מגדה עסיס מספרת לצביה קן על תקופת השינוי מהקיבוץ הישן לקיבוץ החדש

מגדה התראיינה פעמיים. בריאיון הראשון סיפרה לצביה קן על חייה, ובראיון השני, המובא כאן, התמקדה מגדה בקדנציה השנייה שלה כמזכירה. בשנים 1999-2000 שינה הקיבוץ את מהותו השיתופית.

חלק א' הצורך בשינוי

פנו אלי להיות מזכירת הקיבוץ אחרי שעשיתי את זה בשנות התשעים. לא היתה לי לא חמולה ולא משפחה והייתי מוכרת כבן אדם שנכנס לעבוד בכל מיני ענפים בתור "משנה תפישה", ועושה את זה כפי הנראה בצורה יעילה, נעימה ובלי מלחמות. אני דף חלק, משהו אחר.

בכל ענף שנכנסתי הכנסתי איזשהו שינוי, התייעלות, לא נצמדתי לקווים מאוד ישרים. נכנסתי למשל למתפרה אחרי לאה נויוירט שהייתה מחסנאית 30 שנה. הייתי בחורה צעירה והצוות היה כולו מבוגר וותיק ממני. הכנסתי שינויים קלים: מישהו רצה מכנסי ג'ינס במקום מכנסים כחולים. אז אמרתי, הוא יקבל זוג ג'ינס אחד במקום שלושה כחולים. אותו הכסף. הוא יהיה מרוצה והקיבוץ לא יפסיד. בכל מקום שנכנסתי הכנסתי איזה שינוי. במרפאת שיניים אמרתי: נביא רופא מחיפה, נעבוד 10 שעות במקום חמש. אמרו לי "אי אפשר" אמרתי מה זה אי אפשר? מי שירצה לעבוד במרפאת שיניים יעבוד יום וחצי ולמחרת רק חצי. לא קרה שום דבר.

נכנסתי למזכירות ב- 1999. היה לי קשה, כי הייתה לי קליניקה מצוינת וידעתי שאם אני סוגרת אותה אז... אבל התחושה הייתה שאם אני נשארת בקליניקה לא יהיה קיבוץ. והקיבוץ – אהבתי אותו. הייתי מחוברת לכל החברים מכל מיני כיוונים. אני היום רואה את החברים הוותיקים ואני זוכרת אותם, בתור וועדת בריאות, בתור מרפאת שיניים, בתור מטפלת ברפואה משלימה, בתור מחסנאית, בתור וועדת חברה, בתור מזכירה בעבר.

אני ממש מכירה אותם ויש לי חיבור, גם אם פה ושם היו לי תקלים, כי קראתי אותם לסדר. לא התביישתי אף פעם להגיד אתה לא בסדר. החיבור נשאר כי זה היה תמיד בצורה מנומסת.

ידעתי שחברתית אנחנו במצב קשה. אין קליטה. מתחילה תופעה שאנשים פשוט לא הולכים לעבוד. קמים ואומרים אני לא עובד יותר. נעלבתי, כעסתי וזהו זה. זרקו את המפתחות ולא עובדים יותר. לקיבוץ העתיק לא היו כלי ענישה. ז"א שבן אדם שלא הולך לעבוד עדיין מקבל תקציב כמוני, מורידים לו אולי ימי חופש, אבל הילדים שלו ממשיכים ללמוד, הכול ממשיך להתנהל.

האוכלוסייה הייתה מעל גיל 60 ולא באו אנשים צעירים והתחלנו להצטמצם. ירדנו מ-200 ל-160 חברים.

הייתה קבוצה שרצתה שינוי. ידעו על השינוי בעמיר, ידעו על השינוי בנאות מרדכי.

נכנסתי למזכירות ודבר ראשון עשינו תקנון עבודה. מי שמסרב ללכת לעבוד לא יקבל את כל התקציב. הורדנו דברים שרשם האגודות השיתופיות איפשר לנו להוריד: אי אפשר להוריד ביגוד, אי אפשר להוריד תקציב ילדים, אבל נופש היה אפשר להוריד. ימי חופש היה אפשר להוריד. הקמנו ממש תקנון, עם דף, כמו תלוש משכורת. עבדת ככה וככה ימים, קיבלת ככה וככה תקציב. לקחנו מישהו מבחוץ בתור רכז כוח אדם. זו הייתה פעם ראשונה שלקחנו מישהו צעיר ורציני שהיה מוכן להילחם, עופר לין.

דבר שני שעשינו היה הפרטת חדר האוכל. כל זה היה לפני השינוי הגדול. הייתה בקשה לשינוי כל הזמן.

כשנכנסתי למזכירות היה בן אדם אחד שלא עבד, אחרי חצי שנה היו שישה או שבעה שפשוט לא קמו לעבודה. אחד לקח את כל ה-200 ימי חופש שלו, שני החליט שהוא הולך לעבוד בחוץ ולא מעביר משכורת, שלישי פשוט החליט שהוא לא קם לעבודה, עשה לי תנועה בוטה ואמר לא מזיז לי. הרגשנו שאנחנו בלי כלים. הלכנו המון לגישור ופישור ונסענו לתל אביב חמש-שש פעמים וישבנו שעות והוצאנו הון כסף והחבר אמר: אני לא עובד. תחפשו אותי.

היה חייב להיעשות משהו.

בשלב הזה התחלנו לעבוד עם יועץ חיצוני. מאוד נחמד, מאוד מנומס, עובד סוציאלי, אמר לנו: אתם הטייסים, תעשו פגישות בקוקפיט. ישבנו קרוב לחצי שנה עם שיחות כאלה. לקחנו צוות יחסית גדול כדי לשכנע אותם לעשות את השינוי.

באותה שנה היה למפעל רווח של תשעה מיליון שקל לתוכנית השקעות. לקיבוץ הייתה בקשה לתקציב של 11 מיליון. מה שאי-אפשר למלא. אז לקחנו יועץ חיצוני, כלכלן, עם צוות שכלל את עסיס ואת אחי בר לוי ואת כל החכמים והמנהלים של המפעל. ישבנו במועדון והיועץ אמר משפט שהפיל להם את האסימון: היה לכם עבר מזהיר, יש לכם עתיד קודר. עוד חמש שנים בקצב הזה אתם יכולים להיות כמו עמיר ונאות מרדכי. זה שכנע את החברים להתחיל בתהליך של שינוי. אני לא זוכרת אם עשינו אספה וקיבלנו אישור.

רצו הפרטה כמה שיותר גדולה! הקבוצה הקטנה רצתה להפריט הכול. הם טענו, האח שלי בתל אביב משאיר את הבית שלו לילדים שלו, אני רוצה להשאיר ירושה לילדים שלי. אני רוצה שמה ששלי יהיה שלי.

בתוך הקיבוץ היה הרבה מאוד כסף פרטי. אני חושבת שתשעים אחוז מהחברים היו להם רנטות מגרמניה, ירושות, פיצויים מהצבא. הקיבוץ אף פעם לא התמודד עם לקחת את זה מהם! המעט שניסינו היו מלחמות מאוד קשות.

בשנות השבעים, כשהבנים הראשונים עזבו, ההורים אמרו: עכשיו אני רוצה את הכסף הזה בשביל לעזור לילדים שעזבו את הקיבוץ. זה היה המשבר הראשון עם הכסף הפרטי. ככה אנשים התחילו לאט-לאט את הכסף הפרטי לא למסור לקיבוץ.

חלק ב' תהליך השינוי

זו הייתה בעצם שעת המשבר. לקחנו את ישראל עוז. היה לי קשה. הבן אדם לא היה לי סימפטי. אחר כך קראתי את הספר שלו: "האספה האחרונה". כדאי לקרוא, זה מראה שלבן אדם יש לב רך והרבה קוצים מבחוץ, בשביל לעשות מה שהוא עושה. הוא היה נחשב ליועץ מאוד מוצלח. עשה את השינוי בנאות ובעמיר, והציל את הקיבוץ. מחצית השכר שלו קיבל בתחילת התהליך ומחצית בסיום. הוא אמר: תוך שנה אני מעביר אתכם. נתן הנחיות מדויקות.

אהבתי מאוד את הרעיון שכל האנשים שווים, שלא עובדים עם כסף, אני שונאת להתעסק עם הכסף. ועלי היה להוביל את הפירוק. אין לי צורך שיהיה לי הרבה כסף, למרות שגדלתי בבית עשיר. מה שיש לי תמיד הספיק לי. היה לי קשה מאוד עם הרעיון של השינוי. שכשהודעתי על ההצלחה בסוף התהליך, אמרתי שאני עושה את זה בלב מפוצל, בכאב לב אדיר.

כל אורך החיים שלי פה עבדתי בכיף. לפני השינוי, בקליניקה למשל, אמרו שענפים כמו מספרה צריכים לגבות כסף. אמרתי שאני לטיפולים של החברים לא אקח כסף. אפתח את זה לחברים מבחוץ, אתן קבלות על הטיפולים. אם אני מכסה את ההוצאות, מכניסה כביכול משכורת. לקחתי כסף רק מהאנשים מבחוץ.

כשדובר על שינוי תפשתי שיהיה הבדל מאוד גדול בין מנהל המפעל והמשכורת שלו לבין הגנן והטבח והמטפלת. היה לי ברור שתהיה בעיה. ישראל עוז, הביא ספר שקרא לו "קונסטיטושן", התקנון. ספר ההנחיות של הקיבוץ החדש. פה ושם היו דברים שניתן היה לשנות. כמו שיוך דירות, קליטה, תקציב. האם המשכורת תעבור דרך הבנק או תיכנס לקיבוץ.

ישבנו מספר חודשים, פעמיים בשבוע, קבוצה של אנשים: בעלי התפקידים, וגם אנשים שהיו מאוד בעד השינוי, ומאוד נגד השינוי. אמרתי שאם האנשים האלה ישבו ויהיו שותפים לתהליך אז ביום שזה יגיע לאספה זה יהיה הרבה יותר קל. כי לא נוחתת עליהם הפתעה.

אנשים התנגדו מתוך פחד משינוי, מה יקרה אתם? הבלתי נודע גורם לפחד.

כשעשינו את תקצוב העבודה, מישהו שחשב שתהיה לו משרה מלאה קיבל חצי משרה, בא ואמר לי: אם היית גבר הייתי יורה בך. מישהו אחר השאיר הודעה לילדה שלי שיהרגו את החתולים שלה. לאנשים היה מאוד קשה כי הם חשבו שמגיע להם הכול.  לקחנו אדם מבחוץ שיעשה את תקן העבודה. היה ברור שאם מישהו מאתנו יגיד שבשביל 200 אוכלים לא צריך 15 עובדים אלא רק ארבעה עובדים אז ה-11 הנוספים יתפוצצו. אם יגידו שמנהל המפעל צריך להרוויח 20,000 שקלים ולא 5,000 ולא 40,000, יהיה כעס.

לקחנו מישהי מבחוץ שהמומחיות שלה היה כוח אדם. מישהי שלא עבדה עם הקיבוץ לפני ואחרי זה. היא ישבה עם כל חבר, לקחה את כל הפרטים, מה הוא למד, מה עשה, ועשתה את השכר  וגם את התקן.

שנה שלמה הלכנו על שני התלושים: התלוש של השינוי והתלוש של התקציב הכולל.

הקמנו וועדה חברתית, הייתי קוראת לזה "ביטוח לאומי" והשתלמויות. כשמשפחה שהיו לה הרבה ילדים וההורים לא הרוויחו מספיק כסף, הוועדה תחליט בכמה להשלים את המשכורת. לאדם נכה, ביטוח לאומי היום נותן 2,000 שקלים ומשכורת המינימום זה 5,000, הקיבוץ ישלים. חיפשנו מאוד-מאוד איך לא להוריד את האנשים בבת אחת. הקמנו וועדה שתחפש איך לתת למי שנפלט מהעבודה, עבודה אחרת או השתלמות. לראות איך לשלב אותו.

אנשים מבוגרים ימשיכו לעבוד עד מתי שירצו. הקיבוץ שלנו, למזלנו, עוד הרבה שנים לפני ההפרטה, שם כסף לפנסיות. ואז, בני ה- 65, שלא יוכלו להמשיך לעבוד, קיבלו את הפנסיה, במקום שזה יכנס לקיבוץ זה נכנס אליהם. אז זה תמך בהם, ולא כמו שקרה בקיבוצים אחרים שפתאום לזקן אין מה לאכול. לקחנו סכום של שני מיליון שחילקנו בין החברים כי אמרנו: זה תכנן בר מצווה על חשבון הקיבוץ, וזה תכנן שהילדה שלו תלמד בתל אביב, וזה תכנן חתונה. אז חילקנו לפי איך שהיום מחלקים את הבונוס: 40%-60%, כעין פיצוי.

יש לי כפי הנראה את הגנטיקה של האינדיאנית מאוד חזק.

השיר IF של קיפלינג, מלווה אותי כמו על תפילה. בין היתר הוא אומר: אם את חושבת שאת צודקת, וכולם אומרים שאת לא צודקת, ואת צודקת, תעמדי על זה.

בלעתי את הדברים לבד, עיכלתי אותם לבד.

הייתי שלמה שצריך לעשות את השינוי. העברתי אותו. הדיונים היו מאוד טובים. ישראל עוז ניהל את זה מצוין. ידעתי שאנחנו הולכים בדרך הנכונה, ברגע שהחלטנו והחברים הצביעו בעד ידעתי שכן.

הדבר היחיד שהתלבטנו  היה שיוך דירות חוזי או מול המנהל. היו קיבוצים שאמרו שהבית שלך עד שאת מתה ואז חוזר לקיבוץ, והיו קיבוצים שאמרו הבית שלך הוא שלך לתמיד, ואת מורישה אותו לילדים שלך. פה רצו שזה יהיה לילדים.

היו ישיבות לאורך חודשיים-שלושה עם כל הציבור, כל פעם עם קבוצה אחרת. ישראל עוז הסביר פרט-פרט כל חלק של הספר שלו. ואם היו הסתייגויות הבאנו את זה לקלפי.

כשזה הגיע לקלפי 98% מהחברים הצביעו ו-75% היו בעד השינוי.

חלק ג' שום דבר לא מפחיד אותי

לא היה משבר כמו באיילת השחר שם זה עלה וירד, עלה וירד. הרוב רצו את השינוי. המתנגדים, למשל הגרושים חששו. אם הגרושה נשארת בקיבוץ אז אי אפשר להוציא כסף מהגרוש והקיבוץ ימשיך לממן את הילדים. ואם הגרוש נשאר בקיבוץ והגרושה בחוץ, אז הקיבוץ משלם מזונות כי הקיבוץ הוא עשיר. עשינו כמה ישיבות עם עורך דין, עם הגרושים, לדעת איך מתמודדים עם הדברים אחרי השינוי.

בסופו של התהליך היו שלוש-ארבע משפחות שהגישו ערר או משפט נגד הקיבוץ על השינוי. הקטע הוא שהשינוי היה כל כך מושלם, שבסופו של דבר הם כולם נשארו חברי קיבוץ. הם וויתרו על הרעיון.

אני חושבת שהמוכנות שלי לשמוע את כולם הרגיע את הרוחות. בסבלנות, כמו שיש לי בשביל התחרה. גם אם צעקו וקיללו והכול לא הגבתי חזרה באמוציות. אמרתי בסדר, ואני מבינה, וחבל על הזמן, ואני מבינה ובוא נבדוק. פה ושם אם היה מישהו שלא הסתדרתי אתו מספיק אז לקחתי עוד מישהו אתי לדבר או שלחתי עוד מישהו לדבר.

הייתה וועדה למקרים יוצאי דופן. למשל נכה, שהביטוח הלאומי לא מימן כל מה שהוא צריך. הוחלט שהקיבוץ ימשיך לטפל בו כמו לפני השינוי, רק אם הוא מוכר בביטוח הלאומי. אם הוא צריך טיפול שיניים ב15,000 הוא יקבל אותו.

צריך המון כוח כדי לעמוד מול איומים, נגד שפה בוטה. היה מי שהגיע עם רובה אלי למשרד, אמר שהוא הולך להרוג מישהו, ואמרתי תירגע. והמזכירות שלי עמדו בחוץ רועדות. היו הרבה דברים קשים. פעם אחת כשאיימו על הילדים שלי דיברתי עם המשטרה ואז המשטרה דיברה עם הבן אדם, אמרה לו נו-נו-נו, וסגרנו את העסק.

הקיבוץ היה מאוד סלחני. היה פה צוות של צבעים שצבעו בתים במחיר אסטרונומי. הייתי שנה רכזת בניין. כשרציתי להיפטר מהצבעים הוא אמר לי: את גרושה, את רוצה שנחפש לך מישהו? בסיבוב השני הוא אמר, את יודעת שאנשים שמסתובבים באתרי בניין יכולה לקרות להם תאונה? אמרתי סליחה, אתה מאיים עלי? לא-לא-לא, רק שומר עליך. בפעם השלישית הוא שאל את רוצה שנעביר לך חלק מהרווחים שלנו? אמרתי לא, אבל אני רוצה שתלכו מפה..

היו כמה לילות שכל הוונטילים של האופניים שליד המזכירות נעלמו. אמרתי לרמי שהיה מרכז משק,  אנחנו הלילה לא הולכים לישון. יושבים בחושך במזכירות, אתה בחלון של המשרד שלך, אני בחלון של המשרד שלי, ואנחנו נתפוס אותו. וכמובן תפשנו אותו. ילד מסכן, השתעמם.

התפישה שלי מהבית הייתה מבוססת על יושר. קיבלתי חינוך מאוד קשה, למרות שהיינו משפחה עשירה. אבא אמר לי בגיל תשע-עשר, כשהתחצפתי לעוזרת: במי שמתחתייך את בחיים שלך לא תתעללי, לא תתחצפי, לא תקללי. כי הוא מתחתייך ואין לו אפשרות אחרת. אם הוא לא בסדר תפטרי אותו. אבל תתייחסי בכבוד. מי שמעליך תעשי מה שאת רוצה, זה על הראש שלך. מקסימום תעופי.

יש לי תכונה – אין בי פחד. שום דבר לא מפחיד אותי.

למי שפוחד, מי שכועס מי שבחרדה, צריך לבוא באמפתיה, להבין מה הסיבה, ואז לפעול. בשנת 1990 כשהייתי מזכירה בסיבוב הראשון הייתה מלחמת המפרץ. היינו צריכים לאטום את כל החדרים, בתי הילדים נסגרו. היינו אחד מהקיבוצים הראשונים שחזר לתפקד. וטילפנו אלי מקיבוצים אחרים ואמרו: איך את משכנעת את האימהות? אמרתי אני משכנעת על ידי זה שלמי שאמרה שפוחדת להיפרד מהילד שלה, אמרתי: תלכי אתו לבית הילדים ותישארי שם. אל תלכי לעבוד במטבח, במתפרה וככה. תישארי עם הילד.

חלק ד' הסדר החדש (הגבינה זזה)

בקיבוץ הקודם כל מי שאמר: יש לי כאב בצוואר אני לא יכול לעשות תורנות, אז לא עשה תורנות. פלא פלאים, אחרי השינוי הוא עושה תורנות ואין לו יותר כאב צוואר, או שהוא מתמודד עם זה.

אחת הסיבות שהשינוי היה כ"כ נחוץ היתה שבחדר האוכל היו מבשלים 1000 מנות עבור 400 אוכלים. היו מאכילים את אוהדי קבוצת הכדורסל, היו שולחים חבילות מזון לבנים שעזבו. הבן שלי היה גר בתל אביב והיה אומר לי תכיני לי חבילה. אני אומרת מה ז'תומרת חבילה? סוכר, מלח זה וזה. כי פה זה היה חינם. אמרתי אני לא יכולה, זה בשביל חברי הקיבוץ, לא בשביל משלוחים. הוא אומר אבל אני מכיר כאלה שמקבלים חבילות כאלה. זו הייתה בעיה קשה.  הקיבוץ היה פרוץ עד כדי כך שאני זוכרת שעבדתי שבתות. בשבתות היו באים אנשים ואומרים אני בא לבקר את מוישה, את זה וזה. והיית נותנת להם להיכנס. מסתבר שזה סתם מטיילים ממקומות אחרים.

יום אחד ראינו במשך חודש מישהו שמגיע בשבת, ואני הייתי יושבת באותו שולחן בכל יום שישי-שבת בחדר האוכל, שולחן עגול, בא ואוכל. אני מכירה את כל חברי הקיבוץ. התפלאתי, הוא תמיד ישב לבד, פעם פה, פעם שמה. עד שיום אחד התיישב במקום שלנו. ואז העזתי לשאול, סליחה, מי אתה? הוא נתן לי את שמו, למי אתה בא? אני לא בא לאף אחד. אני בא לאכול. אמרנו סליחה? הוא אומר כן, פה אוכל חינם. זה מאוד נוח לי. אני לא זוכרת מאיפה הוא. אמרנו שזה לא מקובל וזה לא אוכל חינם. גם אליך הביתה לא יבואו זרים לאכול חינם. לאנשים הייתה תפישה שקיבוץ זו הפקרות מוחלטת. תפשנו אנשים באים לרמפה של חדר האוכל ומעמיסים חלות. מה זה? זה פה בחוץ, אפשר לקחת נכון?

לא היה קשר בין מה שאת צורכת לבין מה שאת נותנת.

כשבאתי ב-1967 אמרו לך, את מקבלת ביצה. לא שלוש ביצים. וחילקו לך. הלכת לקחת אוכל והייתה מנה. לא כמה שאת רוצה. באיזה שלב אנשים אמרו, זה לא נעים שמסתכלים לי בצלחת. זה נהיה מבוסס על אמון. ואז מי שהיו לו ילדים ורצה לעזור אמר אני לא אוכל קילו סוכר אז אקח לילדים שלי. השני ראה שאת לוקחת אז למה שגם אני לא אקח.

בהתחלה בן אדם אחד לא עבד ואחרי חצי שנה היו שישה או עשרה. אחד הלך לטייל לקריית שמונה כל יום, בשביל הבריאות שלו, אחד ישב בבית, אחת עבדה בחוץ ולקחה כסף, פשוט לא עבדה בקיבוץ. היו כל מיני תופעות. אחד נשאר לישון ולא קם בבוקר לעבודה.

אחרי השינוי כולם הלכו לעבוד! כולם מצאו עבודה בן רגע. הבן אדם שלא יכול לעשות תורנות מטבח ובתי ילדים, כי כואב לו ברגל, כואב לו הצוואר, כואב לו הגב, אחרי השינוי הלך לעבוד בבתי הילדים, במפעל, בכל מקום. זה הסתדר. כי אנשים בסופו של דבר רוצים רמת חיים מסוימת. הם צריכים לגדל את הילדים שלהם.

אולי אחד או שניים עזבו את הקיבוץ. יש כאלה שהיום לא גרים בקיבוץ אבל הם עדיין חברי קיבוץ. זה התחיל עם מישהו שביקש שנת חופש ונשאר בשנת חופש עד היום הזה. יש לו בית פה. אנחנו לא קיבוץ שאוהב להיכנס למלחמות. אני נכנסתי להרבה מאוד מלחמות.

הייתה לי מלחמה למשל בוועדת בריאות, עם הרופא המחוזי. הקיבוצים נתנו מגורים חינם לרופא כדי שיהיה לך רופא בכל שעות היום והלילה, שהוא פה. כי היינו פריפריה, וזה רחוק. מי שיקבל התקף לב עד שיגיע לצפת הוא מת. והרופא הזה החליט שהוא לא הולך לבקר בן אדם נכה כי הוא לא זז מהמרפאה. אז עשינו לו בירור והוא אמר, אפשר להביא אותו בכיסא גלגלים כמו שמביאים אותו לבית החולים. לא מצא חן בעיני, עשינו דיון ואמרנו שהגיע הזמן להחליף רופא.

הייתה תופעת "טובת הענף". הטבח יכול ללכת עם שניצלים הביתה, שאני לא, התופרת יכולה ללכת עם שמלה נוספת, שאני לא. לי ולעסיס היה משפט אחד: הגזבר יכול ללכת עם הצ'ק האחרון הביתה? לא! זה לגנוב. אה, ואחרים זה לא לגנוב?

לאורך כל השנים היו קבוצות של חברים שתמיד רצו בשביל הקבוצה שלהם ומעט בשביל הביחד. בשנים האחרונות לפני השינוי אנשים לא רצו להתנדב. היה מאוד קשה להחזיק או להקים וועדת חינוך או וועדה אחרת, כי אנשים לא רצו לתרום לכלל.

יום אחרי השינוי, לאט-לאט, אנשים הוציאו את הכסף מהגרביים, והתחילו לקנות אוטו, והתחילו לשפץ את הבית, והתחילו לסדר, והיה יותר קל.

לא היה מקובל לערב משטרה. את כל הבעיות פתרו בבית. אני באיזה שלב בשתי המזכירויות לקחתי חוקר פרטי סמוי בקיבוץ. כי אחד הדברים שהפחידו אותי בשנות ה-90 היו כל הכתות האלה, אימן וכו'. ובשנת 99 זה היו הסמים. היה איזה פאב שחילק לחברה חינם אין כסף סמים ופחדתי. היה לי בן בגילאים האלה, ובת, ופחדתי. אז לקחתי חוקר פרטי בשושו שרק וועדת סמים ואני ידענו והשתלנו אותו ודאגנו לטפל בזה. הזמנתי משטרה כשהיה משהו לא בסדר, בלי להתבלבל.

היו המון וויכוחים האם הגרושים יקבלו שני בתים או בית אחד. אני לא התגרשתי בשביל לקבל בית, התגרשתי כי התגרשתי. וחשבתי שמגיע לי את הבית שלי כמו שמגיע למישהו שהתאלמן. בסופו של דבר כמה אפשר לבלוע. מגיע יום שאת מרגישה עד פה. והרגשתי שאם עוד מישהו בא אלי למזכירות וצועק עלי או מאיים עלי אני מתפרצת בבכי. כבר אין לי חשק, אין לי מה לעזור.

חלק ה' אכלתי את הדייסה שבישלתי

השינוי היה לי אישית קשה מאוד! הייתי שנתיים, העברתי את השינוי ורציתי לחזור לרפואה המשלימה ולעבוד.  רצו שאישאר עוד שנתיים. ראיתי שהעסק הולך מצוין גם בלעדי וגם הרגשתי שאני נכנסת לדיכאון.  זה התחיל להיות לי ממש כבד, יום-יום וויכוח עם מישהו על השינוי, וחברים שאומרים "את עושה את זה בשביל הכסף כי את תקבלי משכורת גבוהה". אז החלטתי שזה מספיק, הרכבת יכולה להמשיך בלעדי,

הייתי בת 54.

לפתוח קליניקה מחדש היה כמעט בלתי אפשרי. בינתיים קופ"ח נכנס לרפואה משלימה ולא רצו לשלם את המחיר שזה עלה.

לא מצאו לי עבודה בקיבוץ, לא במפעל ולא באף מקום. טרטרו אותי כמה חודשים במפעל, הציעו לי כמה דברים.

התחלתי לחפש עבודה, וכולם אמרו בטח, את תקבלי הרבה כסף כי את מנהלת קיבוץ.

בקיבוץ לא הצלחתי כל כך לטפל כי אנשים לא רצו לשלם 100 שקלים בשביל טיפול.

התקבלתי לעבוד בקופ"ח בתור מטפלת. שנה אחת אפילו קיבלתי מטפלת מצטיינת. זה היה 13 שעות עבודה ביום כששלושה טיפולים ראשונים היו מכסים את המונית שהייתי צריכה לקחת בערב לחזור לקיבוץ.

רפואה משלימה זה המקצוע שלי, זה לאבחן, זה לדבר עם הרופא, זה היה מצוין. רציתי לחזור לרפואה משלימה באופן מלא. את הצריף הזה הפכתי לקליניקה. אבל היו לי רק שניים-שלושה טיפולים, מזה אי אפשר לחיות. היה לי מלאי של מחטים, של שמנים, של כל מיני דברים. רציתי להשלים את העבודה.

הלכתי למפעל. לשים ברגים בשקיות ועבדתי מאוד מהר, כמו שאני תמיד עובדת, עד שנתפס לי המרפק, והתחלתי לסבול. אמרתי אולי בכל זאת איזו עבודה קצת יותר אינטליגנטית. גררו אותי לעיצוב מוצר, לעשות קטלוג, ואחר כך לקחו מישהו אחר. אחר כך ללמוד ביקורת מוצר. אמרו שאי אפשר לפטר את מי שעושה את עכשיו כי היא מסכנה מקריית שמונה.

זה היה הרגע שהחלטתי שאני זזה. אני לא מאלה שמתלוננים שלא טוב לי.

פתחתי את עיתון הקיבוץ וראיתי זקנה בתל אביב מחפשת בת לוויה. הצעתי את עצמי. הייתי הפיליפינית של זקנה פולניה בתל אביב.

קופ"ח נתנו לי להמשיך לעבוד ולעשות טיפולים לאנשים בבית בתל אביב, הייתי הולכת ברגל, נוסעת באוטובוס פעם פעמיים בשבוע, לעשות טיפול אצלם בבית.

אצל הזקנה ניקיתי, בישלתי, כיבסתי, וליוויתי אותה מידי פעם לקונצרט. היה לי חדר קטן, משכורת רעב. הייתי צריכה להיות אצלה 24/7.  היא לא הסכימה לשלם גרוש יותר על השעות הנוספות.

באיזה שלב היא ביקשה לנסוע לבן שלה שעבד בסביליה. נסעתי אתה. אימא שלי הייתה גרה שעה נסיעה משם. אחותי שגרה ליד אמא, אמרה זה מה שאת עושה? בואי להיות בספרד עם אימא שלנו!

באתי לקיבוץ, ביקשתי שנתיים חופש. אמרו תבקשי שנה. התקנון אומר שנה. אמרתי התקנון אומר שנה אבל אנשים אחרי שנה מבקשים עוד שנה ועוד שנה. אני לא רוצה לשקר, אני יודעת שבשנה לא אספיק לעשות שום דבר, אני מבקשת ישר שנתיים. אישרו.

השכרתי את הבית שלי וגרתי שם בדירה מאוד קטנה דלת ליד אימא שלי. זו הייתה הזדמנות להכיר את אימא שלי כי לא גדלתי אתה.

התנתקתי מהכעס, מהאנשים, מהתסכול.

פתחתי "קליניקה" הרווחתי כסף. איש הלחם, איש החלב, כולם החברים של אחותי, באו אלי לטיפול.

למדתי תחרה.

באיזה שלב מירי נכנסה להריון ועסיס חלה. נגמרו שנתיים חזרתי לקיבוץ. עדין הפנסיה שלי לא הייתה מובטחת. כי הייתי צריכה לחסוך כדי שיהיה לי את הפנסיה של חבר קיבוץ. גרתי בדירות סטודנטים במשך עשר שנים והשכרתי את הבית שלי. עבדתי בכלבו במשך שלוש-ארבע שנים.

העבודה בכלבו הייתה מאוד קשה! עבדתי מהצהריים עד הערב. אחרי זה הייתי צריכה לשטוף את כל הכולבו. הייתי מגיעה הביתה שפוכה. אבל לא קיטרתי.

עד שהתפנה המקום בארכיון והתחלתי לקבל ביטוח לאומי.

אכלתי את הדייסה שבישלתי.