חוות הלימוד בתלפיות

לפני מספר שבועות התפרסמה ב"הארץ" כתבה של יעל פרידסון תחת הכותרת: "מאה שנה לאחר הקמתה, מתחם מלונות ענק עומד להעלים את חוות העלמות בירושלים" בקשר בין הבניין הזה לשדה נחמיה עוסקת כתבה זו.

הבניין ההיסטורי תוכנן ע"י הארכיטקט ריכרד קאופמן. הוא שתכנן את תכנית האב לשדה נחמיה. (שתי שורות בתי מגורים, חדר אוכל, בתי הילדים, שדרות עצים, דשאים) . אבל ריכרד קאופמן אינו הקשר היחיד של חוות תלפיות לשדה נחמיה.  שלוש נערות, בנות הגרעין הצ'כי,  קיבלו שם את החינוך לעבודה חקלאית ולהתיישבות.

צילום אמנון ארבל יוני 2023

ב-1928 הקימה רחל ינאית, אשתו של יצחק בן צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל, חווה חקלאית שבה נערות עולות מאירופה, ניצולות שואה ובנות מארצות ערב, גידלו פרחים ועצי פרי, עבדו בכוורות ולמדו לחרוש.

את החזון של חוות הלימוד ניסחה רחל ינאית במלים:

"ברצוננו להכשיר את הבנות, בעודן בגיל צעיר, לעבודת האדמה; להקנות להן השכלה כללית וחקלאית; לפתח בהן את העצמאות על ידי הכנסתן בעול העבודה ואחריותה; ולחנך אותן חינוך חברתי, על ידי חיי עבודה משותפים."

ב-1939 הגיעו שלוש הנערות, לאה נויוירט, קפסי (רות) גוטפרוינד ובינה רוזנברג, כל אחת בנפרד מצ'כוסלובקיה. הן הוסעו הישר מנמל חיפה, לחוות הלימוד בתלפיות, ושהו שם כשנתיים. תקופת תלפיות בכלל, ואישיותה של רחל ינאית בפרט, נשארו אצל שלושת הבנות כחווית חיים מכוננת.

צילום: אלבום חוות הלימוד בשכונת תלפיות ירושלים, ארכיון התמונות ע"ש שושנה ואשר הלוי, יד יצ חק בן - צבי; אוליבייה פיטוסי

בספרה "עם הילדים בחזית" חוות הלימוד בירושלים 1928-1948 - מספרת רחל ינאית על הקבוצה שהגיעה מצ'כוסלובקיה. (יש אי התאמה בשנה, הבנות שלנו הגיעו באביב 1939)

קפסי מספרת על תלפיות

בינה ולאה כבר אינן איתנו. קפסי שהשנה תחגוג 102, צלולה כיין.

ביקשתי מקפסי שתספר לי על תלפיות ועל רחל ינאית.

להלן סיפורה:

הדברים חוזרים אלי כאילו זה היה אתמול.

בתלפיות היינו שתי כיתות. כיתה אחת של בנות מפולניה שהגיעו שנה לפנינו, והכיתה השניה של בנות מצ'כיה. בתלפיות "עזרו לי לחיות". היו שם מדריכים ורחל ינאית ניהלה את העסק.

אלי היא היתה נחמדה במיוחד, כי היא שמעה שאני ממשפחת קרפלוס. הינריך קרפלוס, היה איש מפורסם, הוא היה פתולוג, הוא הקים את המכון באבו כביר. אני מענף אחר של הקרפלוסים. אבל רחל ינאית אף פעם לא הסתכלה על אנשים מפורסמים מלמטה למעלה.

הגעתי לתלפיות, ישר מהאוניה, באביב 1939, בינה (רוזנברג) ולאה (נויוירט) הגיעו לפני. תלפיות היה בשבילי מקום – אגדה. גרנו חמש בנות בחדר. אני הייתי במיטה האמצעית. לא כל כך אהבתי את זה. חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו.

זוכרת במיוחד מורה אחד, עשהאל בן דוד, שעשה איתנו המון טיולים. טילנו איתו ברגל למדבר יהודה, לואדי קלט, לעין פארה, להר הורדוס, לבית לחם, למעלה החמישה. יום טיול היה מפרך מאוד אבל אהבנו אותו מאוד. בטיול לואדי קלט ניסינו להגיע לים המלח. בנות התעלפו וחזרנו.

היה גם מורה מצוין לעברית ומורה לתנך. למדנו גם בישול.

אני עבדתי ב"סוכת צל" שם היו שתילים של עצים בפחיות.

הייתי גם אחראית על המכוורת. דַבוּרים היו תוקפים את הדבוֹרים. צדנו את הדַבוּרים בעזרת מקל עם חתיכת בשר בקצה. הדַבוּרים נצמדו לבשר ואז טבלנו את המקל במים רותחים.

היו גם שיעורים ביטחוניים. אותי לקחו ללמוד מורס. אני חושבת שלקחו אותי כי הייתי היחידה שכתבה עברית בלי שגיאות. אפילו זוכרת שלימדתי את לאה נויוירט עברית. כשהגעתי לחוליות הייתי עומדת עם אריה גל בקומה העליונה של הנוקטה, ומאותתת משם בפנס לכפר גלעדי. זה היה הקשר היחידי שלנו לעולם החיצוני. חשוב לי לציין מאוד הפריע לי שהוסיפו גג לנוקטה. הקומה השניה של הנוקטה שמשה לתצפית והייתה ללא גג. חבל שלא שאלו אותי.

הבנות מתלפיות בינה מקדימה יושבת שלישית מימין, לאה יושבת בשורה שנייה שלישית משמאל

זוכרת את ההפגנה נגד הספר הלבן. (הספר הלבן, 1939, היה מסמך מדיניות בריטי שהגביל כמעט לחלוטין את עליית היהודים לישראל)

הייתה הפגנה ענקית. רחל ינאית הלכה מקדימה. אנחנו רצנו הלוך וחזור, היינו "מקשרות". התיזו על רחל מים. היא נפלה, המשקפיים שלה נשברו.

למדנו גם ערבית.

מעבר לשטח שלנו בצד מזרח היה בית ספר לבנים ערבים. הם הרגיזו אותנו, זרקו אבנים אבל לא ממש סבלנו מהם.

בטיול שנתי לקחו אותנו לנהלל ואני גרתי אצל משפחת סמילנסקי. הגענו אז גם לגינוסר, שם שמענו שפרצה המלחמה (מלחמת העולם הII, ספטמבר 1939). הפסקנו את הטיול וחזרנו לתלפיות.

אני כל כך מתגעגעת לירושלים. ירושלים הייתה בשבילי המולדת השניה.

ההפגנה נגד הספר הלבן

קפסי מזכירה בסיפורה את ההפגנה נגד הספר הלבן, המסמך הידוע לשמצה שהכריז על הגבלת עליית יהודים לארץ ישראל.   ההפגנה התקיימה במאי 1939.

בספרה "עם הילדים בחזית" חוות הלימוד בירושלים 1928-1948 מתארת רחל ינאית את האירוע:

1939 אי הביטחון גובר, כנופיות הפורעים מתרבות. מופיע הספר הלבן, שהיה כפצע שותת דם בלב בני היישוב, בייחוד בלב יהודי ירושלים. כך זכור לי היום השחור של 17 במאי 1939. לשמע דברי הבלע של הספר הלבן נראו הילדים בחווה מבוגרים יותר. "הבה נסתער על ארמון הנציב", זעקו, מי יכול היה להעלות על הדעת, שככה תבגוד בנו אנגליה? מי פילל שהיא תוציא ספר לבן המתנקש בעצם קיומנו במולדת שלנו, תאסור את העלייה, תאסור רכישת אדמה? הרי הספר חלבן ביקש להפקיר אותנו בידי השלטון הערבי בתוך ארצנו !

ממפקדת ההגנה בעיר קראו לי באופן דחוף לישיבה. ודאי נפעל היום. אך קשה היה לי לעזוב את החווה. נאלצתי להישאר עם הילדים, שהיו מסוערים מאוד. ניסיתי להרגיעם, לעודד אותם שלא להתייאש! קיימת ההגנה, היישוב ייאבק, נעמוד נגד כל הגזירות, נשבור את הבריחים, נפתח אח שערי הארץ ונעלה את אחינו מן התופת הנאצי.

עמדתי בקשר טלפוני עם המפקדה, ובערב יכולתי לבשר בחווה על הפעולה הנועזת של ההגנה בירושלים, שהשתלטה על משרד העלייה של השלטון, ועל העלאתו באש.

למחרת היום, כאשר שבתה כל ירושלים היהודית, צעדנו מן החווה אל הגימנסיה ברחביה, לכנס הגדול שנועד להביע את הזעם על הספר הלבן, ובהפגנת הרבבות בחוצות ירושלים נדחפו גם ילדי החווה בין שורות המפגינים. כל הזמו הייתי חררה לשלומם, עד שחזרנו עם ערוב היום לחווה בלא פגע.

מתלפיות לקבוצת חוליות

בתקופת תלפיות נוצר קשר בין שלושת הבנות לבין הגרעין הצ'כי ששהה אז בקיבוץ מעלה החמישה. קפסי מזכירה טיול רגלי מתלפיות למעלה החמישה.

שלושת הבנות נישאו לשלושה חברי גרעין:

קפסי נישאה לגוטרא גוטפרוינד, לאה נשאה לחנן נויוירט ובינה נישאה לאריה פישמן (ארבל).

 הגרעין הצ'כי הצטרף לקבוצת חוליות ב 1941 – שנה אחרי העלייה לקרקע.

אירוח בני מצוה בבית הנשיא

הקשרים עם רחל ינאית נמשכו גם אחרי תלפיות.

ב-1956 הגיעו הבוגרים של קבוצת חוחית, ביניהם איתן, אבנר ואמנון, הבנים של לאה, קפסי ובינה, לגיל בר מצוה. רחל ינאית הייתה כבר הגברת הראשונה של מדינת ישראל. בינה הזמינה אותה לבר המצווה של בני קבוצת חוחית.

בתשובה הזמינה רחל ינאית את כל בני המצוה לבית הנשיא.

מכתב מרחל ינאית למחרת השיטפון 1963

בחורף 1963 עלה הבניאס על גדותיו והציף את הקיבוץ. נגרמו נזקים כבדים. הנושא סוקר בתקשורת. רחל ינאית כתבה מכתב דואג לתלמידותיה לשעבר.