הכלבו אוסף לתוכו את הלובי, הספרייה, חדר סידור העבודה, המלתחה וחדר ההקרנה
החודש פורק המתחם שהיה ליבה הפועם של ההתרחשות החברתית בשנים
1953-1980.
בחלקו הדרומי של הצריף הגרמני, שהוקם בראשית שנות החמישים, פעל חדר
האוכל ששמש גם כאולם התכנסויות לאירועים תרבותיים. בשנים האחרונות פועל בו
המינימרקט.
צילמה מגדה עסיס
בחלק הצפוני של הצריף, אשר פורק בימים אלה, לצורך שיפוץ והתאמה
לצרכי המינימרקט, עוסקת כתבה זו. מה שיתואר כאן התרחש בתקופה שצריף המינימרקט שימש חדר אוכל.
הכניסה למתחם הייתה ממערב. (הפתח המזרחי נוסף רק בשנים האחרונות).
1968 - שר החוץ ההולנדי נכנס ללובי
משמאל לכניסה, לפני הלובי, היה חדר סידור העבודה. כאן התאספו, ערב
ערב, כל בעלי הענפים וכל העובדים העונתיים. בעלי הענפים באו לקבל עובדים, והעונתיים
באו לקבל עבודה למחר. סדרן העבודה ניצח על מלאכת השיבוץ. רעש, המולה, ויכוחים, פתרון
בעיות. לא כולם יצאו מרוצים. גם תסכולים היו שם. אבל האווירה הייתה אווירת אחריות
ושיתוף.
מעבר לדלת הכניסה המערבית היה הלובי. בלובי שכן לוח המודעות שתמיד היה
פעיל. איש לא היה מעלה בדעתו להיכנס לחדר האוכל מבלי להשביע קודם את סקרנותו
ולסקור את לוח המודעות. כשנפטר חבר, הוסרו כל המודעות ונתלתה מודעת האבל.
מימין הייתה הדלת לחדר האוכל. דלת זו הייתה מורכבת משתי כנפיים שנעו
על צירים בשני הכיוונים. לימים הוחלפה דלת הכנפיים בדלת הזזה חשמלית.
מבט מהלובי אל המלתחה - צילם שלמה קוגל
ממול הייתה המלתחה שנקראה גם "גרדרובה". חדר ששימש לרחיצת
ידיים ולתליית מעילים. הכל היה מאורגן כך שיהיה נעים לשבת בחדר האוכל. את המעילים
נהגו להשאיר בחוץ, גם בגלל שתקנון חדר האוכל הורה להימנע מלהיכנס לחדר האוכל עם
מעיל. תקנון חדר האוכל הורה גם להימנע מלהיכנס לחדר האוכל עם בגד ים, אבל לאלה לא
היה מה לתלות בחוץ...
משמאל הייתה הספרייה ששמשה גם כחדר קריאה.
מעל המלתחה הייתה קומה שנייה. חדר נסתר. עלו אליו בסולם. מכאן הוקרן
הסרט של יום שני. ועל כך בהמשך.
הספרייה
כמעט בכל עלון, מהתקופה ההיא, נכתבו דברים על ספרים או על הספרייה. בכל
עלון פורסמה רשימת ספרים שנרכשו לאחרונה. לעיתים מופיעה התרשמות אישית של חבר מקריאה
בספר חדש. הספרים היו אז בלב העניין וצריכה התרבותית.
ב1959 בתיה כותבת
"לודי בקש ממני למסור רשימת ספרים חדשים, אשר יכנסו לספריה
בימים אלה, אך בהזדמנות זו הנני רוצה גם למסור על הרהורי לבי בקשר לנעשה סביב
הספריה, וכוונתי למה קוראים ואיך קוראים.
לי לא אכפת שלא קוראים ספרות בהא-ידיעה בלבד. רוב האנושות קוראת לפעמים ספרות
קלה או אפילו קלוקלת, ואין זה מזיק לפי עניות דעתי.
מה שאותי מדאיג הוא חוסר התעניינות בספרים המקוריים הישראליים.
כיום כל ה"בסט-סלרים" מתורגמים לעברית, והתרגומים טובים ובהחלט
ניתנים לקריאה. אך אותי לימדו בבית הספר,
וחזרו והדגישו, כי קריאה במקור עולה בערכה על תרגומים. ואיני רואה אצל קוראינו את
ההעדפה של הספר המקורי על המתורגם. אמנם קורה שספר מקורי ישראלי, אינו טוב, אך האם
אין זה קורה בספרים המתורגמים? הספר המקורי כיום כבר אינו דן אך ורק בגלות, העיירה
הפולנית, או שמטיף ציונות.
ברשימת הספרים החדשים תמצאו ספר בשם " כ א ג מ ו נ י ם ב ס ע ר" (מאת משולם עד) הדן בחיי נערים
בתקופת השואה. הנושא אמנם קשה, אך הספר כתוב כך שמי שמתחיל לקראו לא יפסיק עד שיגמור.
ויש ספר "ל ח ם ה או ה ב י ם" מאת שושנה שרירא, אשר קבל פרס ספרותי,
והוא דן בחיי אנשים מן השואה. שני הספרים הנ״ל אינם כתובים בשפה ספרותית המצריכה
שימוש במלון.
את מי שאוהב לקרוא את ספרי משה שמיר יענינו הספרי□ "כ י ע ר ו ם
א ת ה"
ו- "ת ח ת ה ש מ ש", ספר
שכבר היה בספריתנו, אך כנראה נעלם. לא עובר חודש שלא מופיע ספר מקורי מענין.
אני זוכרת באיזו התלהבות קראנו שירה בגיל 16 ומעלה,- לעומת זאת השירה אצלנו
נשארת כאבן שאין לה הופכין. אולי בכך אשם בית הספר, אשר אינו מחנך מספיק לקריאת
שירה? אני זוכרת כי בשעורי ספרות בבית הספר קראנו הרבה שירה, ולפי דעתי אפשר למצוא
הנאה מיוחדת במינה בקריאת שירה, אשר שום צורה אחרת של ספרות אינה נותנת לנו.
רוב הקוראים בספריתנו הם ילדינו הגדולים. הילדים רואים בבית ההורים חומר קריאה
לועזי לרוב. הספר המקורי העברי מופיע רק לעתים רחוקות. על ספר שירה אין לדבר כלל.
עלינו, ההורים, לחת את דעתנו יותר לחינוך (ואין חינוך בלי דוגמה נאותה)י לקריאת
הספר המקורי והשירה המקורית."
בעלון מ-1958 כותבת בתיה
"אמנם להיות ספרן - זהו תפקיד אשר גוזל זמן, ולפעמים זמן רב. האם זה אינו מפליא
אחכם שלא מופיעים הספרנים כל שנתיים לפני השיחה בדרישה הנחרצת להתפטר?
אגלה לכס סוד: בעבודתם בספריה מספקים הספרנים אח יצרם, לקנות ספרים חדשים, כל
חודש מחדש. אחרי שמגיעים הספרים המוזמנים, עליהם לשבת ולעבור עליהם, לקרוא דף פה
ושם. לדון ככובד ראש, האם בספר זה או אחר יתעניינו קוראינו? ואיזה חבר קבוצה
מלבדנו יכול להרשות לו סיפוק יצר זה?
.... פחות אני מרוצה ממצב חדר הקריאה בכלל -
העיתונים נעלמים ואינני יודעת תרופה למחלת ה"סחבח" הזאת. גם מלכלכים את
החדר בצורה איומה.
..... לפי דעתי היה צריך לעבור לשיטת "בית הקפה" הפתוח
בערב, ובו הנך מוצא אח כל העיתונוח, וחדר לספריה לחוד."
סינמה פרדיסו בחוליות
בכל יום שני הוקרן בחדר האוכל סרט. אל חדר ההקרנה בקומה השנייה מעל המלתחה עלו
בסולם.
קיר חדר ההקרנה רגע לפני הפירוק צילמה מגדה יוני 2023
בחדר ההקרנה היה שולחן ועליו מקרנת 16 מ"מ. מרבית הסרטים היו בפורמט
סטנדרטי אך היו גם סרטים מיוחדים בפורמט סינימסקופ שלהקרנתם נדרשה עדשה מיוחדת.
הסרט הגיע מקרית שמונה, במזוודת קרטון, באוטובוס של אחה"צ. המזוודה הכילה סלילים גדולים של 3/4 שעה סרט.
סליל יומן של כ-15 דקות וסליל נוסף עליו היה מוטבע התרגום.
המקרין הכין את הסרט להקרנה. אם בקיבוץ הקודם לא החזירו את הסרט להתחלה היה
צריך לגולל לאחור את כל הסלילים. קרה שהאוטובוס
הגיע בלי סרט. ואז, כל המי ומי נכנסו לעמוק של טלפונים לכל קיבוצי הסביבה לחפש את
הסרט האבוד.
על הקיר שממול לחדר ההקרנה היה המסך. את המסך הורידו בידית מסתובבת לקראת
ההקרנה.
תרגום הסרטים On Line
הוספת כתוביות
לסרטים היה תהליך יקר. העותקים שעברו בקיבוצים הגיעו ללא כתוביות. התרגום נכתב
בכתב יד על סרט צלולויד מלופף על סליל מיוחד שהותקן במקרן שעמד ליד המקרנה. התרגום
הוקרן על המסך ליד הסרט. הוא הופעל ידנית. המתורגמן היה חייב לשלוט בשפת הסרט כדי
לגלגל את גלגל התרגום בהתאמה למה שהופיע על המסך. הקהל היה עוזר בקריאות
"קדימה", "אחורה", "עצור"
קולנוע קיץ על הדשא
בקיץ היו מקרינים את הסרט מתחת
כיפת השמיים. דרוש היה דשא וקיר לבן. את הכיסאות הביאו החברים מהבתים. על הקיר
הצפוני התקינו מסך ענק עשוי מתכת. המסך הותקן על מתלים מברזל שתוכננו כך שפריסת
המסך תהיה כדורית כשהמקרנה נמצאת במרכז העיגול. הצורה המעגלית יצרה חוויית צפייה
מיוחדת לסרטי הסינמסקופ.
כאן היה קולנוע הקיץ - צלמה רעיה שלח יוני 2023
פנייה לקוראים
אם
הגעתם עד כאן סימן שנושא הכתבה קרוב לליבכם.
אשמח
שתעלו סיפורים נוספים, זיכרונות ואולי גם תמונות מהתקופה בה עוסקת הכתבה.
אפשר
להעלות כתגובה באתר או במייל arbelamnon@gmail.com
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!