יום הזיכרון 2023
טקס יום הזיכרון 2023
אורה
אוריאל מספרת על יצחקי מרוק בטקס בבית הקברות
אזכרה באנדרטה שבתל פאריס
קבוצת תות, בני המצוה, ביוזמת איזי גרצר, לקחו על עצמם להפיק אזכרה, ליד האנדרטה, בתל
פארס.
איתן נויוירט, אברהם פרידמן, יואב ברק, מוריס בנולול, אהוד בן נתן, שרתו בפלוגה ד' בגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני. הם היו בפעולת אבטחה של טרקטוריסט מחיל ההנדסה. חמשתם נהרגו בהפגזה, בהתשה, שאחרי מלחמת יום הכיפורים.
האזכרה התקיימה בהשתתפות כל משפחות נופלים.
האנדרטה שופצה באופן פרטי ביוזמתו של קובי מקיבוץ סאסא שלחם באותה
פלוגה. זו האזכרה הראשונה, מזה 49 שנים שמתקיימת ליד הנקודה בה נפלו.
דני שנקר גיסו של איתן נויוירט מספר
זו פעם ראשונה מזה 49 שנים שאנחנו מגיעים למקום הזה. זו הפעם הראשונה
שמתקיים כאן טקס לזכר חמשת החיילים שנפלו כאן. תודה ליוזמים. תודה לבני המצוה.
אני בן גילו של איתן גיסי. מבוגר ממנו בכמעט שנה. הוא היה צריך להיות
היום בן 79. איתן נלחם כאן בגולן. אני נלחמתי בסיני, לקראת סוף המלחמה, הייתי בעיר
סואץ, קיבלתי את ההודעה שאיתן ועוד ארבעה חיילים נפצעו במקום הזה. איתן היה פצוע
קשה ואושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה. הוציאו אותי מסואץ ונסעתי אליו. הוא היה
כולו מלא רסיסים. אנחנו מאמינים שנכון להיום, אם זה היה קורה הוא היה ניצל. לפני
50 שנה לא הייתה רפואה כזו מתקדמת. הגעתי אליו לבית החולים אחרי מסע תלאות והבחור
היה בהכרה. לחצתי לו את היד ואמרתי לו "איתן, אם אתה מזהה אותי - תלחץ".
הייתה לו יד של חקלאי. נתן לחיצה כמו שצריך והתרגשנו מאוד. הוא החזיק מעמד 22 יום ונפטר.
כל החמישה בשבילנו זו משפחה אחת. לחטיבה שלהם קראו חטיבת אלכסנדרוני. לחטיבה זו יש
מספר אנדרטאות בארץ. עבורי זו סגירת מעגל. איתן גיסי, בן גילי. גם את אברהם פרידמן
הכרתי בשדה נחמיה. זו הייתה מלחמה קשה, אלפי הרוגים. היום יודעים שמרבית האנשים
שהשתתפו במלחמה הם פוסט טראומטיים (הלומי קרב). מאחל לכם בני המצווה שתתגייסו לצבא
ושלא תהיינה מלחמות יותר, ושנשמור כולנו יחד על המדינה האהובה שלנו שאותם חמישה
ועוד אלפים נתנו את חייהם למענה.
קובי מסאסה לחם בפלוגה ד' עם איתן, פרידמן, מוריס
ויואב
אני הכרתי את כולם. בסוף מלחמת ששת
הימים התגייסתי לגדוד הזה, גדוד 32 פלוגה ד'. היינו מאוד מאוחדים, החיילים,
הנספחים, המתנדבים, כל מי שלא היה איתנו בצוות. בכל מקום שלקחו אותנו, התמלאנו
גאוות שליחות ונאמנות. אין לי ספק שגם איתן, פרידמן ומוריס היו אנשים נאמנים, לא
יהירים, לא אנרכיסטים, מוכרחים קצת לגעת באקטואליה של היום. מתוך ידיעה שהם הולכים
לעשות מה שמוטל עליהם. פעם פרצה שריפה בחדר במחנה שלנו
חושנייה. פרידמן רץ וצעק, עוד פעם עושים
סטייקים על האש? כל הציוד האישי, הנשק הכל עלה באש. צריך לזכור, היו אנשים מופלאים. יואב,
שהיה טייס, אני מכיר אותו מסאסא. אברם מחוליות, איתן מנצרת. כולם היו אחד לאחד,
לכולם ובעד כולם. כדאי שאנשים היום שמדברים על כל מיני
דברים רעים ולא טובים על מדינת ישראל, ירימו קצת עיניים ויראו את עשרות
האנדרטאות, ברמה, בגולן, בסיני בנגב, בכל
מקום, ושיזכרו את האנשים הנפלאים האלה, שאנחנו כאן היום איתם, בעקבות מה שהם עשו. ביקשו שאספר מה היה כאן. ישבנו כאן כפלוגת חי"ר, אחת מארבע
הפלוגות בגדוד 32. המגד היה, עזרא אוריון, אהרון ולנסי מכפר גלעדי היה סמ"פ,
ודני ברייר משער הגולן המ"פ. כפלוגת חי"ר היו לנו כל מיני משימות. למשל סיורים לפתיחת
ציר מקונטרה לכיוון רמת מגשימים. (היום הציר הזה בתחום האזור המפורז). או מערבים
או תצפיות. היו מחלקים את הפלוגה לפי משימות. המשימה של הצוות של אברהם, איתן
ומוריס הייתה לאבטח טרקטוריסט שחפר תעלת נ"ט. לקראה הפסקת האש, החליטו לחפור מחדש
תעלת הנ"ט שעברה פחות או יותר מכאן לכיוון סוריה במזרח. חלק מהתעלה נסתם
במהלך הקרבות. היה צורך להשמיש רמפות לטנקים בצד התעלה. הצוות כלל את גם המפעיל של הטרקטור
מחיל ההנדסה. המשפחה שלו נמצאת כאן. יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים במהלך העבודה.
מפקד הצוות שלהם היה יואב. מוריס היה חובש, איתן היה רובאי, ופרידמן היה נהג
הזחל"ם. היו לנו כאן זחל"מים סוריים, שמצאנו בשטח. בבוקר היו נוסעים
לתעלת הנ"מ, עם הטרקטוריסט, והיו מגינים על הטרקטור מפני חטיפה. זה היה החשש
העיקרי. אילו לא הטרקטורים המוגנים של היום. אתה יושב עם האוזניות, רעש נוראי של
הכלי, ואתה לא שומע כלום. במקרה שלהם, מה שהיה, התחילה הפגזה. עדיין היינו בתקופת
התשה, אחרי הפסקת האש אבל עדיין לא נגמר. הסורים היו פותחים בהפגזה מאסיבית עם כל
הכלים שהיו להם. הפלוגה ישבה אז בחושנייה. הצוות היה בשטח. קיבלנו הודעה שיש פגיעה
בטרקטור. דני, המ"פ, יצא למקום עם עוד כוח, עם הרופא הגדודי, אספו את
הנפגעים. בדרך היו חושות מאבני בזלת, הביאו לשם את הנפגעים, כאן קיבלו טיפול
ראשוני, ומכאן לקחו אותם לבתי חולים. את מוריס, ביקרתי ברמב"ם, תקופה יחסית
לא קצרה אחרי המלחמה, הוא לא תקשר, כולו היה מכוסה בפצעים והכל, אבל הוא עדיין היה
בחיים, תקופה די ארוכה אחרי הפגיעה שלו. אני באמת חייב לציין שהאנשים האלה
שיצאו כל יום, ידעו מה מוטל עליהם. בערב היו כולם חוזרים למחנה לחושנייה. את
האנשים האלה, אני מכיר מהמסטינג, איפה אכלנו, איפה שתינו, איפה היו המקלחות, איך
ניהלנו את חיינו. חצי שנה היינו ממש כמו משפחה. פעם בשבועיים היו יוצאים לכמה ימי
חופש והיו חוזרים. חוזרים בלילה כדי לא להיתקע בהפגזות. מגיעים לחושנייה וחוזרים
לשגרת המילואים. כך במשך יותר מחצי שנה. כל השנים אני עם הזיכרון של האנשים
האלה, אנשים פשוט טובים. יהי זכרם ברוך.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!