לילו כהן 1919-2023
בעוד חודש וחצי הייתה אמורה לילו לחגוג את יום הולדתה ה-104. השבוע ליוינו אותה
בדרכה האחרונה.
ספדה לה נטע נוימן בתה
אמא שלי, אמא שלנו, סבתא, סבתא-רבתא, סבתוש.
"הרבה וטובים היו ימי שני חייך". בדרך כלל טובים.
זה לא היה רק מסע חיים של הרבה ימים, אלא גם חיים של שינויים, תהפוכות,
דרכים של הלוך וחזור, חציית גבולות, ברכבות, באוניות, וגם כמובן ברגל. ועבורם
צויידת, כפי שהעדת בעצמך, בנעליים טובות למסע. נעליים שסיפקו גב של אהבה, של אמונה
בכוחך וביכולותייך, ושעיצבו אותך כאישה העצמאית שהיית.
גידלת אותנו תוך קשב לסובב, אדם ועולם. לכך שכל אדם ראוי לכבוד, שאיש ואישה
באמונתם יחיו. הרי זכית להגנה ומסתור בימים של מלחמת עולם הרסנית על אדמת אירופה,
בידי חסידות וחסידי עולם אצילי נפש, אשר עד עולם אנחנו אסירי תודה על פועלם הנועז.
וכבוד לעולם, לסביבה, לתפישה אקולוגית בימים שהמילים הללו לא היו שגורות כלל
בשפתנו. שנייר אריזה משומש ויפה לא זורקים כך סתם, אלא מקפלים ושומרים, ובהזדמנות נאותה גוזרים ומדביקים
והופכים למשל סתם קופסת גפרורים לאביזר שימושי ואסתטי.
על אהבה דווקא לא הרבית לדבר, אבל עשית. הענקת, נתת, בשפע ובנדיבות לכל
סובבייך, ובעיקר לבני משפחתך, כמובן.
בשנים האחרונות זכיתי במתנה מיוחדת, לשבת איתך שעות ארוכות ולכתוב את סיפור חייך. אם יש מסר שצף עבורי תוך כדי ההאזנה, הכתיבה, המחיקות, התיקונים, ושוב, הרי אלה ההדגשות שלך שהיה לך מזל, הרבה מזל, להיוולד למי שנולדת, היכן שנולדת, לפגוש את מי שפגשת ועם מי בחרת להמשיך את דרכי חייך.
היום קברך מצטרף לזה של אבא האהוב שלנו, שלא זכה להאריך ימים, ואני מתגעגעת
אליו יותר ויותר. הלוואי והייתה בי אמונה שמתקיימת איזו פגישה שם למעלה או באיזשהו
יקום מקביל כלשהו. נהגת להגיד שכאשר הקול שלך כבר לא יישמע, סימן שזהו הסוף. כמובן
שלא אמרת זאת במילים אלו.
אז כעת אפשר לומר, במיבטא ייקי שאלעד מחקה היטב, "בואו, תוציאו את
האלבומים מהארון". תתרווחו, תביטו. תיזכרו.
לחצו לדפדוף בסיפור חייה נעליים
טובות למסע כתיבה ועריכה נטע נוימן
בשנת 2002, אחייניותיה של לילו, מרים נטל ויהודית אילון ז"ל, ערכו עם
לילו ראיון בן יומיים. צילם אפרי, נטל בנה
של מרים. הריאיון נערך לסרט ע"י בתה, נחמה דאובר ובנה אוריה בשנת 2009
לרגל יום הולדתה ה-90 של לילו.
ככה נרצה לזכור אותך אמא.
נחמה
|
ספדו ללילו נכדותיה גלי וטל
"כל השבוע לבד" סרטו של איזי גרצר.
מאמצע שנות התשעים ועד תחילת שנות האלפיים, בכל יום שישי בשעה עשר, נפגשו לקפה
חמש נשים: לאה נויוירט, חוה יוגב, רות סביר, לילו כהן, רבקה זוננפלד ובינה
רוזנברג. כולן מבוגרות, אלמנות, שהגיעו לקיבוץ כשהיה בחיתוליו. (1941-1945). המשותף
לחמישתן הייתה תחושת שייכות עמוקה לקיבוץ שבנו במו ידיהן. למפגש הקבוע שלהן הן
קראו "הקבינט". בשנת 2002 איזי גרצר עשה סרט על הקבינט. הסרט מלווה מפגש
אחד שעוסק בתחושת הנשים הללו לאור ה"שינויים" שעובר הקיבוץ בתקופת
ההפרטה.
|
בסוף שנות השמונים ראיינה רחל מצר את מרבית דור המייסדים. הריאיון הוקלט באודיו.
לילו כהן סיפרה לרחל על ילדותה בגרמניה, הכשרה בהולנד, בריחה לצרפת, מעבר ברגל
לספרד, מסע לישראל, מחנה המעפילים בעתלית ומשם לעמק החולה לחוליות. החיים בחוליות,
נישואים עם בעלה לודי, לידתן של שלושת בנותיה. עבודה במטבח, תופרת במתפרה, ניהול
מתפרת הילדים, עבודה במחסן הלבשה של הקיבוצים בתל אביב, עבודה במועדון לחבר. "היום
(1988) לילו באריזה בבית החרושת, הרבה רגשות חיוביים לגבי עבודתה ותרומתה שם. שמחה
על הזמן הפנוי שיש לה ועל החברים והנאות החיים שיכולה להרשות לעצמה. מאוד נהנית
להיות בבית. מרגישה שחייה עד עכשיו היו חיים מלאים "עם ups and downs" ולא חושבת שבמקום אחר
הייתה יותר מרוצה".
תודות
לכל מי
שליוו את אמא במשך השנים -
לקהילת
שדה נחמיה,
לצוות
המרפאה ובראשן ד"ר רימה,
לצוות
המזכירות,
לחברות
הנאמנות, רחל מצר, אסתרקה, חנה נחשוני, בוודאי שכחתי כמה,
לנשות
פרלמנט שישי שכבר אינן,
להאנה
המטפלת המסורה,
ובעיקר
לאירית טל האהובה שאין כמוה
וליריב
מבנותיה
של לילו כהן
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!