי אפשר לגרש בן אדם אלא אם הוא עושה חלילה משהו לא חוקי. אם צריך עזרה לגיל השלישי אם אני לא מסתדרת במשהו יש עזרה. זה דבר חשוב מאוד.

צ: רותי תודה!

תודה לך, כל הכבוד לך!